שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החדש של היהודים: עכשיו באים?
    "יותר לא", אלבומם החדש והראשון מזה 8 שנים של היהודים, נפתח בקול גדול ומוכר שבועט אותנו ישר לעבר. הרוק עדיין אגרסיבי, מלוטש ולא מתפשר אבל דווקא היום, עמוק לתוך שנות האלפיים, היאחזותה של הלהקה בניינטיז מכשילה אותה בקרב מול שחקני ההווה

    8 שנים זה המון זמן במונחים של עולם המוזיקה. בעצם, בכל מונח שניתן לחשוב עליו 8 שנים הן נצח שמפריד בין תקופות ופאזות בכל תחום שהוא. זה נכון למוזיקה כמו שזה נכון לקולנוע, ספרות או ארכיטקטורה. העולם עבר לא מעט שינויים משמעותיים בעוד מעט העשור שעבר מאז הוציאו היהודים את אלבומם האחרון "פורטה". ולצד התמורות הטכנולוגיות הנוגעות באופן צריכת המידע שלנו (כש"פורטה" יצא ב-2007 האייפון לדוגמא רק נולד) - הוא חווה תמורות קונספטואליות לא מעטות.

     

    היהודים. נושאים בגאון את דגל הרוק הכבד (צילום: נהוראי חובב ביטון וסנטרל הפקות ) (צילום: נהוראי חובב ביטון וסנטרל הפקות )
    היהודים. נושאים בגאון את דגל הרוק הכבד(צילום: נהוראי חובב ביטון וסנטרל הפקות )

    רוצה לומר - דור הטינאייג'רים שנולד בתחילת-אמצע שנות התשעים עם סמארטפון ביד אחת, ראוטר בשניה והילת WiFi מרחפת מעל, זכה לכינוי "מילניאלס" ולא במקרה. המתבגרים של היום, אלו שהזוג אורית שחף ותום פטרובר מכוון אליהם, הם מתוחכמים, מהירים וחדים יותר מבני הדור שקדם להם - לא רק במונחי טכנולוגיה, אלא בתפיסת מציאות שונה, נפרדת, נועזת, חצופה ומיידית יותר. אז כן, לא מעט אספקטים בחיי האדם הממוצע השתנו ב-8 השנים האחרונות. אבל אם נשפוט לפי יותר "יותר לא", אלבומה החדש של הלהקה, נראה שהיהודים אינם חלק מהם.

     

    כבר מ"Sister" שפותח את האלבום בקולה הגדול והמוכר של אורית "טיטי" שחף, ניכר שהיהודים באים בהצהרה ברורה: השעון מראה 2015 אבל אצלם עדיין 1997. הדיסטורשן הוא מלך, הקולות צרודים והתכנים קודרים ואפלים בואכה אובדניים. אתם יודעים, כל מה שעשה את "מציאות נפרדת", "היהודים 2" או אפילו את "פחד מוות" לאלבומי רוק חשובים בהיסטוריה של הז'אנר בשלוחתו הישראלית.

     

    "Sister". הצהרת כוונות    (בימוי: אריק דור דוידוביץ')

    "Sister". הצהרת כוונות    (בימוי: אריק דור דוידוביץ')

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אלא שבחוץ, מה לעשות, אנחנו כבר עמוק בתוך חציו של העשור השני של שנות האלפיים. מה שעבד בניינטיז אולי מתקבל היום באהבה ברמת הקאמבק הנוסטלגי, אך כשהוא נלחם על מקומו הרלוונטי מול השחקנים של ההווה, הוא יצטרך לשנות משהו - ולא מעט, כדי להתאים עצמו לתנאי השטח החדשים.

     

    עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:

    החדש של אתניקס: קשה שלא לאהוב

    החדש של הקליק: הולכים נגד הפסקול

    דודו אהרון נשמע מעולה, וזה לא מספיק

    החדש של מיוז: מלחמה רבה על לא דבר

     

    "מישהו", הרצועה השלישית באלבום, חוזר למחוזות הטקסטואלים המוכרים של היהודים ("מישהו פשוט, מישהו רגיל, מישהו שיוכל אותי להציל") ואילו "יותר לא נלחם" יותר ממזכיר גרסה גנרית של "לפעמים", קלאסיקת יהודים המוכרת יותר כ"נץ". כמוהם גם "בא לי להיות לבד" או "Screaming You" שמגיעים בהמשך - כולם שירים כבדים, אגרסיביים, ארוכים במידה, משומנים היטב אך מצלצלים מוכר, מוכר מדי.

      

     

    נותרו נאמנים לכללי הז'אנר. עטיפת האלבום החדש (עטיפת אלבום) (עטיפת אלבום)
    נותרו נאמנים לכללי הז'אנר. עטיפת האלבום החדש(עטיפת אלבום)

    באלבום החדש שלהם היהודים נותרו נאמנים לכל כללי הז'אנר שהביאם עד הלום, לפחות אלו האינסטרומנטליים, עם חריגה קטנה אחת - בגזרת הסחף. על אף יציאות טובות כמו "מדמיינת" (שמתחבא ממש בסופו של האלבום) או "Son", היהודים ממשיכים לעשות רוק שמן ומצוחצח בעולם שמעדיף את רוק הגיטרות שלו קצת יותר רזה, מלוכלך וגאראז'י.

     

    בין השירים עצמם - על אף היותם מייצגים נאמנה את סך השפעותיה של הלהקה, מרוברט פלאנט ועד דרים ת'יאטר - קשה לאתר להיט ענק חוצה גבולות, זמנים וגילאים, כמו "אלה", "עידן האלוהים", "סמי" או אפילו "אם כבר" שהגיע מאוחר יותר.

     

    הייתם מצפים שהצמד פטרובר-שחף, שמאז התוצר האולפני האחרון שלהם הספיקו להביא גם את הילד הדי לעולם ולהתבגר בעצמם, ישנו משהו ביצירה שלהם. בהגשה, בגישה, במסר שיש להם להעביר. כמובן שיש משהו מנחם בעובדה שיש דברים שלא משתנים או מתכלים, ושגם היום מדובר בלהקה שנושאת בגאון את דגל הרוק הכבד. בהופעה חיה היהודים הם עדיין מכונה רועשת ומדויקת, וניכר שבכל הנוגע לפרפורמנס הם בכמה ליגות מעל כל מי שאי פעם התיימר להתחרות בהם.

     

    שחף ופטרובר עם דור ההמשך, הדי (צילום: יהב ליפינסקי) (צילום: יהב ליפינסקי)
    שחף ופטרובר עם דור ההמשך, הדי(צילום: יהב ליפינסקי)
     

    גם באלבומם החדש, סביר להניח שלחבר'ה הללו - שמציינים בימים אלה 20 שנה להיותם שחקנים בשוק המוזיקה המקומי, יש משהו להגיד. זה קורה פה ושם, במיוחד ב"עד שירד", כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, שמציג את פטרובר מבוגר ומפוכח יותר בשורות כמו "אני מחזיק חזק רק שלא אתבגר, שלא אפסיק למרוד, רק עוד ועוד".

     

    פטרובר לא מפחד למתוח שם ביקורת פוליטית כשהוא שר "חלמתי על ניסים ונפלאות, חלמתי על צבעים ועל שקיעות, אבל רק לא על זה. במקום זה חיילים על קו הגבול, טילים יורדים עלינו כמו מבול". כשהם מציאותיים, חשופים ופגיעים יותר - היהודים מצליחים לדייק.

     

    "יותר לא נלחם". קצת מזכיר את "לפעמים" מהאלבום השני    (בימוי: אריק דור דוידוביץ')

    "יותר לא נלחם". קצת מזכיר את "לפעמים" מהאלבום השני    (בימוי: אריק דור דוידוביץ')

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אולי הדרך האמיתית לשפוט אלבום של היהודים ב-2015 הוא מנקודת מבטו של כותב שורות אלו בגרסתו בת ה-15, ארוכת השיער ושופעת הזעם. זו שרכשה בזמן אמת את "מציאות נפרדת" וחיכתה מדי "רוק עצמאות" או "עיר הנוער" לפטרובר ושחף שיעשו רעש ויעיפו אותו ואת חבריו ההורמונליים לשמיים.

     

    אולי כפי שזה ריגש אותו בזמנו מתרגשת לה גם היום קבוצת נערים ונערות גדולה, שצווחת באזנו של נהג אוטבוס בדרך לכינרת את כל מילות האלבום הזה, בערך יומיים אחרי צאתו. אם יש משהו ש"יותר לא" ממחיש הוא שהיהודים היא לא להקה שמתבגרים איתה, אלא מתבגרים ממנה. היא פותחת את האוזן ומגלה צוהר ללד זפלין, ורק על זה נזקף לזכותה קרדיט ענק בספרייה המוזיקלית שיש ללא מעט ממאזיניה בראש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים