שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני לא חלק מהספרות הישראלית הזועפת"
    רונית מטלון חיפשה במשך שנים את התצורה הנכונה לסיפור שהפך למחזה על נערות במעון שמתחילות לפתע ללכת בשנתן. בראיון היא מספרת על תהליך הכתיבה הסהרורי, על ההומור שמלווה את הכתיבה שלה, ועל מדוע העיסוק שלה בזהותה המזרחית שונה בתכלית משל חבורת ערס-פואטיקה

     "הגיהנום הוא מקום שבו משמיעים לך כל הזמן את המילים של עצמך", זה אחד המשפטים המסתוריים והמבריקים במחזה של רונית מטלון "הנערות ההולכות בשנתן", שמלא ברגעים קסומים, אפלוליים, מסתוריים וקומיים.

     

    אבל יש משהו בציטוט הזה, כמו בכל ציטוט שפוגע ישירות בלב ובשכל, שטומן בחובו איזו אמת חידתית, אבל מוצקה. "גם אני מזדהה מאוד עם המשפט הזה, ולמרבה הפליאה, בכלל לא נבוכה כשאתה מצטט בו, כמו שקורה לי לעתים עם משפטים אחרים שלי. הקוראים יחליטו אם יש בו משמעות תרבותית מעבר להקשר הספציפי במחזה. קראת עיתון הבוקר? שמת לב לציטוטי שרינו ופוליטיקאינו? אם כן, מן הסתם תסכים איתי שהגיהנום הוא בלי ספק המקום שבו משמיעים לך את המילים של עצמך".

     


     

    נכון או לא נכון, הגיהנום ללא ספק לא מכיל את המילים של מטלון עצמה. מדובר כידוע באחת הסופרות האיכותיות והמוערכות ביותר שפועלות בזירתנו. היא התחילה לפרסם ב-1989, ובדרך קטפה פרסים נכבדים כמו פרס ברנשטיין, פרס נוימן ועוד, ומשמשת גם כראש התוכנית לכתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת חיפה. אבל בניגוד לרבים אחרים בני דורה, מטלון תמיד לקחה ועדיין לוקחת את הזמן שלה, לא ממהרת לפרסם, נותנת לדברים להתבשל בקצב שלה עד שהיא, ורק היא, מרגישה שזה מוכן.

     

    למעשה, מלבד רומן המכתבים "השפעה בלתי הוגנת", שכתבה בשיתוף עם אריאל הירשפלד, הרומן האחרון שפרסמה היה "קול צעדינו" ב-2008. ואם חשבנו שכבר עבר מספיק זמן, והרגשנו שחיכינו יותר מדי זמן לרומן נוסף, ניאלץ לחכות עוד. אבל מצד שני, אחרי שקוראים את המחזה שפרסמה זה עתה בהוצאת רסלינג, אפשר לומר שבמובן מסוים ההמתנה הסתיימה. זה בהחלט מחזה עם משקל סגולי של רומן, לפחות.

     

    צפו: רונית מטלון ממליצה על ספרים

    צפו: רונית מטלון ממליצה על ספרים    (צילום: ניצן דרור ואבי חי)

    צפו: רונית מטלון ממליצה על ספרים    (צילום: ניצן דרור ואבי חי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "מבחינת הכתיבה, כל הזמן אני מבשלת, אבל אני לא יכולה להכריז על משהו כל עוד הוא על האש. הלוא אני כבר יודעת כמה הדברים האלה לא צפויים והפכפכים. אני מוציאה ספר כשבאמת יש לי משהו להגיד. בין אם יחלפו שנתיים או עשרים שנה בין ספר לספר. זו ההתעקשות שלי על החירות, אם אתה רוצה. אנחנו חיים באטמוספירה מילולית מאוד, שמתפקעת מרוב פטפוט. באמת דחוף שגם אני אפטפט לי ושמישהו יכרוך את זה בכריכה? כנראה שהפוזיציה שאני הכי מצטיינת בה היא הפוזיציה של ההמתנה".

     

    "המחזה הזה הוא דוגמא מובהקת לזה שהסיפור על הנערות ההולכות בשנתן לא מצא את ביתו, את הקול הפואטי הנכון, במשך שנים, ונדד בין צורות שונות שניסיתי אותן ושנבלמו מסיבה זו או אחרת: הוא עבר מרומן לנובלה ומנובלה לסיפור ומסיפור למסה. אפשר להגיד שהנושא של המחזה, הסהרוריות, היה בתוך תהליך הכתיבה עצמו שהיה לגמרי סהרורי במובן זה שנדד בחושך שנים בעינים פקוחות ועצומות בו זמנית".

     

    "הנערות ההולכות בשנתן" מתרחש במעון משונה, חצי מציאותי, שמעניק מחסה לבנות, אך לא ברור מפני מה, ככל הנראה, אם לוקחים את דברי מנהל המכון בשם אומרם, אז מפני המציאות עצמה. במכון עצמו הן מתחלקות לחמש קטגוריות אופי, ולמעשה המחזה מתחיל כשבעלת המכון, אישה שנונה, לא מפוענחת עד הסוף, מלאת הומור, טרגיות ואג'נדות סותרות, מגיעה לביקור עם בנה, מכיוון שלאחרונה הנערות החלו ללכת בשנתן.

     

    המנהל רואה בזה הפרה מסוכנת ומעוררת אימה. הנערות עצמן רואות בכך מרד כנגד הממסד. ובעלת המכון? לא ברור לגמרי איך היא מתייחסת לזה, התנהגותה מצד אחד מגוננת ואימהית, מצד שני ספרטנית להחריד (למשל את בנה המבוגר היא מענישה וקושרת במלונה). בכלל, למרות שזה נשמע כמו התחלה של סיפור מותח, עם תעלומה שצריך לפתור - את כל הציפיות שהמחזה עשוי לעורר בכם, אתם צריכים להניח בצד.

    רונית מטלון. לא מוכנה להיות "הכותבת המזרחית" (צילום: איריס נשר) (צילום: איריס נשר)
    רונית מטלון. לא מוכנה להיות "הכותבת המזרחית"(צילום: איריס נשר)
     

    אם יש במחזה משהו צפוי, זה שהוא לא צפוי בכל רגע נתון. וכל מילה בו טומנת ככל הנראה משהו אחר, סאבטקסט, אלגוריה, משמעויות נוספות. השאלה מה מטלון רצתה להעביר עוברת בראש כל הזמן, אם כי התשובה משתנה תוך כדי קריאה.

     

    "הלוואי והייתי יודעת מהו הדבר האחד שרציתי להעביר במחזה הזה, אם הייתי יודעת בבירור מהו הדבר הזה, האג'נדה הגלויה או הסמויה, הייתי מתיישבת לכתוב מאמר, לא סיפור לא רומן ולא מחזה. בוודאי שזה סיפור שעוסק בנשיות. וזה גם מחזה שבודק את קו הגבול המאוד דק בין להיות מלאך וגואל, לבין להיות מפלצת. אבל יותר מכל המחזה הזה רוצה אולי להגיד משהו על הכוח שכרוך בלבנות עולם שלם באמצעות מילים - כוח עצום שהוא גם השחתה נוראה והרס עצום.

     

    "אם אתה מתעקש על משל כלשהו שיש במחזה הזה, הרי שהוא נוגע באמת בכוח ובהרס שיש במילים. יש פמיניזם משונה במחזה, פמיניזם שהעמידו אותו על הראש, יש איזה דיון במנגנון הכוח, אבל נדמה לי שכל האג'נדות האלה הן גם רציניות וגם לא רציניות בעת ובעונה אחת. זו אולי מין פרודיה על אג'נדות שונות ועל המילים שמאכלסות אג'נדות. יש לי צד, בכתיבה וגם בחיים, שתמיד נמשך לנונסנס ולסיפרות נונסנס. זה לא כולי אבל חלק ממני. במובן הזה אני בטח לא חלק מהספרות העברית 'הרצינית' מזעיפת הגבות שיש לה אג'נדה רצינית".

     

    מה נתן לך השראה לכתוב את המחזה?

     

    "מאוד הושפעתי בעולם של המחזה הזה מלואיס קרול. הוא אמר, וזה נמצא בכתיבה שלו, ששיא הציווילזאציה מבחינתו הוא ראש ושכל של ילדה בת 12. אחר כך השכל הזה והלב הזה עוברים את הסוציאליזאציה של הנשיות ומשהו שם הולך לאיבוד, נשחת. במחזה הזה יש ביטוי לגעגועים ולכמיהה לשכל של שיא הציווילזאציה: ילדות בנות שתים עשרה על סף הנשיות".

     

    לרגע היה אפשר לחשוב כי מדובר על מחזה המעצים נשים, כי הגברים שם די סמרטוטים. מצד שני, גם הנשים עצמן בעייתיות, בלשון המעטה.

     

    "מחזה או סיפור שמעצים נשים איננו עוסק באידאליזאציה של נשים. מה פתאום? תפיסה פמיניסטית ג'נדרית שעוסקת בנשים, הומוסקסאולים או טרנסג'נדרים, מתוך פרספקטיבה של אידאל סגידה והערצה, איננה תפיסה רצינית. היא אפילו עלובה. זה שבנשים במחזה הזה יש הרבה אלימות, גלויה או סמויה, בכלל לא אומר שיש בו אמירה אנטי-פמיניסטית או צל צילה של עמדה כזו".

     

    הקטלוג של הנערות לקבוצות אופי, מה הוא בא לומר עלינו כחברה שוביניסטית? או בכלל כחברה האוהבת לקטגר ולקטלג?

     

    "הקיטלוג של הנערות לקבוצות אופי של מיגזרים ושלטים הוא פרודי. זה העולם הרוחני הזה שבו אנו משכשכים שמתייג כל הזמן אנשים לפי מיגזרים, שנותן להם שלט ביד. הקטלוג הזה שיש במחזה הוא מין חיוך, ואפילו צחוק פרוע ונואש, על תפיסות עולם שלמות, על אידאולוגיות, שהופכות לקטלוגים. על בני אדם כמוצרי צריכה וקהל יעד מתוייג של מוצרי צריכה".

     

    במחזה יש ניסיון של ההנהלה לגונן על הנערות, אבל האם המסר הוא שלעולם בעצם אי אפשר לגונן על אף אחד?

     

    "זה אחד הדברים שהמחזה עוסק בהם: איננו יכולים לגונן. גם לא על הילדים שלנו. בעיקר עליהם. ככל שאנחנו מתאמצים לגונן על ילדינו מפני המציאות, אנו גוזלים מהם את חוש המציאות וחושפים אותם ועושקים אותם".

     

    את כותבת בפתח דבר כי הסיפור חיפש את התצורה הנכונה שלו במשך שנים. לא חשבת לרגע קודם כל לנסות להעלותו על הבמה?

     

    "המחשבה על הבמה עלתה בי. אבל אז הבנתי שאאלץ בעצמי לעשות כל מיני התאמות בשפה של המחזה כדי להתאים אותו לבמה אמיתית. ובזה לא רציתי. לא רציתי ולא יכולתי כי אינני מרגישה שאני באמת דוברת את שפת הבמה. אנשים תמימים ומתוקים חושבים שאם אדם יודע לכתוב סיפור, אז הוא יכול לכתוב כל דבר. מחזה או תסריט. אבל זה לא נכון. פרוזה ומחזאות הם בעצם מקצועות שונים בתכלית. מחזאי צריך לשלוט בשפת הבמה".

     

    האם הרגשת חופשייה בכתיבת המחזה, כפי שאת מרגישה חופשייה בכתיבת פרוזה?

     

    "כל ז'אנר מעצם טיבו, הוא גם מגביל וגם משחרר. בעצם המגבלה של המחזה, שבו יש דיאלוגים וסצנות ולא התערבויות גלויות ולא גלויות של המחברת, יש מין שחרור. מאוד נהניתי לכתוב את המחזה וצחקתי מאד לא פעם. החופש היה חופש לגמרי אחר מאשר החופש הממילא חשוד שיש בפרוזה. ההעברה של הסיפור למתכונת של המחזה שחררה כל מיני מעצורים. פתאום נכנסו כל מיני לשונות, כל מיני ג'סטות.

     

    "החופש העצום שיש בכתיבת מחזה, לעומת פרוזה, הוא ששום דבר בעצם לא סגור עד הסוף במילים של עצמך: את יודעת שהמילים האלה לא קיבלו את צורתן הסופית והן יקבלו רק כשמישהו יגיד אותן על במה".

     

    לאחרונה, שוב, הספרות העברית מתעסקת בדברים שלא כל כך קשורים לספרות. הזכייה של חברי ערס-פואטיקה בפרס ברנשטיין שוב העלתה לפני השטח את הדיונים הממוחזרים, והציפה אי אילו התלהמויות צפויות. אך מטלון החלה להתעסק בחומרים האלה של זהות מזרחית כבר כשהיתה בת 19, ותמיד עשתה זאת בדרכה שלה, בצורת המבע המיוחדת שלה ובאופן ספרותי עשיר וייחודי.

     

    "מגיל צעיר מאוד צללתי לשם בקפיצת ראש עם כל המחירים המתחייבים מכך.

    ואחר כך גם ברומנים, כל הרומנים שכתבתי, שכך או אחרת שאלו מהי הזהות המזרחית הזו. האם היא דבר אפשר למשש אותו. אילו מחירים שילמה על העוולות שעשו לה ועל העוולות שעשתה לעצמה, שהן לא פחות חשובות. נכון שסירבתי תמיד, גם בתוך הכתיבה וגם בספירה הציבורית, לשאת על דש בגדי את התג של 'הכותבת המזרחית' שכולו עשוי מהפליה ומהדרה ומרצון ליצור גטואיזאציה של זהות. רציתי בעצמי להגיד מי אני ולא שיגידו לי. לא האשכנזים ולא המזרחים".

     

    אז את רואה את השיח החדש ואיפה את עומדת ביחס אליו?

     

    "נכון שהעיסוק שלי בזה וההכרה שלי והמחשבה את הזהות המזרחית שונות בתכלית, כך נדמה, מהעמדות של חבורת היוצרים של ערס פואטיקה, הנעלבים נורא והעולבים נורא. יש לי כבוד לחוויה שלהם. כאבם נוגע בי. וצעקתם. זוהי הזעקה של הדור השלישי שבעצם זועק מה שלא חווה לגמרי על בשרו את זעקת הוריו ואפילו סביו וסבתותיו. רק שהזעקה הזו שהיא זעקה לצדק, מעוותת את תווי הפנים שלהם. והעיוות הזה, יש בו משהו מטריד ולעתים אפילו מקומם.

     

    "מתחת וגם בתוך המילים הבוטות שלהם יש עמדות מאוד שמרניות מבחינה פוליטית וחברתית. גידוף איננו רדיקליות. הוא ההיפך מרדיקליות וכמו שלימד אותנו הסופר ג'יימס בולדווין על מאבק השחורים באמריקה, התוקפנות והגיזענות משמרות בסופו של דבר את הסדר הקיים.

     

    "הם בעצם, בלעו לגמרי והפנימו את התוקפן 'האשכנזי' וכל המחשבה והיצירה שלהם מופעלת על ידי ההפנמה הזו. אולי אני מחמיצה בזה משהו, ומאוד ייתכן שאני מחמיצה, אבל הפרויקט שלהם, היצירתי והרעיוני, נראה לי בעייתי מאוד ובסופו של דבר שדוף. הוא לא מביא בחשבון עבר תרבותי, גם לא את העבר התרבותי המזרחי, ויש בו מעט מדי מחשבת עתיד. בעצם בכלל אין בו מחשבת עתיד ובזה הוא מיצוי של הישראליות ברגע השפל הנוכחי שלה. אני מצטערת שהם לא מספיק אמביציוזיים או למעשה בכלל לא אמביציוזיים לחפור את סדרי הקנון הפוליטי והספרותי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איריס נשר
    רונית מטלון. סיפור שחיפש את הקול הנכון במשך שנים
    צילום: איריס נשר
    הטבות למנויים
    מומלצים