שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "החברה הגאונה": לקרוא את אלנה פרנטה
    "לִילה הופיעה בחיי בכיתה א' ומיד הרשימה אותי, כי היתה רעה מאוד. כולנו היינו קצת רעות בכיתה ההיא, אבל רק כשהמורָה אוֹליבְיירוֹ לא יכלה לראות אותנו. היא, לעומת זאת, היתה רעה כל הזמן". בואו לקרוא פרק מתוך ספרה החדש של הסופרת האיטלקיה שכותבת בשם עט

    לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה.

     

    היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה - והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת-גילה וחברת-הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים.

    "החברה הגאונה". ראשון בסדרה של אלנה פרנטה ()
    "החברה הגאונה". ראשון בסדרה של אלנה פרנטה
     

    התוצאה היא מסע בן למעלה מ-1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי). ב"החבֵרה הגאונה", הרומן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש-עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו לאורך כל חייהן לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו.

     

    מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית-ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת-נחש?

     

    ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה-עצמה היא החברה הגאונה שלה? בואו לקרוא פרק מתוך הספר:

     

    מתוך הספר

    לִילה הופיעה בחיי בכיתה א' ומיד הרשימה אותי, כי היתה רעה מאוד. כולנו היינו קצת רעות בכיתה ההיא, אבל רק כשהמורָה אוֹליבְיירוֹ לא יכלה לראות אותנו. היא, לעומת זאת, היתה רעה כל הזמן. פעם קרעה לגזרים את הנייר־הסופג, אחר־כך הכניסה את הפיסות האלה אחת־אחת לקֶסֶת הדיו, ואז החלה לדוג אותן בעזרת ציפורן העט ולהשליך אותן עלינו.

     

    הן פגעו פעמיים בשיער שלי ופעם אחת בצווארון הלבן שלי. המורה צעקה כמו שידעה לצעוק, בקול של מחט ארוכה וחדה, שהטיל עלינו אימה, והורתה לה ללכת ולעמוד מאחורי הלוח, כעונש. לִילה לא צייתה לה ואפילו לא נראתה מבוהלת, להיפך, היא המשיכה להשליך סביבה פיסות נייר ספוגות בדיו. המורָה אוֹליבְיירוֹ, אשה כבדת־גוף שנראתה לנו מבוגרת מאוד, אף שגילה לא היה הרבה יותר מארבעים, ירדה אז מהקתדרה ואיימה עליה, אך נתקלה לא ברור במה ולא הצליחה לשמור על שיווי־משקל ונפלה, ופניה נחבטו בפינה החדה של אחד השולחנות. היא נותרה שרועה על הרצפה ונראתה מתה.

     

    מה אירע מיד לאחר־מכן איני זוכרת, זכורים לי רק הגוף הדומם של המורה, חבילה כהה, ולִילה שנועצת בה את מבטה בארשת רצינית.

     

    בזיכרוני שמורים אירועים רבים מן הסוג הזה. חיִינו בעולם שילדים ומבוגרים נפצעו בו לעתים קרובות, והפציעות שתתו דם, ואחר־כך הן היו מתמלאות מוגלה, ולפעמים אנשים מתו. אחת מבנותיה של גברת אָסוּנטָה, הירקנית, נפצעה ממסמר ומתה מטֶטָנוּס. הילד הכי קטן של גברת סְפַּניוֹלוֹ מת מאַסכָּרָה. אחד מבני־הדוד שלי, בן עשרים, יצא באחד הבקרים לפנות הריסות ובערב היה מת, מָחוץ, ואוזניו ופיו דיממו. אבא של אמא שלי נהרג מנפילה מפיגום של בניין שבנה. לאביו של אדון פֶּלוּזוֹ חסרה זרוע אחת, המחרטה קטעה לו אותה פתאום.

     

    אחותה של ג'וּזֶפּינה, אשתו של אדון פֶּלוּזוֹ, מתה משחפת בגיל עשרים־ושתיים. בנו הבכור של דון אקילֶה - מעולם לא ראיתי אותו, ובכל־זאת נראה שאני זוכרת אותו - יצא למלחמה ומת פעמיים, תחילה טבע באוקיינוס השקט, ואחר־כך אכלו אותו כרישים. כל בני משפחת מֶלכְּיוֹרֶה מתו חבוקים, זועקים מאימה, תחת הפצצה. הרווקה הקשישה כְּלוֹרִינְדָה מתה משאיפת גז במקום אוויר. ג'אנינו, שהיה בכיתה ד' כשאנחנו היינו בכיתה א', מת משום שיום אחד מצא פצצה ונגע בה. לוּאִיגִ'ינָה, ששיחקנו איתה בחצר, ואולי לא והיא היתה רק שֵׁם, מתה מטיפוס הבֶּהָרות. כזה היה עולמנו, מלא מלים שהורגות: אַסכָּרָה, טֶטָנוס, טיפוס הבהרות, גז, מלחמה, מחרטה, הריסות, עבודה, הַפְצצה, פְּצָצָה, שחפת, מוגלה.

     

    צפו: דורית רביניאן מקריאה מתוך ספרה "גדר חיה"

    צפו: דורית רביניאן מקריאה מתוך ספרה    (צילום: יוגב אטיאס)

    צפו: דורית רביניאן מקריאה מתוך ספרה    (צילום: יוגב אטיאס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כל הפחדים הרבים, שליוו אותי במשך כל חיי, מקורם במלים הללו ובשנים ההן. היה אפשר למות גם מדברים שנראו לנו רגילים. היה אפשר למות, למשל, אם הזעתְּ ואחר־כך שתית מים קרים מהברז בלי להרטיב קודם־לכן את פרקי כפות־הידיים: כתוצאה מזה היית מתכסָה בנקודות אדומות, מתחילה להשתעל ולא מצליחה יותר לנשום. היה אפשר למות אם אכלתְּ דובדבנים שחורים ולא ירקת את הגלעין. היה אפשר למות אם לעסתְּ מסטיק ובלעת אותו בהיסח־הדעת. ומעל לכל היה אפשר למות אם חטפתְּ מכה ברקה. הרקה היא מקום פגיע מאוד, וכולנו נזהרנו מאוד. היה די באבן, וזריקת אבנים היתה דבר שגרתי.

     

    כנופיה של בנים מהכפרים, שהנהיג אותם אחד בשם אֶנצוֹ או אֶנצוּצ'וֹ, אחד הילדים של אָסוּנטָה הירקנית, היתה מתחילה לזרוק עלינו אבנים ביציאה מבית־הספר. הם היו פגועים מכך שהיינו טובות מהם. כשהאבנים התעופפו לעברנו, ברחנו כולנו, אבל לא לִילה, היא המשיכה ללכת בקצב הרגיל שלה, ולפעמים אפילו נעצרה. היא ממש הצטיינה בהתחקות אחר מסלול האבנים, וידעה לחמוק מהן בתנועה שלֵווה, שהיום הייתי מכנה אותה אלגנטית. היה לה אח גדול יותר, ואולי למדה ממנו, אני לא יודעת, גם לי היו אחים, אבל הם היו קטנים ממני ולא למדתי מהם כלום. בכל מקרה, כששמתי לב שהיא נשארה מאחור, עצרתי וחיכיתי לה, אפילו שפחדתי מאוד.

     

    כבר אז היה משהו שמנע ממני לנטוש אותה. לא הכרתי אותה היטב, מעולם לא החלפנו מלה למרות התחרות המתמדת בינינו,
    בכיתה ומחוצה לה. אבל לי היתה תחושה עמומה שאם אברח עם כל האחרות, אשאיר אצלה משהו שלי, שהיא לא תחזיר לי לעולם.

     

    תחילה הסתתרתי באחת הפינות ורכנתי לראות אם לִילה מגעה. אבל אז ראיתי שהיא לא זזה ממקומה, ונאלצתי להצטרף אליה, להושיט לה אבנים, לזרוק אחדות בעצמי. אבל עשיתי את זה לא־משוכנעת, עשיתי הרבה דברים בחיי אך אף־פעם לא הייתי משוכנעת, תמיד חשתי קצת מנותקת מן הפעולות שלי־עצמי. ואילו ללִילה, עוד מילדותה - עכשיו איני יודעת בדיוק אם כבר בגיל שש או בע, או כשעלינו יחד במדרגות שמוליכות לדירה של דון אקילֶה והיינו בנות שמונה, כמעט תשע - ללִילה היו כל המאפיינים של נחישות מוחלטת.

     

    בין שאחזה בידה בעט בשלושת הצבעים של דגל איטליה, ובין שבְּאבן, או במעקה של המדרגות החשוכות, היא שידרה את הרעיון שכל מה שעומד לבוא - נעיצת ציפורן העט בתנועה מדויקת בעץ של שולחן בית־הספר, העפת קליעי־נייר ספוגים בדיו, פגיעה בבנים מהכפרים, טיפוס עד לדלת של דון אקילֶה - יבוצע ללא היסוס.

     

    הכנופיה היתה מגיעה מהסוללה של מסילת הברזל, והיתה מצטיידת באבנים מבין הפסים. אֶנצו, המנהיג, היה ילד מסוכן מאוד, מבוגר מאיתנו לפחות בשלוש שנים, ילד שנשאר כיתה, בעל שיער בלונדי קצר מאוד ועיניים בהירות. הוא היה מיידה בדייקנות אבנים קטנות עם קצוות חדים, לִילה היתה מצפה לאבנים שלו כדי להראות לו כיצד היא חומקת מהן ובכך גורמת לו להתרגז יותר, ומשליכה עליו אבנים מסוכנות לא פחות. פעם פגענו בקרסול הימני שלו, ואני אומרת "פגענו", כי אני הייתי מי שהעבירה ללִילה אבן שטוחה שכל קצותיה משוננים.

     

    האבן החליקה על עורו של אֶנצו כמו סכין גילוח והותירה אחריה כתם אדום, שמיד יצא ממנו דם. הילד הביט ברגל הפצועה שלו, אני רואה אותו מול עיני: אוחז בין האצבע־המורה לאגודל באבן שעמד ליידות, זרועו כבר היתה מורמת כדי להשליך אותה, אבל הוא עצר בתדהמה. גם הבנים האחרים שתחת פיקודו הביטו לא־מאמינים בדם. לִילה, לעומת זאת, לא גילתה שום סיפוק מן התוצאה הטובה של יידוי האבן, והתכופפה כדי לאסוף אבן חדשה. אחזתי בזרועה, זה היה המגע הראשון שלנו, פתאומי ומפוחד. חשתי שהכנופיה תהפוך להיות אכזרית יותר ורציתי שניסוג. לא היה לנו זמן. אֶנצו, למרות הקרסול המדמם, התאושש מתדהמתו ויִידה את האבן שהיתה בידו. עדיין אחזתי בחוזקה את לִילה כשהאבן פגעה במצחה וקרעה אותה ממני. כעבור שנייה היא שכבה על המדרכה וחתך עמוק בראשה.

     

    מתוך "החבֵרה הגאונה", מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. 342 עמ'.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים