כשטוניסאי וסרבי מגשימים חלום / בלוג ה-NBA
לא נבחרו בדראפט, לא ממש אתלטים, לא צעירים. לבובאן מריאנוביץ' וסאלח מג'רי חסר את כל מה שהפך את הזוניה ופורזינגיס לסופרסטארים בגיל 20. זה לא אומר שהם מתכוונים לאכזב את המדינות שלהם. וגם: על ההימור של קליבלנד
בשבוע שעבר הצגנו כאן את כוכבי הכדורסל החדשים של ה-NBA שלא נולדו בארה"ב. קריסטאפס פורזינגיס ומריו הזוניה הפכו הקיץ לפנים האירופאיות החדשות מעבר לים אחרי שנבחרו במקומות ה-4 וה-5 בהתאמה בדראפט האחרון. הם מימשו את ההבטחה בסטייל – ומהר.
אבל הייצוא של מדינות היבשת לליגה הטובה בעולם לא מסתכם בהם. מלבדם ניתן למצוא גם שחקנים בשלים יותר, מנוסים יותר וגם מבוגרים יותר, שהיו צריכים להמתין הרבה יותר שנים כדי לפרוץ את המחסום. הנה שניים מהם.
בובאן מריאנוביץ', סן אנטוניו: שחקן המריבה
אם המשותף לפורזינגיס והזוניה הוא בחירתם במקומות הגבוהים בדראפט, אזי שמריאנוביץ' פילס את דרכו ל-NBA מהדלת האחורית. הוא עשה זאת דרך קבוצה שקלטה את הכישרון שלו וחטפה אותו בזמן הנכון, כמו פרי בשל שמחכה ליד הנכונה שתקטוף אותו מהעץ.
מריאנוביץ' טועם מהסצנה האמריקאית לראשונה עמוק בתוך העשור השלישי לחייו, כשהוא בדיוק בשיא ולא לפניו (עוד יומיים יחגוג 27). בעונה שעברה עשה את שנת הפריצה שלו במדי הכוכב האדום, עם דאבל-דאבל מפלצתי של 16.6 נקודות ו-10.7 ריבאונדים בממוצע לערב. במשחק הגומלין מול הצהובים של גיא גודס בשלב הטופ 16 הביא לידי ביטוי את כל הארסנל, חגג על סופו בצבע, התעלל באחרים שניסו להציק לו וסיים עם 19 נקודות ו-17 ריבאונדים – 7 מהם בהתקפה. בסוף העונה נבחר לחמישיית היורוליג, הוכתר ל-MVP של הליגה האדריאטית והוכרז כשחקן המצטיין של הליגה הסרבית.
עוד לפני הקדנציה בבלגרד הספיק לרשום 14 משחקי יורוליג במדי צסק"א וז'לגיריס קובנה, שמפאת גילו הצעיר וחוסר הבשלות שלו דאז החליטו לתת לו לפרוח במקום אחר. הוא פרח מספיק כדי שסן אנטוניו תרצה את שירותיו למשך עונה אחת ותסכים לשלם לו בעבורה כמעט שלושה מיליון דולרים – לא לפני שהפריכה את החשש כי הוא סובל מפציעה בכף הרגל. לפי הדיווחים הרומן המשותף שלהם יכול להיות ארוך יותר: אם בסיומה של העונה הבאה סן אנטוניו תתלהב ותראה כי טוב – היא גם תציע למריאנוביץ' חוזה ארוך טווח. אולי כזה שיאפשר לו לסיים את הקריירה שם.
אלא שהנחיתה הקרבה שלו בטקסס לוותה בשבועות האחרונים גם בסכסוך תקשורתי צורם. יריית הפתיחה שלו נשמעה מכיוון סן אנטוניו, שבמכתב מנומק הודיעה כי היא מטילה וטו על השתתפותו של הצעצוע החדש שלה ביורובאסקט הקרוב. הסיבה: חשש שמצב רגלו יוחמר בעקבות עומס המשחקים, ורצון לשמור עליו בצמר גפן לקראת עונה ארוכה.
