לתקן את חורי הָאוּלַי

יוזמת סטון / תמונת העירום של שחקנית הקולנוע שרון סטון, המתקרבת לגיל 60, שעיטרה את העמוד האחורי של עיתוננו ביום א' מתוך מגזין האופנה "הארפר'ס בזאר", תפסה את כל בני גילי המותשים בהפתעה. אז מרוב התרגשות גזרתי את תמונתה של שרון ושמתי בכיס, למקרה שאולי אתקל בחושך בזִקנה.

אחר כך נזלה לי העין, אולי מרוב טיפות זיעה מלוחות וצורבות, שחדרו אליה במרחצי ההזעה באמפים הפתוחים שאני מופיע בהם בקיץ הזה, וגם אולי כי שמעתי בעצב שאוגי הכלב הג'ק ראסלי מהסרט "הארטיסט" – מת (כן. גם הוא).

אז התבוננתי בלילה בכלבה הג'ק ראסלית שלי, ששכבה מעולפת מהחום, ולחשתי לה: "רק שאולי לא תמותי לי אף פעם. שומעת? כי אני אוהב אותך, לפעמים אולי יותר מאנשים".

אחר כך הראיתי לה את תמונת שרון סטון, כדי שאולי תתעודד ותדע שיש לה עוד מספיק זמן להצטלם בעירום בתור מבוגרת (היא רק בת שש).

מתפלח לתיכון / המילה אולי תהיה מילת המפתח בטור הזה.

כי כפי שעיניכם רואות, רוב הדברים בחיינו הם אולי אחד גדול (אולי תבואי? אולי תלך? אולי מלחמה בגולן? אולי איראן? ואולי שלום עם חמאס?). וגם כי מאז שסיימתי תיכון קיוויתי שאשוב אליו יום אחד, אולי כדי לפתור כמה שאלות לא פתורות ובעיקר כדי לתקן את ממוצע הבגרות העלוב שלי, שהגיע בקושי לציון 65.

וכך, בעקבות שנת הלימודים המתקרבת בצעדי ענק, חשבתי על אופציה להסתנן למקום שבו השארתי את נעוריי. כי לו יכולתי הייתי נעמד מול התלמידים המופתעים ליד קיר תמונות המחזורים שבו תלויה עדיין תמונתי כנער, לא רחוק מתמונותיהם של אריק איינשטיין, דודו טופז ז"ל, יגאל שילון וטוביה צפיר יבדל"א. אבל הצרה שלא יכולתי לעשות את זה. כי לא היה לי אומץ.

אבל לפתע, בליל המטאורים שהתרחש לפני שבוע, באה לי אולי הזדמנות פז. וכשחציתי את פינת הרחובות ויצמן ויהודה המכבי בתל־אביב (במקום שבו ניצב תיכון עירוני ד') בספונטניות ובייאוש רגעי של עכשיו או אולי לעולם לא, דילגתי במאמץ רב מעל הגדר ומצאתי את עצמי עומד לפתע בחצר בית הספר. כן, כן. מול הבניין שקראנו לו אז באימה "המוסד".

מחשבות מקוממות / אם יפעילו לחץ מתון על ג'וקים, הם בטח יודו שהם ג'וקים, אבל במקרה הזה אני מודה ללא שום לחץ, שהביקור המפתיע בחצר התיכון לקראת פתיחת שנת הלימודים עורר בי רגשות מעורבים.

כי מצד אחד חשבתי שאולי אעוף שם כג'וק חופשי בחצר. ומצד שני צצו אצלי שאלות, כמו למה צייתתי פה כמעט באופן עיוור לפקודות של המורים? למה איפשרתי לכל מיני תלמידים מטומטמים לערער את ביטחוני העצמי ולמה הרגו לי פה בשיעורים משעממים את הסקרנות?

ובעצם, מה הייתה המשימה שלנו בבית הספר התיכון, להתבגר או אולי להתאחר בגיל ולאחוז בנעורים לנצח?

שני דברים טובים יצאו לי אולי בכל זאת משם.

הראשון הוא שלמדתי לשחק פה "חיובים" בכדורסל (אחד זורק לסל ואם הוא קלע, מתחרהו מחויב לקלוע מאותו המקום). הדבר הטוב השני שלקחתי פה לראשונה בחיי, חלק בהליך הדמוקרטי של בחירת ועד כיתה ומועצת תלמידים. ולאור כמות האנשים שרוצים לשלוט בארץ ללא דין ולא דיין, זה היה אולי הלימוד הכי חשוב שהיה לנו.

המתאגרפת / בגיל מסוים התחלקו הבנים והבנות בתיכון שלנו בין אלה שגילו עניין בגוף ובתסרוקות ובין אלה שעומק השכל ורוחב הלב עניינו אותם.

רק שנים רבות אחרי האירוע הבא הבנתי שזעקות השבר שבקעו מכיוון פינת העישון בחצר באחת ההפסקות, מפי תלמידה מבוהלת, לא היו כי התלמיד שגהר עליה, צנח במקרה מאחד ממרזבי המים.

הוא ניסה להטריד אותה ואנחנו עמדנו בצד כעיוורים ואילמים, כי חיינו בעולם עיוור.

אבל לפתע, כמו הילרי סוונק ב"מיליון דולר בייבי", התעשתה התלמידה והביאה לתלמיד אגרוף.

וכשהוא קרס ונפל ארצה, נכנסה לנו לתודעה המחשבה שאולי חזינו עתה במלחמה הראשונה על חירות האישה.

מה זה להיות מגניב? / מה זה להיות מגניב בעולמנו, אם לא להצטלם בעירום כמו שרון סטון ולגרום לעולם הקשקשני לעסוק בשאלה: האם הזִקנה יפה עדיין ורלוונטית?

ומה זה לא להיות מגניב בעליל? לשבת בבגדים כמוני ולהתחשבן אולי עם התיכון שבו למדתי לפני מיליון שנה.

אז אולי אני לא מגניב, אבל הרשו לי לומר, באותו לילה בחצר בית הספר חשבתי שאולי גם מרוב אג'נדות פטריוטיות שדחפו לנו לראש בתיכון, חטאנו בכמה מלחמות מיותרות אחר כך. ואולי מרוב חוסר מודעות לעצמנו התחתנו צעירים מדי בטרם הספקנו להפוך למגניבים ולמעניינים?

ובחשכת הלילה בחצר נזכרתי איך עמדנו 500 תלמידים מופרעים בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל והפרענו לתלמיד הנרגש דודו טופז (אז, גולדנברג) להקריא את "מגש הכסף" של אלתרמן.

לו הייתי יכול לייצר מה שקוראים בסרטים "קונטיניואיטי" (המשכיות) לסצנות מפעם, הייתי מחזיר אולי את הרגע המכונן ההוא וגם את דודו האומלל לחיים.

השיר / בשעת חצות התיישבתי על המדרגה שבה התוודיתי בתיכון בפני נ' על אהבתי אליה. ולאור הכוכבים הדלקתי את אפליקציית "פתקים" שבאייפוני החדש וכתבתי בספיד חלק מהשיר "ואולי", שאולי יפתח את האלבום הבא שלי או אולי יסגור אותו.

ואולי לא היו הדברים מעולם (רחל)

ואולי לא הייתי כזה חכם,

ואולי זה היה ואולי לא היה

ואולי יש עוד מחר מסוים

וכשהבנתי שכבר אין טעם לנסות להיות הווינר או הלוזר הכי גדול בעולם, נשכבתי על הבלטות החמות בחצר וכמו בנה הטוב של האדמה הבטתי לשמיים וחיפשתי מטאורים. אבל שמי העיר המוארים מדי אולי בלעו אותם.

השעה כבר הייתה מאוחרת, והייתי צריך לשוב הביתה לפני שידאגו לי. אז יצאתי מהתיכון כמו שנכנסתי אליו, כלומר לא דרך השער הראשי, אלא תוך כדי דילוג מעל לגדר. ואז, אולי מפאת גילי, קרעתי את מכנסיי הקצרים.

אני אולי לא קופירייטר, אבל השורה "אולי אפשר לתקן חיים כמו מכנסיים", או "מייבי יו קן פיקס יור מייבי הולס" – כלומר אולי אפשר לתקן גם את חורי האולי, הידהדה בי כשנהגתי הביתה. ואולי בגללה לא הצלחתי להירדם אחר כך.

סיכום אוליים / המון דברים היו יכולים לקרות לנו. אולי.

יכולנו להציל כל מיני חברים אבודים מעצמם, להתאהב אולי באיזו אסקימוסית באנטרקטיקה, או לקשקש על הקירות בגרפיטי "אולי הפעם?" מבלי לדעת מה הפעם.

אפשר אפילו אולי להרחיק לכת ולהשתעשע במחשבה, שאם אולי היינו מקליטים את טרומפלדור לוחש בתל־חי "טוב למות בעד ארצנו", יכולנו אולי היום לעשות מזה ראפ מגניב.

אני זוכר שכשהייתי תלמיד בתיכון ההוא, היה אבי אומר שאם אבלע כל יום מטבע כסף, אולי יצטבר לי בבטן בנק.

"זה לא מסוכן?" הייתי שואל.

"אולי. ואולי אפילו תמות מזה. אבל מצד שני אולי אפילו תמות עשיר", היה משיב בחיוך רומני סרקסטי.

יודעים מה קרה לאבא שלי בסוף? אולי הוא מרחף עכשיו בעולמות גבוהים וחכמים מאיתנו.

אולי עוד? / חיינו בימים אלה הם בלי ספק אולי אחד גדול ואנחנו יכולים לסכם אותם בקיצור כך:

"אולי כן, אולי לא. ואולי די ואולי עוד לא".

ולשרון סטון האמיצה או ההזויה (תלוי אולי איך מסתכלים עליה), שהתנדבה לקשט השבוע את העולם בתמונות העירום שלה, לחש חבר שלי והסמיק: "אולי עוד. כי ממש לא שבענו".