שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לפגוש מחדש את סאלינג'ר
    "הגביהו את קורת הגג, נגרים" הוא קובץ של שתי נובלות שנחשבות לאלו הפחות איכותיות שכתב הסופר ג'יי די סאלינג'ר. אך עיון מחודש בהן מגלה יצירות ניסיוניות שעוסקות בדמויות שהכרנו מסיפוריו המפורסמים - וגם בתהליך הכתיבה עצמו

    רבים נוהגים לראות ב"הגביהו את קורת הגג, נגרים", כיצירה הפחות איכותית של ג'יי די סאלינג'ר. כזאת שלא סיפקה את האיכויות שיצירות אחרות שלו סיפקו, כמו "התפסן בשדה השיפון", "9 סיפורים, ו"פראני וזואי". לטענתם, אין הרי שם עלילה בכלל. מדובר במעין יישות טקסטואלית, מכונסת וחידתית. אבל היציאה המחודשת של הספר בעברית היא הזדמנות מצוינת לבחון את התזה הזו, ולגלות שלא זו בלבד שאינה נכונה, אלא שהיא ממחישה את הצורה הקטגוריאלית חסרת המעוף שבה התרבות שלנו מתייחסת לחריגות, לאנומליות, ליצירות שלא מתאימות לשיטת התיוק הרגילה.

     

    "הגביהו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור, הקדמה" (הנובלה השנייה בספר) הן ללא ספק היצירה הכי נועזת וניסיונית של סאלינג'ר, ואם מיליוני מעריציו בעולם היו נרגעים לרגע ממסעות החיפוש המציצניים אחר חייו ודעותיו, ומקדישים קריאה מעמיקה בשתי הנובלות הללו, סביר להניח שחלק ניכר מסקרנותם היה בא על סיפוקו. כמובן שספר זה רואה אור מחודש בעקבות היותו "מוגנים" מגזירות חוק הספרים, עקב יושנו.

    ג'יי די סאלינג'ר. העיסוק באורח חייו גובר על היצירה? (צילום: AP) (צילום: AP)
    ג'יי די סאלינג'ר. העיסוק באורח חייו גובר על היצירה?(צילום: AP)
     

    ב"נגרים", הנובלה הראשונה, מתואר מסעו של באדי גלאס החייל לחתונתו של אחיו הגדול סימור. חתונה שסימור עצמו, כולל אשתו (המוכרים כדמויות בסיפורו האלמותי "יום נפלא לדגי בננה"), לא הגיעו אליה. באדי נקלע למכונית יחד עם מספר מוזמנים אחרים, שתקועים בפקק עקב מצעד עירוני של מקהלה דיס-הרמונית, עד שבלית ברירה באדי מציע שינוחו מעט בדירתו, משם יוכלו להתקשר ולחלץ את עצמם.

     

    צפו: טריילר הסרט על חייו של סאלינג'ר

    צפו: טריילר הסרט על חייו של סאלינג'ר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    באדי לא מספר בהתחלה מי הוא אחיו, והוא מאזין לשיחה השוצפת. רק תוך כדי התקדמות השיחה בזמן אנו לאט לאט מתוודעים לקשר המיוחד, הכמעט טלפטי, אך הבלתי מילולי לעילא, של באדי וסימור, ובכלל - הרי מדובר במשפחה יוצאת דופן, שבעה אחים ואחיות שכולם בשלב מסוימים היו כוכבי תוכנית טריוויה פופולרית ברדיו הלאומי.

     

    השיחה הזו מובילה לרגע בו מוקש רגשי מתפוצץ, הרגע בו באדי, אחרי שזיהה את עצמו,

    פוצח במונולוג סניגוריה על אחיו. משום מה דווקא את המונולוג הזה בחר סאלינג'ר להביא לא כציטוט "חי", אלא כתיאור בדיעבדי, החלטה טקטית וטכנית מעניינת כשלעצמה. וזו עוד דוגמה לנועזות המסוימת שסאלינג'ר הרשה לעצמו לבצע ביצירה הזו - מצד אחד הוא חותר עד כמה שהוא יכול נגד התצורות הסיפוריות המיינסטרימיות, ומצד שני, בעיקר בנובלה השנייה, מנסה להסביר את עצמו ספרותית, גם בהקשר של הכתיבה עצמה ומשמעותה, וגם בהקשר פרשני מסוים לנובלה הראשונה. (אם זה נשמע קצת מסובך, זה לא מקרי. בכל מקרה, כשקוראים מבינים במהרה על מה מדובר).

     

    בסך הכל, אין בסיפורים האלו הרים וגאיות, אבל בהחלט ישנה חוויה חברתית יוצאת דופן הכתובה במעין ריאליזם מיוחד, שמספק פה ושם את הרגעים של קולו הייחודי של סאלינג'ר. אותו קול שניכר, בעיקר ביצירותיו האחרות, באותה כנות קודרת, עירומה, באותו מטען רגשי ייחודי שהוא פורק בלבבות הקוראים האדוקים שלו. בנובלה זו הוא בא לידי ביטוי גם בפואטיקה הסלינג'רית שמבצבצת מבעד לפני הדברים: באופן התבוננות מיוחד במחוות ובהתנהגויות אנושיות אלמנטריות, באיך שאנשים מבקשים סליחה, או אפילו בחיוך מקרי כמו זה: "חיוך שהיה בעת ובעונה אחת למוד ניסיון, תשוש וחידתי - חיוך שהולם, ככל הזכור לי, מונה ליזה של מושבים מתקפלים".

     

    אבל אולי העוצמה הגדולה של הנובלה הזו היא ברגעי הסימור שלה.

    רגעים בהם סאלינג'ר מספק הצצה לנפש נדירה, לא שגרתית, מסתורית, שרואה את העולם דרך מערכת הפעלה אחרת, ומרגישה כמו חייזר בתוך הפלנטה האנושית, כפי שהיא מצוטטת: "יש לי צלקות בידיים מנגיעה באנשים מסוימים...ראשים מסוימים, צבעים ומרקמים מסוימים של שיער אנושי, משאירים עלי סימנים לצמיתות".

     

    הנובלה השנייה "סימור: הקדמה", היא בעצם קינה מסתורית ומעט סתומה של באדי על אחיו סימור ששלח יד בנפשו, והשאיר אחריו אחים ואחיות מבריקים מבחינה אינטלקטואלית, אך לא קוהרנטיים ואולי לא בשלים מבחינה רגשית כדי להבין לאן רצוי להוליך את האובדן. סימור השאיר אחריו גם מאות שירים בסגנון הייקו, שבאדי מנסה דרכם להבין מעט את נפשו המסוכסכת של אחיו, ובעצם לא להבין אותה, כי להבין אותה זה כביש ללא מוצא, אלא להמשיך את הקשר המיוחד ביניהם, שימשיך להיות דו-סטרי בתצורתו הייחודית.

     

    אין בחלק הזה שמץ עלילה תקנית, או אפילו דרמה בינונית. זה בעצם דמות שמתמללת את עצמה בפואטיקה כמעט יומנית, מערבבת תפל ועיקר, לפרקים ארוכים היא סתומה, אפילו טרחנית. אבל מכאן ומכאן היא מספקת לרגעים רגעי כתיבה מיוחדים, וכן אפשר, אם ממש רוצים, וזה על אחריות הקורא, לראות בחלקים מתוכה מעין כתב ביקורת של סאלינג'ר עצמו על העולם, על הספרות ועל תרבות ההמונים. אבל כמו שבאדי בכלל לא מתעתד להבין למה סימור שלח יד בנפשו, כך לא ניתן יהיה לענות, אפילו לא באופן חלקי, על בחירתו של סאלינג'ר הסופר בחיים סגפניים, חשאיים, אי שם בצללים של קורניש. כי האמת היא שצריך להניח לכך. בעצם החלטתו של סאלינג'ר להיות אנטי-תזה לתרבות ההמונים, הוא הפך להיות המיתוס הספרותי כמעט הכי גדול שלה, אבל זה כבר נושא לרשימה אחרת.

     

    "הגביהו את קורת הגג, נגרים", מאת ג'יי די סאלינג'ר. מאנגלית: קובי מידן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 175 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    ג'יי די סאלינג'ר. כתב על משפחה יוצאת דופן
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים