שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הר הבית בידינו: "איך אנשים זזים פה?"
    "ירושלים מאתגרת אותנו כל הזמן, מזכירה שהיתה כאן הרבה לפנינו וכנראה תהיה כאן אחרינו", אומר עומר קריגר על פסטיבל "מתחת להר" שהוא מנהל בעיר הבירה - ומספר על השאלות שחוקרות היצירות בו. אחרי הביטול בעקבות "צוק איתן", הוא שמח על האתגר: "זו הזדמנות לשאול גם על הקשר בין אמנות לפוליטיקה". ראיון

    הר ובית. שתי מילים פשוטות: האחת - משרטטת נופי ארץ, השנייה - נופי נפש. העיר שחוברה לה יחדיו טומנת בחובה צירופים בלתי אפשריים שכאלה שהופכים מילים פסטורליות, לכאורה, למטען נפץ רב עצמה. הר הבית, הר המוריה, אל חראם א-שריף, קראו איך שתרצו למתחם המריבה שבמזרח העיר העתיקה בירושלים: פעם בית המקדש. היום הכותל המערבי, כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. ברוכים הבאים אל המקום הכי חם באזור.

     

    זה ההר המקודש שעומד במרכז הפסטיבל לאמנות ציבורית שמנהל עומר קריגר במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים זו הפעם הרביעית. בשנה שעברה, אחרי חודשים אינטנסיביים של הכנות, בוטל הפסטיבל בעקבות מבצע צוק איתן. אחרי הכל גם בלי מבצעים צבאיים מדובר בנקודה בעלת רגישות פוליטית גבוהה, לשון המעטה, עם פוטנציאל התלקחות מהיר.

    קריגר. ליצור קומפוזיציה של חוויה אנושית (צילום: Giuliani & v. Giese) (צילום: Giuliani & v. Giese)
    קריגר. ליצור קומפוזיציה של חוויה אנושית(צילום: Giuliani & v. Giese)
     

    פסטיבל "מתחת להר", שייפתח ב-25 באוגוסט ויימשך שלושה ימים, הוא מבחינתו של קריגר סוג של תיקון: גדול יותר. נושך יותר. לפנים. לצד מה שהוא מגדיר כפעולות אמנותיות, נערכות במסגרת פסטיבל "מתחת להר" גם התכנסויות. "אנחנו קוראים לזה שיח פרפורמטיבי באתר ספציפי", הוא מסביר. במילים אחרות זה המקום שמניע את המחשבה ומפעיל את השיח בו שותפים על פי רוב מומחים מחוץ לשדה האמנות.

     

    "זו בעצם הזדמנות להרחיב את הפעולה האמנותית ולקשור קשרים עם סוגי שיח אחרים כמו ארכיאולוגיה, בוטניקה, אדריכלות, כלכלה, בלשנות, ביטחון ואקטיביזם. זה מאפשר לנו להתבונן במקום הזה בעיניים שפויות ורציונליות יותר. זה לא נעשה פה לעתים קרובות", הוא אומר. "יחסים בין כסף לקדושה, ההשפעה של בית המקדש על האמנות הישראלית והתרבות העברית, היחס בין אסתטיקה לרעיונות גדולים ושאיפות נשגבות. כל הנושאים האלה מקופלים במקום הזה. אין הרבה מקומות בעולם שהמונים עולים אליו לרגל ונושאים אליו עיניים. זו הזדמנות לייצר סיטואציה מאתגרת שמעלה גם שאלות על הקשר שבין אמנות לפוליטיקה וההשפעות שיש לאחת על השנייה". 

    סימון הקדושה. ממציאים עתיד או מתבוננים בהווה (אילוסטרציה) (אילוסטרציה)
    סימון הקדושה. ממציאים עתיד או מתבוננים בהווה(אילוסטרציה)
     

    קריגר מתייחס לאירועי השיח כאל התנסויות אמנותיות אבל יודע שהחיבור בין אמנות לפוליטיקה בישראל הוא נקודת אין חזור. "פרקטיקות פרפורמטיביות במרחב ציבורי תמיד מדברות על זליגות לכל מיני כיוונים. אנחנו נעים בין אמנות לחיים. בין האמנותי לחוץ אמנותי. אין אמנות עכשווית בלי המבט הזה", הוא אומר: "זו היד שנשלחת החוצה מתוך הדבר עצמו. זו הרגל שרוקדת גם עם דיסציפלינות אחרות כמו מדע, מחקר, היסטוריה וכן, גם פוליטיקה. אני מניח שגם בעבודות שאת אוהבת, עבודות שהשפיעו עליך וחשובות לך, יש מעבר לצורה ולאסתטיקה גם נגיעה בקונטקסט, בתודעה הקולקטיבית, בצדדים אחרים של האנושות מעבר למעשה האמנות עצמו. זה מה שנפלא באמנות - היא נוגעת בכל תחומי החיים ויוצרת ביחד קומפוזיציה של החוויה האנושית".

     

    אז הכל קשור לאמנות?

    "אני חושב שכן. כל מחקר דורש סוג של דמיון. מדע משתמש בדימויים. פוליטיקה נתמכת בשניהם. חשוב להאציל אמנות על תחומים שלכאורה לא קשורים אליה. זה האתגר - לפתוח את הדבר הזה שנקרא אמנות ולא לתחום אותו".

     

    לפני חמש שנים הושק בלון הניסוי של מה שכונה: "עונת התרבות בירושלים". הפרויקט האקס טריטוריאלי למיינסטרים, האלטרנטיבה למרכז הגיאוגרפי, האמנותי והאידיאולוגי, השיל מעליו במהלך העונות שעקבו את הבלון הנפוח שעטף אותו ונשאר עם הניסוי. אולי אלו הכספים הפרטיים שמניעים עמותות ללא מטרת רווח כמו זו, שמאפשרים לאוונגרד אמיתי, מתריס ולא מתחשב, להתקיים בארץ, לאצור וליצור ללא סייגים - עד כמה שאפשר - וללא צנזורה עצמית, נגע מתפשט ומסוכן. "זה גוף צעיר בחיפוש מתמיד אחרי צורות חדשות של אמנות מתקדמת", אומר קריגר שמלווה את עונת התרבות מראשיתה. "משמח לראות את ההיענות ההולכת וגדלה לסוג התכנים האלה. זה החלום של האוונגרד להיות פופולרי אז אולי קורה כאן משהו שכזה".

    ותיקי מלחמות ישראל עם הפנים לקיר (צילום: סנטיאגו סיירה) (צילום: סנטיאגו סיירה)
    ותיקי מלחמות ישראל עם הפנים לקיר(צילום: סנטיאגו סיירה)
     

    שילוב בין אוונגרד לתקשורת המונים מעסיק אותו כבר שנים. באמצע שנות התשעים ייסד בשיתוף עם דנה יהלומי את "תנועה ציבורית" שהגדירו כמעבדה מחקרית שלומדת ומייצרת כוריאוגרפיות של ציבור, צורות של סדר חברתי שבא לידי ביטוי בטקסים פומביים וסמויים. טקס הכרזת העצמאות הפך תחת הפריזמה של התנועה לפרפורמנס הראשון והגדול ביותר בישראל. תרגילי היערכות לשעת חירום ואירועים רבי נפגעים היו לכוריאוגרפיה המונית. הפרויקטים שלהם, אמביוולנטיים וקונפליקטואליים, נולדו מתוך מטרה לייצר דרך האקט האמנותי מרווח של חשיבה מחוץ לחלוקה הסכמטית של בעד או נגד, ימין או שמאל, כן או לא. במובן זה קריגר לא הרחיק לכת.

     

    חשוב לו להדגיש שלא מדובר בפסטיבל פרינג'. "אנחנו לא שוליים. תמיד התעניינתי בזרם המרכזי. השאלה שאני שואל היא איך אמנות מתמקמת בליבה לא בפינות חשוכות מתוך אמונה בסיסית שאין ציוויליזציה בלי אמנות וגם אם אנשים שיושבים בממשלה שוכחים את זה, לרובנו זה ברור. בשבי זה אנחנו פה", הוא אומר. קריגר לא מכחיש שכשהיד המאכילה שולפת שטרות מהכיס ולא מהקופה הציבורית, קל יותר להתריס, ללכת עד הקצה ועוד קצת, למזער את נזקי הפוליטיקלי קורקט והצנזורה העצמית שפשו כמו נגע. "ברור שמימון פרטי מאפשר יותר, אבל הוא נדיר. זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מדברים כל הזמן על חרם חיצוני אבל יש פה גם חרם פנימי של ממשלה על אמניה ולכן מה שקורה במסגרת הפסטיבל ועונת התרבות זה אקוטי. אז לשאלתך מקודם: זה אירוע אמנותי ופוליטי".

     

    כמו תנועה ציבורית כך גם הפסטיבל יוצא מתוך הקיים ומנהל איתו דיאלוג. "אם עושים אמנות ציבורית ברצינות, צריך קודם כל להסתכל על הקונטקסט. אני שואל את עצמי: מי גר פה? איזה חומרים מרכיבים את המקום? מה היה פה? מה יש? אתה מתחיל ללמוד. לנבור. זה מחקר. למעשה זה כמו ליצור יצירה שהיא Site Specific. אתה יוצא מהקיים ומתבונן. שום דבר פה לא ניטרלי. אני שואל את עצמי: איך אנשים זזים פה? מה הריקוד שלהם? איך הם מתפללים, נאבקים, עולים לרגל? זה לא 'התחשבות ברגשות הציבור' כמו רגישות לקונטקסט שמאפשרת להעמיק פנימה ולא ישר לפוצץ ולהבעיר".

     

    קריגר מתייחס למקום כאל חידה לא פתורה. הוא מתבונן בו מזוויות שונות כדי לאפשר לבאי הפסטיבל לפשוט את הקלישאות בשעריו. "אני משוכנע שאפשר לייצר שיח אחר גם כשמדובר במקום כל כך טעון כמו זה. אמנות ודת תמיד היו קשורות. אמנות, הרי, התחילה כפולחן כך שהדברים קשורים אינהרנטית. אני חושב שהימין הקיצוני ישמח על העניין המתעורר בציבוריות הישראלית כלפי הר הבית ואולי גם אנשי דת מוסלמים ישמחו לראות שאנחנו מתעסקים במיסטיקה המוסלמית ובחוויית המסגד. יש פה מימד לאומי ודתי פעיל באתר הזה, זה מקום מלא תשוקה ויצרים ואנחנו מסתכלים עליו בצורה רחבה. זה ניסיון אמיתי להבין את המקום היפהפה הזה שיכול להיות נורא שלו כשאין בו בלאגן".

     

    אתה חי בתל אביב, כלומר זר למקום שאותו אתה מבקש לפענח. איך זה עובד?

     

    "המבט של זר הוא יתרון גדול בטח באמנות. זה מאפשר לך להתבונן בדברים בצורה רעננה, מתוך פרספקטיבה שאין בה הנחות יסוד. אתה פחות מקובע ויותר סקרן".

     

    פחות מקובע זה אנדרסטייטמנט. קחו לדוגמא את "סימון הקדושה", חוויה אור-קולית של העיר ירושלים בתלת מימד, שיצרה יעל ברתנא. הקהל עומד כשפניו אל ההר, מרכיב אוזניות, צופה במופע הדמיה שמשחזר את העיר כפי שהיתה בימי חייה של הדמות הפיקטיבית, חווה את מסלול מסעותיה שהסתיים עם אסון הפירוק המולקולרי של העיר. "זה סוג של מיתוס חדש ומאד מושך", אומר קריגר: "אפשר להתייחס לזה כאל המצאת ההיסטוריה שתבוא או התבוננות על ההווה".

     

    חומרים נפיצים לא חסרים בתכנית. "ותיקי מלחמות ישראל" של האמן המקסיקני, סנטיאגו סיירה, הוא אחד מהם. סיירה, שחוזר בשנית לירושלים, יצר מיצג חי שמשתמש בחיילים לשעבר. "סיירה הוא אמן מרתק וחשוב. בכל העבודות שלו יש מימד פיסולי. הן בדרך כלל פרובוקטיביות ותמיד מחוללות מחשבה. הוא נוגע בנקודות מפתח חברתיות וגם פה מדובר בפרפורמנס פוליטי שנשען על הביוגרפיה של המשתתף". סיירה מעמיד את החיילים במיל' כשגבם לקהל ופניהם אל הקיר. הוא מציג את הגוף כחומר בידי המדינה ואת החיילים לשעבר כאנדרטאות חיות לאירועים אלימים שנחקקו בגופם. את העבודה הזו, שנוגעת בין היתר גם בפולחן, קורבן אדם ומיתוס החייל הלוחם, הציג בארה"ב, בריטניה, גרמניה ואוקראינה עם משתתפים ששרתו באזורי סכסוך ואחזו נשק.

     

    הפסטיבל הנוכחי ישחזר עבודה נשכחת של האמן האמריקני אלן קאפרו. האיש שטבע את המונח "הפנינג", הגיע ב-1980 לישראל ובין שאר פעולות האמנות שקיים במרחב הציבורי היתה גם: "נוזלים", קיר קרח ענק שניצב במקביל לחומת הר הבית בסמוך לכותל המערבי. העבודה היתה חלק מסדרת מבנים שבנה מבלוקים של קרח בארה"ב ובאירופה.

    במקביל להפנינג שמזמין את הציבור לבנות מחדש את קיר הקרח, תוקרן בגן הארכיאולוגי שבסמוך לכותל, הרצאה מצולמת של קאפרו ולאחריה, מול החומה הנמסה, ייערך דיון בנושא אמנות חומות וגבולות. "יש משהו עוצר נשימה ביצירה של מבנה חולף מול אבני הנצח העתיקות האלה", אומר קריגר על הפרויקט שאצר במשותף עם אודי אדלמן.

     

    עבודת פרפורמנס נוספת שמעוררת סקרנות ולו רק בשל מיקומה יוצא הדופן היא "הבור והבסיס" של יונתן לוי. העבודה, אותה מגדיר קריגר כחוויה מיסטית, נעה בין שני אתרים: בריכת המים התת קרקעית מתחת לכנסיה הקופטית סנט הלנה, שבסמוך לכנסיית הקבר ובסיס פלוגה ג' של משמר הגבול הצמוד למתחם הר הבית ומשקיף על הכותל. ואם במקומות ייחודיים עסקינן בחר מעצב האופנה האמן, הד מיינר, להציג קולקציה חדשה בחנות של בילאל אבו כלאף, מסוחרי הבדים הוותיקים והמוערכים באזור. חנותו שבעיר העתיקה היא מקום מפגש לארכיבישופים, שייחים, חסידים ורבנים שתופרים בעזרתו את תלבושותיהם ההדורות.

     

    אתגר, זו מילת המפתח בפסטיבל שאוצר קריגר. אתגר, זו מילת המפתח שמניעה את עונת התרבות ככלל. זו ההתעקשות לתרגם את המקום לעשייה אמנותית כדי לגלות ואולי להבין טוב יותר את פניו השונים. כמו שכותבים מנהליו, איתי מאוטנר ונעמי פורטיס, באתר האינטרנט: "ירושלים מאתגרת אותנו כל הזמן. היא מעמתת אותנו עם עצמנו ומכריחה אותנו לקלף את מגנוני ההגנה. היא מערבלת אותנו ומזכירה לנו כל הזמן שהיא היתה כאן הרבה לפנינו וכנראה תהיה כאן גם אחרינו. היא טוענת כל מילה, כל תנועה וכל פעולה באינסוף משמעויות ודורשת שנקשיב לה, נתחשב בה ונזרום בקצב שלה. זה לא היה קל אף פעם, זה לא יהיה פשוט לעולם - אבל כשזה מצליח, כשזה מדויק, זה יפה". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים