להילחם על המיתולוגיות
הסופרת והיוצרת שהם סמיט מחדשת את המיתולוגיות המכוננות של ספרות המערב בסדרת ספרי ילדים חדשה: "המיתולוגיות של עמי העולם". "אני מרגישה שהחוליות ניתקות ושזה קרב על הסיפורים האלה. הם גורמים לי להטיל ספק בייצוג הנשי שבהם, ולבדוק שאני לא פמיניסטית אוטומטית"
כשהייתה בכיתה ד', התרחש בחיה של שהם סמיט הילדה אירוע שבמרחק הזמן ניתן לתפוס אותו כאירוע מכונן. מורתה, שהיתה גם ספרנית, הביאה לתלמידים את "האודיסאה" ו"האיליאדה" של הומרוס, וסיפרה את העלילות לכיתה. "זו היתה חוויה מדהימה", היא נזכרת. "במשך חודשים קיימנו פעילויות סביב היצירות האלה. הפכנו את הכיתה לספינה של אודיסאוס. מאז הנושא הזה מאוד חי אצלי, הוא נצרב לי בתודעה".
סמיט לא רק זוכרת את הכוח במפגש הזה, אלא גם מבקשת להימצא בצד השני שלו ולהיות זו שמעניקה לילדים ולילדות את ההיכרות עם מיתוסים ומיתולוגיות. לאחרונה רואה אור הספר השלישי בסדרת "מיתולוגיות של עמי העולם" שנקרא "שש תחבולות גדולות" (שאותו אייר איתן אלוא). קדמו לו "שישה גיבורים גדולים" ו"שש גיבורות גדולות", שזכו להצלחה רבה.
הרעיון לסדרה נבט לפני 11 שנים, על ידי רחלה זנדבנק, עורכת ספרי ילדים בהוצאת "מפה" דאז, וכיום עורכת ב"כתר". משלא התאפשר לממש את הרעיון ב"מפה", הוא הופק בהוצאת "כנרת", ורואה בה אור מאז. את הספר השלישי כתבה כחצי שנה לאחר שפורסם הספר השני, לפני שבע שנים, ומכיוון שמדובר בסדרה של ספרים, מפתיע שעבר זמן רב כל כך בין הכרכים.
"למרות שזו סדרה, לא מדובר בסדרה עלילתית, על דמות אחת", מסבירה סמיט, "כי סוג כזה של סדרה היה משעמם אותי. היתרון הוא שאני יכולה להתמסר פעם בכמה זמן לנושא שמעניין אותי, והסדרה הזו מציעה לי גיוון, גם גיאוגרפי וגם תרבותי". סמיט מוסיפה כי קיימת ניראות גדולה מאוד של המיתולוגיה היוונית, גם בספרים עלילתיים כמו "פרסי ג'קסון", אך הרגישה שהחוסר קיים במיתוסים אחרים.
"יכולנו להתמודד עם החוסר בהוצאת כרך נפרד לכל מיתולוגיה, אבל בחרנו בנושא כמכנה המשותף, על מנת להשיג גיוון תרבותי וסיפורי, ודרך הנושא להראות את המכנה המשותף של המין האנושי. לכל תרבות יש את המאפיינים שלה אבל הדי.אן. איי של המין האנושי נמצא בסיפורים האלה. וגם מבחינה חינוכית זה גורם לילדים לראות שאין הבדלים של ממש בין דמויות מתרבויות ומדינות שונות".
למה דווקא תחבולות?
"מה שמעניין אותי בתחבולה זה קודם כל סיפור - הרי תחבולה היא תוכנית מחוכמת, לא התוכנית המובנית מאליה, להבדיל ממה שנדמה לעתים שתחבולה היא פשוט לתקוע את החרב במישהו. בדרך כלל מי שיתכנן את התחבולה יהיה דמות שמבחינה מסוימת היא חלשה מבחינת כוח ונאלצת להפעיל את המוח. התחבולה לכשעצמה היא חיובית מצד הברק הרגשי, הספרותי, והיא יכולה לייצר התלהבות והתפעלות, אבל בסופו של דבר עומדת דמות שיכולה להיות טובה או רעה או מורכבת, ומה שאותי מעניין זו המורכבות של הגיבורים".
למה את מתכוונת במורכבות של הגיבורים?
"יש שתי דמויות של גיבורים באנתולוגיה שמבטאים את הגיבור המודרני, גם אודיסאוס וגם יעקב, שהם לא גיבורים אידיאלים, הם גיבורים לא מוסריים במובן מסוים, ודאי יעקב. ניתן לומר שאלו כמעט שני פנים של אותה דמות - גיבור עם פגמים מוסריים שהיה צריך לצאת למסע ארוך - אחד של עשר שנות נדודים אחרי מלחמה, והשני - שבע שנים של עבודה בפרך - כדי להתגבר על הפגמים האלה ולהיות ראויים לתפקד כמנהיגים.
"זו דמות הרבה יותר מעניינת מאשר מישהו שנולד מצויד בכל המעלות הטובות ושולט בכוח הזרוע. יש כאן סוג של פנטזיה קדומה, ולעומת הפנטזיות העכשוויות שיש בהן קווים מאוד ברורים, עוברים בין הטוב והרע, והגיבורים החיוביים הם טובים מוחלטים, במיתולוגיות יש גיבורים עם ליקויים מוסריים".
איך את מעבדת את הסיפורים?
"חלק מהעיבוד זה גם הבחירה של הסיפורים. אני משתדלת לעשות זה לשכוח את מה שקראתי, אבל יש מגבלות כי אני חייבת להיצמד לקווי המתאר של העלילה המקורית, של הדמות המקורית, כי זו לא פרפראזה, או סאטירה. אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שזה עשוי להיות המפגש הראשון של הילד עם הסיפור, אז יש גבול לעד כמה אני יכולה להתערב בו".
יחד עם זאת, סמיט מרשה לעצמי להתערב במחשבות של הדמויות ובדיאלוגים, ובדרך המסירה של הסיפור. למשל לספר אותו בצורה פחות ליניארית, או לתת מקום מרכזי ומשמעותי יותר לדמויות הנשיות. "חשוב לי שתהיה נוכחות יחסית גדולה של נשים, אבל זה לא פשוט כי במיתוסים העולם היה פטריארכאלי וקשה למצוא סיפורים על נשים.
"אני אולי עושה משהו לא הגון כל כך מבחינה ספרותית, אבל יש לי מוטיבציה פמיניסטית להכניס דמויות נשיות מעוררות הזדהות ולעשות איזשהו תיקון בעניין הזה. אם קוראים את הגרסאות המסורתיות של הסיפורים, בדרך כלל האישה תהיה בתפקיד מאוד שולי. הסיפור החביב עליי - על האל תור מהמיתולוגיה הנורדית - הוא סיפור קווירי לגמרי, וזה מאוד תלוי באיך מספרים אותו. אני הגדלתי את החלק של האישה בסיפור הזה וקצת המרדתי אותה. היא עוברת תהליך שבמהלכו היא מקבלת ממד קצת גברי, ואילו הגבר במקביל מגלה את הצד הנשי שלו".
סמיט לא עוסקת רק בעיבודים ספרותיים. משנות ה-90 היא מפרסמת בקביעות ובתדירות גבוהה ספרי ילדים לגילים שונים, כותבת ביקורות ספרות, מפרסמת סיפורים קצרים במגזין הילדים "עיניים", ועל הדרך זכתה במספר ספרים יוקרתיים כפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס אקו"ם לספרות ילדים ופרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער.
בין ספריה "סיפור אחרי השינה", "מי שתה לי?", "בארץ תיק-תק" ו"ילד עיר". בעשור האחרון היא נעה בין כתיבה ספרותית מקורית לבין עיבודים לטקסטים קלאסיים, כאשר גולת הכותרת עד כה היא הספר "האגדות שלנו", שהמשיך את הקו האידיאולוגי-תרבותי של "ספר האגדה" המפורסם.
אז למה כל כך חשוב לדעתה לכתוב עיבודים?
"אלו סיפורים יפים כל כך", היא מספרת, "וחבל לא לגלות אותם בגיל צעיר. מה גם שאני סקפטית לגבי הגילוי שלהם בעידן הנוכחי על ידי הילדים בגיל מבוגר יותר, מהשלב שבו מקריאים להם או שהם מתחילים לקרוא לבדם. אני נחשפתי לסיפורים האלה בגיל צעיר וזה יצר אצלי סקרנות לקרוא את המקור; כך גם לגבי חז"ל. בעולם העתיק אלו היו סיפורים שלא נועדו לנמענים צעירים, כיוון שהמין האנושי היה בשלב אחר, אבל למעשה אלו סיפורים שמתאימים גם לילדים וגם למבוגרים.
"בעיבודים שלי בכל סיפור יש סמל שמובן יותר למבוגרים, אבל לרוב המבוגרים כיום יזלזלו בזה כאילו מדובר בסתם סיפורי מעשיות, כשפים ושטויות. אני גם חוששת שמבוגרים היום פחות קוראים את הסיפורים הללו ולכן המוטיבציה שלי היא משפחתית - אני רואה בסיפורים האלה להזדמנות לקריאה משפחתית, להנאה משותפת ברבדים שונים".
סמיט פרסמה בעבר גם טקסטים ספרותיים למבוגרים, אבל מצאה את מקומה בספרות הילדים, תחום לא מוערך, לטענתה. "ספרות ילדים נתפסת כנחותה", היא מבארת. "הייתי רוצה שלא יהיו גבולות ברורים כל כך בין הקהלים, כי אלו לא עולמות עד כדי כך נפרדים. נכון שיש לילדים מגבלות שיכולים למנוע מהם ליהנות מספרות מבוגרים אבל ספרות ילדים טובה היא כזו שגם תציע משהו למבוגר, אחרת היא חסרת ערך".
את רואה עצמך חלק ממסורת של כותבי מיתוסים?
"אני לא מעבדת מתוך רצון שהשם שלי יהיה חלק ממסורת כזו. אני מרגישה שהחוליות ניתקות, וזהו קרב על הסיפורים האלה, ובכלל - על קריאה של ספרים. יחד עם ההכרה שהסיפורים האלה כל כך גאוניים שלעולם לא אוכל לכתוב ככה, אני לוקחת את מה שאפשר. הם היו הראשונים ואני לא רוצה לעשות חיקויים".
סמיט מוסיפה שעיבוד טוב צריך להיות בעל ערך ארכיטקטוני עצמאי,
ושחשוב לה להדגיש את הערכים ההומניסטיים שמעניינים אותה, ולהעלות שאלות מתוך הטקסטים המקוריים. "יש הרבה רגעים שדרך הסיפר המסורתי התייחסו אליהם כמובן מאליו. אם אודיסאוס יוצא למלחמה, למשל, זה מובן מאליו שהוא צריך לצאת, ואני מרגישה שצריך את האישה שתתהה על כך, או שתעלה ספק לגבי חטיפתה של הלנה. יש שם ביקורת כלפי אודיסאוס, וזו דרך לנצל את הדיאלוגים לשאול שאלות על העולם ועל היחסים בין המינים וגם ללכוד את האופי של אודיסאוס".
אז הייצוג הנשי יהיה אצלך תמיד בחזית?
"אני בנאדם חושב ואני מטילה ספק", היא מוסיפה. "אוי ואבוי אם הייצוג הנשי יהפוך לרפלקס, ולכן אני שואלת את עצמי לפעמים אם לא הפכתי לפמיניסטית אוטומטית או לשמאלנית אוטומטית. כן חשוב לי שהנשים יבטאו את קול התבונה כי נשים קופחו בהיסטוריה וקיבלו את תפקיד היפה השותקת הפסיבית.
"חשוב לי שהן יהיו אקטיביות, חכמות, בוגרות, אבל אני לא אתן באופן אוטומטי את התפקיד הזה לאישה. מה שהייתי רוצה שיהיה בספרות ובעולם זו נזילות מגדרית. כשאני הייתי ילדה ההבדלים בין בנים ובנות היו הרבה יותר מובהקים, והייתי רוצה עולם שבו גברים יצאו החוצה עם שמלה, ושזה יהיה מבחינתם ממש בסדר. שאם בנאדם חי עם גבר או עם אישה - הכול יהיה לגיטימי ולא יעורר שאלות".