זה לא הפריע לסרבים להסיר את הכפפות ולנסות לשנות את רוע הגזירה בפומבי. מאמן הנבחרת, סשה ג'ורג'ביץ', השאיר את הכבוד והנימוס בבית ועלה להתקפה מתפרצת. "לבובאן אין שום בעיות, הכל שטויות", הוא ירה. "הבקשה של סן אנטוניו לא ראויה. יש כאן משהו שהוא מעבר לכדורסל".
את אליפות אירופה הנפיל הסרבי יראה מהבית. מהקרב בין נבחרתו לקבוצתו החדשה הוא יכול להתבאס, אבל גם להיות מוחמא. אחרי הכל, גם הוא יודע שאם סן אנטוניו יוצאת עליך למלחמה – סימן שעשית משהו טוב. אחרי שינוח, יאכל טוב ויעודד את חבריו מהספה, הוא יצטרך להמשיך להראות שהוא כבר לא סתם בחור גבוה עם טכניקה. לצד אגדות הכדורסל שראה בטלוויזיה, המשימה הזאת אמורה להיות קשה אפילו בשבילו – אבל גם סופר מעניינת.
סאלח מג'רי, דאלאס: מטוניסיה לדאלאס דרך מדריד
כמו מריאנוביץ', גם למג'רי יש ביקור בישראל ברזומה המקצועי שלו כשחקן. להבדיל ממנו, הרושם שהוא הותיר בו היה חמוץ בהרבה – בין היתר כי הוא לא היה קשור לכדורסל בכלל. כיאה לטוניסאי גאה ההגעה שלו לתל-אביב לוותה בהרבה אמוציות, פרומואים מחממים ורעשי רקע פוליטיים, וגם נגמרה בהתאם – בתקרית.
אחרי שהצהיר כי הוא לא מכיר בישראל כמדינה, הוא סירב ללחוץ יד לשחקני מכבי ת"א בטקס המסורתי לפני הג'אמפ בול בהיכל ועשה טראש טוק מתבקש עם יוגב אוחיון. אחר-כך הוא חזר למדריד והמשיך לדשדש עם ממוצעים ככה-ככה. בעונה האחרונה ביורוליג קלע 4.4 נקודות לערב ב-9.7 דקות. בליגה הספרדית ההספק שלו נראה בערך אותו דבר. דאלאס לא עשתה עניין מהשורות הסטטיסטיות החשודות ובגיל 29 החליטה להמר עליו. למה? בעיקר בגלל הגובה (2.17), והתקווה שיום אחד הסנטימטרים הרבים יהפכו אותו לשחקן פנים ראוי.
עם או בלי הסימפטיה לישראל, קשה לראות את מג'רי משחזר אפילו חצי מההספק שלו בספרד. ב-2013 עשה היסטוריה לאחר שהפך לערבי הראשון שחותם בריאל מדריד, אולם קשה לומר שהשאיר בה חותם. בניגוד למריאנוביץ', מג'רי לא נחשב לשחקן ורסטילי, אלא למגושם וכבד יותר. הוא נעדר טאץ' בצבע ואפקטיבי רק אם משכילים להשתמש בו קרוב לסל. כשזה לא קורה, יש לו נטייה להיעלם.
בארה"ב העלו חלק מהתהיות האלה, וניסו לענות על סימני השאלה בנוגע אליו. כריסטיאן בלוד מה-SPORTDFW, למשל, בחר להסתכל על חצי כוס המלאה של מג'רי, שיהיה הטוניסאי הראשון ב-NBA: "התנועה שלו נראית טובה. הניידות שהוא מראה די מעניינת יחסית לשחקן בגובה של 2.17 מ'. אם הוא יוכל לחסום בצבע, ההשפעה שלו על הסגל של דאלאס יכולה להיות גדולה. היכולת שלו יכולה לבוא לידי ביטוי בכל משחק".
אוהדי דאלאס, יש להניח, לא יודעים איך לאכול את הבחור החדש שבא לשכונה. הם כן יודעים שמג'רי לא אמור לחפות על ההברזה של דיאנדרה ג'ורדן, ומורידים ציפיות בהתאם. מג'רי, מצידו, יודע שיהיו לו צ'אנסים ספורים להראות מה הוא שווה. אחרי הכל, אפילו ברוטציה של פאבלו לאסו במדריד – וכך גם בטרבל החגיגי של ריאל – היה לו חלק קטן.
למרות זאת, בהודעה שמסרה דאלאס אחרי שהחתימה אותו אפשר היה למצוא בעיקר סיפוק. "הניסיון שלו יהיה שימושי להצלחה ב-NBA", נכתב שם. "יש לו את הכישרון לשחק בליגה, במיוחד כשזה נוגע ליכולות ההתקפיות שלו". אחרי שהוביל על כתפיו הענקיות את נבחרתו לאולימפיאדה הראשונה בתולדותיה ועשה את מה שרבים לא האמינו שיעשה, הוא צריך להוכיח שהפרגונים מוצדקים.
תומפסון נשאר: טוב או רע?
בארה"ב לא מצליחים לגבש החלטה מוסכמת באשר לחתימה של טריסטן תומפסון לעונה נוספת בקליבלנד. "זה מהלך שיש בו סיכון", קבע בריאן ווינדהורסט. "קליבלנד עלולה לאבד אותו". ב-cleveland.com בחרו לתקוף את השחקן: "באיזה עוד מקום יהיה לו סיכוי כזה לנצח?".
על כל פנים, ההישארות של תומפסון אמורה להיות בבחינת צפירת ההרגעה שבלאט חיכה לה. אף אחד באוהיו, בתור התחלה, הרי לא מסתכל כרגע אל מעבר לעונה הנוכחית, או מבקש יותר מאליפות אחת – קודם כל. הסיכוי ללכת עד הסוף כאן ועכשיו - זה הפיתיון שהשאיר את לברון, וגרם גם לקווין לאב וקיירי ארווינג להישאר איתו. השאיפות לשושלת מתגמדות לצד הרצון העז והבלתי מתפשר לענוד על האצבע טבעת ראשונה.
לכן הארכת החוזה הקצרה של תומפסון אמורה להוריד את מפלס הלחץ של אוהדי קליבלנד. על הנייר היא מקרבת אותם ליעד המיידי הזה. הבעיה היא שברמת המאקרו, מדובר בצעד בעייתי.
תשאלו את אלכס טיוס ומכבי ת"א. שני הצדדים יספרו לכם ששום דבר טוב לא יכול לצאת מאילוץ כלכלי שנולד ממו"מ גרוע.
תומפסון ישחק כדורסל עם עין ימינה ליעד הבא שלו. הוא ינסה להיות טוב לא רק כדי לעזור לקליבלנד לנצח, אלא גם כדי להשיג את החוזה השמן שרצה. בסיטואציה המסובכת שנוצרה אולי עדיף היה לקליבלנד לוותר על עסקה בריח של פשרה, ולנקוט בגישת ה'הכל או כלום': או לתת בלב רחב חוזה מקסימום לאחד הברומטרים העיקריים שלה בעונה החולפת (למרות שהיא לא באמת חושבת שהוא מגיע לו), או לתת לו ללכת כדי לפנות כסף לתותח נוסף שיגיע לתקופה ממושכת. היא בחרה בפתרון ביניים מוזר בצבע אפור. לא שחור, לא לבן. זה יכול להיגמר באליפות, אבל גם בהתרסקות.
לפחות באספקט אחד בלאט כיסה את עצמו לעונה הקרובה: המלחמה מתחת לסל. תסמכו על תומפסון שהוא יהיה שם כדי לתת אותה.
לפנייה לכתב/ת 
