יצירה מורכבת

הרוח החיה מאחורי הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים שנפתח אתמול (חמישי), היא הפסנתרנית אלנה בשקירובה, שייסדה אותו ומנהלת אותו אמנותית. "הפסטיבל החל את דרכו ב־1998, וירושלים הייתה אז, ובמובנים מסוימים היא עדיין, עיר לא מפותחת בכל הקשור למוזיקה קלאסית. מטרתנו הייתה להביא אליה מוזיקאים בינלאומיים מן השורה הראשונה, ובאמצעות בנייה של תוכניות מאתגרות ביקשנו ליצור אי מוזיקלי. התוכנייה אינה מנסה להקל על המאזינים, ויש לא מעט מוזיקה חדשה וגם בכורה ליצירה בכל שנה. מאידך, אנחנו מאזנים את הרפרטואר עם יצירות המופת הקאמריות".

כמו בכל שנה, גם הפעם בנתה בשקירובה את התוכנייה סביב שני נושאים מרכזיים. "האחד הוא רביעיות המיתרים של בטהובן ושלישיות הפסנתר שלו, ואת הנושא השני אפשר להגדיר כ'אירופאים בארצות הברית': חלק מהמוזיקאים שיצירותיהם יבוצעו בפסטיבל היגרו מאירופה לאמריקה מסיבות שונות: כלכליות, אמנותיות, רדיפה פוליטית, ובסופו של דבר תרמו רבות להעשרת המסורת המוזיקלית האמריקאית - מלחינים כמו דבוז'אק, רחמנינוב, סטרווינסקי, שנברג וברטוק".

לפי אתר הפסטיבל, הוא נהנה מרשימת נותני חסויות מרשימה למדי הכוללת תאגידים מסחריים, קרנות פרטיות וכן גורמים ציבוריים כמו משרד התרבות ועיריית ירושלים. כרטיס לקונצרט בודד בפסטיבל עולה לא פחות מ־150 שקלים. אבל למרות המימון מצד אחד והתשלום של הקהל מצד שני, באופן מסורתי המוזיקאים המשתתפים בו אינם זוכים לשכר, אלא רק לכיסוי העלויות של הטיסות, המגורים והארוחות. ההתנהלות הזו שולחת מסר בעייתי למוזיקאים ישראלים שבחרו לנהל את חייהם כאן ולא להגר, בכל הקשור ליכולתם להתפרנס בכבוד מאמנותם. פסטיבלים ואירועי מוזיקה קאמרית בכלל מהווים חלק לא קטן מהכנסתם, וההתנהלות של הפסטיבל למוזיקה קאמרית עלולה לחלחל להפקות אחרות בתחום (הרי אפשר לתרץ זאת ב"שכרם של המוזיקאים הוא בחשיפה לקהל הרחב").

"אינני יכולה להסביר מדוע כך הדברים", אומרת בשקירובה בתגובה. "המוזיקאים שהזמנתי מעולם לא ביקשו תשלום. אנחנו משתדלים להיות מארחים נפלאים. הם אוהבים את הסביבה הירושלמית, הנוף, האוכל. ומעל הכל, הם נהנים מהמפגשים המוזיקליים בפסטיבל".