שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היתה אחת בתל אביב. את הלב היא שברה לי

    לא ידעתי אם היא יוצאת עם מישהו. ידעתי שהיא אוהבת שירה, במיוחד את יהודה עמיחי. ידעתי שהידיים שלה רכות ושהנשימות שלה נכונות לי. ידעתי שהיא מריחה כמו דשא טרי ושהעיניים שלה ראו אותי, באמת ראו. וגם ידעתי שאף פעם העיניים שלי לא היו כל כך פקוחות. סיפור אורח

    הייתה אחת בתל אביב. את הלב היא שברה לי. כמו פרח נקטף בפרדס. כמו דשא אחרי הגשם. כשהיינו עושים אהבה אהבתי לטמון את ידי תחת בית החזה שלה כדי להרגיש את הלב פועם. "תכתוב כבר ספר", היא הייתה אומרת, ואני הייתי מסביר שהיום לאף אחד אין כוח לקרוא ספרים כי הפכנו חברה של טקסטים קצרים. "כי הכול התקצר אצלנו. אפילו הסובלנות"."והאהבה?" היא הייתה שואלת.

     

    הכרנו בוקר אחד בקצה ׳ארבע הארצות׳, ממש לפני החיבור עם ׳באזל׳ ליד ספסל עץ קטן וסלחני. איפה שקרו הדברים הכי משמחים בחיים שלי באותה השנה. לא ידעתי שהעסק הזה יהפוך לרציני. לא בפעם הראשונה כשנפגשנו וגם לא בשבועות שלאחר מכאן כשהמשכנו להיפגש. בניגוד להרבה פעמים אחרות בתל אביב, כשפניתי אליה באותו הבוקר, באמת רציתי אש.

     

    היא שאלה בעברית משובשת אם ככה אני מתחיל עם כל הבחורות שעוברות פה ואני חשבתי שהיא חידה. עם כל החופש שקרן ממנה, עם כל העיניים הירקות העמוקות ושיער אדום צפוף משוך לאחור. היא לבשה שמלה קיצית לבנה למרות שהיה ברור לשנינו שהקיץ כבר מזמן איננו, ומגע החורף שבאוויר כבר צבע את העיר בצבעים חזקים של אפור.

     

    הפעם הראשונה ששכבנו לא הייתה מתוכננת. הפתעתי את עצמי כשהצעתי שנפגש בקפה בבאזל ביום למחרת. כי רגע אחרי שהיא הגיעה הבנתי שאין לי בכלל על מה לדבר איתה. אבל היא כבר הגיעה ולא יכולתי לסגת. מונית שעברה ניגנה שיר מזרחי בקולי קולות. עקבתי אחרי המונית ואמרתי חצי לה חצי באוויר, "מה נהיה מהמדינה שלנו", וזה הספיק כדי להתחיל שיחה שלמה על המצב במדינה.

     

    היא לבשה שמלה קיצית למרות שכבר היה קריר (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    היא לבשה שמלה קיצית למרות שכבר היה קריר(צילום: Shutterstock)

     

    תמיד אפשר לדבר על המצב במדינה. אבל לא נראה לי שהיא באמת הקשיבה. נראה לי שהיא הייתה במקום אחר. ולכן באיזה שהוא שלב פשוט השתתקתי. ואחרי כמה דקות של שקט היא הפנתה אלי את עיניה. ואני, בחיי שלא יודע למה, אמרתי שגם ככה אין לי מה לעשות היום אז לא אכפת לי אם נלך לסיבוב בים. היא תקעה בי מבט דרמטי ואמרה בעברית פשוטה "אני לא אוהבת ים בחורף, אבל לא אכפת לי שנעלה אלי לדירה", ולהפתעתי שמעתי את עצמי אומר "בשמחה".

     

    בלי הסבר מיוחד חזרתי אליה למחרת בערב. וגם בערב למחרת. והיא כאילו ביטלה את כל התוכניות שלה למעני ורק חיכתה לי שם, על הספה בסלון, עם ספר של יהודה עמיחי. לא אמרנו מילה כשהתפשטנו, הסתכלתי על הגוף שלה והוא היה צעיר ויפה והעור היה חלק כמו עשב מלא טל. כמו שמיים ללא עננים. היא חיבקה אותי חזק כשהיא גמרה והנשימות הקצרות, העדינות שלה, הרגיעו אותי. וככה המשכנו ערב ערב אף על פי שלא הרגשתי שום דבר באמת.

     

    אחרי שבועיים זה בא. נרדמתי וכשהתעוררתי בשעת בוקר מוקדמת מצאתי אותה יושבת על כסא מחשב ליד המיטה, ומביטה בי מחייכת. "נרדמתי", אמרתי בבהלה כמו ילד שנתפס בדבר עבירה. והיא אמרה "זה הלילה הראשון שישנת כאן. ועכשיו יש משהו חדש בעיניים שלך".

     

    "שטויות", עניתי לה. "מה יכול להיות חדש בעיניים שלי?", והיא נגעה בסנטר שלי בעדינות, והסתכלה לי ישר לתוך העיניים ואמרה "הן נפתחו מעט, נהיו גדולות יותר".

     

    "וזה טוב?" שאלתי.

     

    "בטח", היא אמרה. "זה אומר שאתה מתחיל לשחרר. אתה לא יודע שעיניים מכווצות זה סימן למחלה?". ואז, מבלי באמת לחשוב על זה, התחלתי לבכות ללא קול. שטפתי את כל החדר בדמעות שקופות כמו הגשם הראשון של החורף ששטף את העיר. אני לא יודע מה עוד שטפתי בחדר הזה, אולי גם את הכאב שלה. אולי את המחלה שלי.

     

    באותו הבוקר חיכה לי מפתח כחול לצד כוס קפה על שולחן המטבח. "מתי שתרצה תוכל לבוא לכאן", היא אמרה, "להירגע". ואילו אני משכתי את כתפי ואמרתי שאני לא בטוח שזה יהיה נכון לעשות את זה. "לעשות את מה?", היא שאלה. "כולה מפתח".

     

    נשארנו לשבת על כסאות הפלסטיק בלי להגיד דבר ולפני שהקפה התקרר לגמרי אמרתי בשקט שיש לי רעיון. אני אחביא את המפתח בארון החשמל וכך אוכל להשתמש בו בכל פעם שארצה לבוא. "וזה יפתור את הבעיה שלך?", היא שאלה. "לא חושב", אמרתי, ואחרי עוד רגע של שקט הוספתי "אבל זה יחליף אותה בבעיה אחרת שאולי אוכל לפתור".

     

    אחרי זה היו עוד כמה דקות של שקט ואז היא עטפה אותי בידיה הרכות ונשימותיה הרגיעו את הרעד שהתחיל לחצוב בי. "אתה לא חייב", היא אמרה בחיוך, "רק אם אתה רוצה. תבין, אני לא רוצה ללחוץ אבל הלב שלך, הוא מכוסה אבנים שגם הדמעות הכי קשות לא יוכלו להמיס. לא מגיע לך לחיות ככה. אתה אדם מיוחד מאוד ומגיע לך לחיות טוב". ואז היא חיבקה אותי חזק יותר, ובאבחה אחת הרפתה ממני ועזבה את המטבח.

     

     

     

    מעט מאוד ידעתי עליה באותו החורף שהיה גשום במיוחד. למשל, לא ידעתי מאיפה היא הגיעה ואם יש לה משפחה. לא ידעתי אם היא יוצאת עם מישהו או מי הם החברים שלה. לא הכרתי את העבר שלה ולא התיימרתי לחזות את העתיד. ידעתי שהיא אוהבת שירה, במיוחד את יהודה עמיחי. ידעתי שהידיים שלה רכות ושהנשימות שלה נכונות לי. ידעתי שהיא מריחה כמו דשא טרי ושהעיניים שלה ראו אותי, באמת ראו. וגם ידעתי שאף פעם העיניים שלי לא היו כל כך פקוחות. אז תהרגו אותי ואני לא אבין איך לא ראיתי. אפשר שהיינו נשארים כך לנצח. קצת פה וקצת שם. אבל שלושה חודשים אחרי אותו בוקר חורפי זה קרה. "אתה צריך ללכת", היא זרקה פצצה לחדר ועטפה את גופה בסדין הלבן.

     

    "מה?", הנדתי בראשי בהפתעה.

     

    "אתה צריך לעזוב", היא אמרה ביובש.

     

    "למה?"

     

     

    "אל תתחיל עם זה עכשיו, הרי שנינו ידענו היטב למה נכנסנו. ידענו את זה מההתחלה. ועכשיו זה נגמר". ניגשתי אליה לחיבוק אבל היא נרתעה לאחור. "נו, באמת, תתבגר, מה קורה לך?", אמרה.

     

    במשך שבוע ימים לא יצאתי מהבית. כתבתי מבלי להפסיק. לא קראתי שוב לעצמי את הטקסט כפי שהייתי נוהג לעשות עם טקסטים אחרים, הפעם לא רציתי לשנות אפילו מילה. אני לא יודע אם היא כבר עזבה כשדחפתי את הספר לארון החשמל. המפתח הכחול כבר לא היה שם. אבל זה לא אומר דבר. יכול להיות שסתם יצאה לטיול בשדרה. ויכול להיות שכבר נתנה למישהו אחר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    נפגשנו ברחוב בזל, לא ידעתי שיקרה משהו
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים