לא בארץ: 50 שנה להופעת הביטלס שלא היתה
הם היו הדבר החם הבא, רביעיית מופלאים ש"גרמו להשתוללויות המוניות" והטריפו את בנות הממלכה הגדולה. כאן בישראל היה מי שעמל אז על הבאתם, וגם מי שהפיל את הכל. ברוח הופעות הקיץ מחו"ל שנוחתות עלינו לטובה, חזרנו ללהקה אחת, הביטלס שמה, שכמעט ביקרה במחוזותינו לפני 50 שנה
גם העניין הרב שמעורר החרם התרבותי על ישראל לא משנה את העובדות - קיץ 2015 נחשב לאחד העמוסים והמגוונים בשוק ההופעות הבינלאומיות שפוקדות את מחוזותינו. רכבת המוזיקאים האווירית עושה זה כמה חודשים דרכה לארץ והורידה זה מכבר בגבולותיה שמות כמו ארט גרפונקל, רובי וויליאמס, וואן רפאבליק, סוויד, סוזן וגה, קייטנו ולוסו וז'ילברטו ז'יל. באופק כבר נראים ענקים כמו בון ג'ובי ומריה קארי.
השנה גם נרשמת מגמה חיובית בכל הנוגע להבאתם של אמנים עכשוויים ורלוונטיים, בשיא פריחתם המקצועית - כשאת הרשימה מוביל כמובן הראפר קניה ווסט, כנראה כוכב הפופ הגדול ביותר שראתה ישראל מאז ביקורו ההיסטורי של מייקל ג'קסון ב-1993.
באותה שנה, היוותה ישראל תחנת עצירה עבור לא מעט הרכבים פופולריים בשיאם, כשאת במת פארק הירקון פקדו גם מדונה, גאנז אנד רוזס, מטאליקה ושלל ייבואים מרשימים. ועדיין, בין רשימת הפקות הענק והשמות הגדולים, ישנה להקה אחת, הביטלס שמה, שחבריה כמעט, אבל ממש כמעט, נחתו בארץ הקודש. המאורע ההיסטורי, שמציין היום 50 שנה להתפספסותו, כבר לא יקרה לעולם - אך התסכול ותחושת ההחמצה על כך עדיין שם, גם חצי יובל אחרי.
ה-5 באוגוסט 1965 תוכנן להיות יום שייכנס לדפי ההיסטוריה. ישראל הצעירה אמנם היתה בשלב זה רק מדינה בהתהוות, אך תרבותית ניכר שלא היתה שונה בהרבה ממדינות אחרות. כמו היום, גם אז התאפיינה בשוק של מפיקים תחרותיים, שהיו מוכנים לעשות לא מעט על מנת לבסס את מעמדם בצמרת תחום ההפקות החו"ליות.
ביום זה היו אמורים, לפחות על הנייר, להופיע בישראל חברי הביטלס ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר - אז ההרכב הלוהט ביותר בעולם ובהמשך הלהקה שלנצח תחשב לגדולה ולחשובה בתולדות הרוק.
על הפקת המופע שלא קרה - לפחות בפעם הראשונה, היה אמון המפיק גיורא גודיק. זה קיבל ב-1962 הצעה לארח את ארבעת המופלאים בישראל בהתבסס על קשר בין אמו היהודיה של מנהלם האגדי של הביטלס, בריאן אפשטיין, אך דחה אותה מכיוון שלא הכיר את הלהקה.
ב"מחכים לגודיק", סרטו של הבמאי ארי דוידוביץ' מ-2007 המתאר את תהליך עלייתו ונפילתו של האמרגן שנחשב ל"מלך מחזות הזמר", מספר עורך דינו של גודיק, אלכס ז"ק, כי המפיק האמביציוזי פשוט ויתר על הבאתה לארץ של מי שהיתה באותה תקופה עוד להקה צעירה. האגדה מספרת כי גודיק חשב שמנסים להונות אותו והעדיף ללכת על בטוח ולהביא לארץ את קליף ריצ'ארד, שהיה אז כבר כוכב ענק.
ריצ'ארד, אגב, הופיע אז בישראל וגרם להיסטריה לא קטנה בקרב מעריציו, כשאלו פרצו למסלול הנחיתה בשדה התעופה ויצרו בעיה אבטחתית ואי סדר שכוחות המשטרה התקשו להתמודד עמו. אותה הופעה של ריצ'ארד, יש אומרים, ובעיקר ההיסטריה שיצרה, היו אחד השיקולים בהחלטה שלא להביא את הביטלס בניסיון הנוסף להביאם - בסיבוב השני.
בפוטנציאל שלא זיהה גודיק הבחינו דווקא המפיקים יעקב אורי ואברהם בוגטיר. אורי יצר קשר עם דודתו של בריאן אפשטיין, שחיה בישראל והחל בתהליך משא ומתן שנשא פירות - קביעת תאריך להופעתה של הלהקה, ביום החמישי בחודש אוגוסט, באצטדיון רמת גן. המכשול היחיד שעמד מולם היה הצורך באישור ממשלתי, שכן מדובר היה בעסקה במטבע חוץ, שהיה בו מחסור קשה באותן שנים אשר ועל כן הוצאתו היתה נתונה לאישור משרד האוצר.
בוגטיר ואורי הגישו בקשה אל חברי הועדה הבין משרדית לאישור הבאתם לארץ של אמנים מחו"ל, שבין תפקידה היה תיאום הבאת אמנים לישראל ובדיקה כי מדובר בהרכבים "ראויים". מכאן הגרסה הרווחת טוענת כי חברי הועדה, ובראשם יעקב שריד, החליטו שמדובר בלהקה נטולת ערך אמנותי, לה השפעה שלילית על בני הנוער. שנים אחר כך יבצע יוסי שריד, בנו של יעקב, תחקיר שמטרתו להפריך את הטענה שאביו הוביל את החלטה שלא להביא את הלהקה לישראל. "הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני נוער", נכתב אז במסמך נימוקי הועדה, שיצא ב-1964 לאחר ערעור שהגישו שני האמרגנים בפעם הראשונה שנענו בשלילה.
הגרסה הפחות מוכרת של הסיפור מתארת סיטואציה בה המפיק גודיק לא היה מוכן לקבל את העובדה שויתר בסיבוב הראשון על הבאת חבורת המוזיקאים הפופולרית ביותר בעולם ועל כן עלה לכנסת כאחרון הלוביסטים ושכנע שם את חברי הועדה כי הביטלס הינם לא יותר מחבורת ביטניקים שהשפעתם על הנוער רחוקה מלהיות חיובית.
אם אכן מדובר בסיפור האמיתי, נראה שהסיבה שבגינה לא ביקרו חברי הביטלס בישראל בשיא תהילתם - ביקור לא הגיוני מלכתחילה שנוצר על בסיס הקשר הישראלי של אפשטיין, בטח לא על בסיס היותה של ישראל יעד חובה - היא מאבק אגו של מפיק שפשוט לא יכול היה להתמודד עם שיקול הדעת המוטעה שהפעיל.
מאז הלך שוק ההופעות בארץ והתרחב. עם כל שנה שחלפה, ניכר היה שהפיקוח אודות תוכנם של המופעים שמגיעים לישראל הולך ופוחת. ברוב המקרים, כאשר נעשה ניסיון מצד אנשי ציבור למנוע הגעתו של אמן לארץ, בדרך כלל הוא נתפס כלא יותר מדרישה סהרורית של מי שמסרבים לנוע קדימה עם רוח הזמנים.
זה היה נכון כשחבר הכנסת אברהם בורג טען נגד הבאתם של מתאבקי WWF לישראל ב-1993, כמו גם בהמשך אותה שנה, כשהרב יוסף בא-גד ניסה למנוע את הגעתם לארץ של חברי להקת גאנז אנד רוזס. עם זאת, יש שיאמרו שלהיעדר אותו פיקוח או שיקול דעת יש גם צדדים פחות חיוביים, ויעידו על כך כל המתנגדים להבאתו לישראל של כוכב הפופ כריס בראון, לאור המקרה בו תקף והיכה קשות את בת זוגו, הזמרת ריהאנה.
כך או כך, עבור רבים מייצגים הסירוב והתפיסה הערכית הארכאית את השבר שבין דור הצעירים שגדל אז בארץ לבין דור המייסדים הקפוץ והשמרני. תיאורם של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כ"קבוצת זמרים נטולי ערך אמנותי, הזורעים ביללותיהם היסטריה והשתוללויות", בתקופה בה הביטלמאניה כבר נחשבה לתופעה תרבותית ועולמית רחבה, מעיד לא מעט על חששו של הממסד מדור ההמשך שהלך והתפתח אז בארץ.
.jpg "רבע נחמה. פול מקרטני בפארק הירקון (צילום: ירון ברנר)")
"דור האספרסו", קרא לו יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) במונח שטבע, כשביקר בחריפות את הדור "המבקש לו חוויית מעט, ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה". יזהר דיבר על רדיפה אחר עינוגים, ועל רצון "לתבדר, להשתעשע, להסתלק מנטילת אחריות ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה". הפער בין מגש הכסף למגש הקצב מעולם לא היה עצום כל כך כמו אז. בהתחשב באיכות חברי הכנסת ואנשי הציבור של דורנו, אולי חבל שכך.
ומה היה על המעריצים? אלו "נאלצו" להסתפק ב-2008 בהופעתו ההיסטורית של פול מקרטני בישראל, 43 שנה אחרי ההופעה ההיא שהתפספסה. "Let it Be", גם זו סוג של נחמה.
