מסע בין כוכבות
פני שלושה חודשים עלתה נטלי פורטמן על דוכן הנואמים בקיימברידג', מסצ'וסטס, מול בוגרי אוניברסיטת הרווארד. פורטמן הייתה אורחת הכבוד בטקס חלוקת התארים, אירוע מסורתי שבו בוגר או בוגרת של המוסד היוקרתי ביותר בארצות־הברית – רצוי מפורסם מאוד או עשיר מאוד או שניהם יחד - מסביר לסטודנטים במילים מעוררות השראה מדוע כל הדברים שהוא או היא השיגו בחיים לא באמת חשובים, החשוב הוא ללכת בדרך שלך.
הדרך של פורטמן (34), עימה נפגשתי בפריז לרגל צאת סרטה החדש, "סיפור על אהבה וחושך", לראיון שנערך בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 – כללה יותר מ־25 סרטים שבהם שיחקה מגיל 13. היא בחרה את כולם בקפידה, נמנעת כמעט תמיד מתפקידים בנאליים ומשוברי קופות צפויים (פרט ל"מלחמת הכוכבים"), והצליחה להפתיע ואפילו לבלבל לעיתים את המבקרים ואת הקהל, אבל לא את עצמה. דווקא על הבמה בהרווארד זה מתבהר.
"אני עדיין לא בטוחה אם אני ראויה להיות פה היום", היא אמרה לבוגרים הטריים, 12 שנה אחרי טקס הסיום שלה. "מהרגע שהגעתי להרווארד, הרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני לא שחקנית טיפשה. הייתי עסוקה מאוד בכך שיגידו שאני רצינית". אני חושבת על המוטיבציה הזאת חודשיים אחר כך, כשאנחנו נפגשות.
אני תוהה עד כמה החלק הזה באישיות שלך, שמנסה להוכיח לעולם שאת רצינית, אחראי לבחירת הפרויקט המורכב כל כך של "סיפור על אהבה וחושך". הרי אחרי שעיבדת את הרומן האוטוביוגרפי האפי של עמוס עוז בעצמך והחלטת להפיק אותו, לביים אותו ולגלם בו את אמו של הסופר, על סופה הטרגי, איש לא יוכל עוד להטיל ספק ברצינות שלך.
פורטמן צוחקת. "אני מנסה מאוד להילחם בחלק הזה של עצמי – אני חושבת שזו מוטיבציה טיפשית, לעסוק בשאלה איך אחרים רואים אותך. זה אנושי אבל זה לא צריך להיות הכוח המניע למה שאתה עושה. 'סיפור על אהבה וחושך' היה עבורי התאהבות, והאמונה שאני מסוגלת לספר את הסיפור ולספר אותו בדרך מסוימת – זה היה המנוע מאחורי הפרויקט. הרשיתי למוזרות שלי לפרוץ החוצה. עשיתי משהו בדרך שחשבתי שהיא נכונה, ולא בדרך שאחרים ציפו שאעשה אותו".
יותר מעשור חלף מאז שקראת את הספר לראשונה ועד שהסרט הושלם. זו מערכת יחסים ארוכה עם יצירה אחת. מה חיבר אותך דווקא אליה?
"'סיפור על אהבה וחושך' השפיע עליי יותר מכל ספר אחר שקראתי. זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי יצירה ויכולתי לדמיין אותה כסרט. בתחילה מה שבלט לי היה השפה העשירה, אבל ככל שהתבגרתי וחזרתי לקרוא את הספר, האתגרים שבלהיות אמא, והעובדה שעוז היה מסוגל לדמיין את החיים הפנימיים של אמו, בלטו לי יותר. וכמובן, סיפור המהגרים - האידיאליזציה שמהגר עושה למקום החדש לפני שהוא מגיע אליו, ואז, אחרי שהוא מגיע, האידיאליזציה שהוא עושה למקום שעזב, שכנראה מעולם לא היה קיים כפי שהוא מתאר אותו. אני חושבת שזה משהו שכל הישראלים מבינים כי כולנו מהגרים, אבל זו גם הסיבה שהספר זכה להצלחה בינלאומית: הוא עוסק בחוויית המהגר האוניברסאלית".
את מדברת על הישראלים כעל "כולנו".
"כן, אני ישראלית ואמריקאית. ואני מהגרת בשני המקומות. כלומר אני גם ישראלית וגם אמריקאית, וגם לא ישראלית ולא אמריקאית. אני שייכת לשני המקומות ובה בעת זרה בשניהם".
עם דרכון ישראלי
נטע־לי הרשלג נולדה בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים ביוני 1981, בת לשלי סטיבנס, אמנית אמריקאית, ואבנר הרשלג, רופא ישראלי. הוריה עזבו את ישראל עם בתם היחידה כשהייתה בת שלוש. בגיל 13, עם הפריצה הגדולה שלה בסרט "לאון", אימצה את שם המשפחה של סבתה, פורטמן - לא משום שהרשלג נשמע יהודי מדי, היא אומרת, אלא מסיבה פרוזאית הרבה יותר: ההורים שלה כבר צפו את הצלחת הסרט ו"הבנו שלא נספיק להוציא את השם שלנו מספר הטלפונים בזמן".
מאז שעזבה את ישראל ביקרה כאן לפחות פעם בשנתיים. בעשור הקודם למדה סמסטר באוניברסיטה העברית, וב־2014 התגוררה בארץ חצי שנה לצורך צילומי הסרט הנוכחי. היא עדיין מחזיקה דרכון ותעודת זהות ישראליים. גם כשהיא מתראיינת באנגלית, כשהיא מדברת על ישראל זה תמיד "אנחנו". "אכפת לה מהמדינה יותר מהרבה אנשים שגרים בישראל", אמר לי אחד מאנשי הצוות שעבד איתה על הסט.
אנחנו נפגשות בפריז, לשם העתיקה את מגוריה בשנה שעברה בעקבות בן זוגה, הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי בנג'מין מילפייה, שמונה למנהל בלט האופרה בעיר. "אני מרגישה כאן נוח, אבל לא מרגישה בבית. אני לא צרפתייה, אני לא בין העם שלי", היא אומרת כשאנחנו צועדות ברחוב שקט ליד מגדל אייפל. מדי פעם מישהו מרים את הראש, כמה תיירים נועצים מבט, שום צלם לא מגיע. מתברר שיש מקומות בעולם שבהם האדישות הכללית מאפשרת לכוכבת הוליוודית לצעוד ברחוב בשקט. זו הייתה שנה קשה לצרפת, קשה ליהדות צרפת, אבל פורטמן אומרת שאף שהיא לא חשה את המתח הזה ביום־יום, "מסובך להיות מיעוט בכל מקום בעולם".
את מרבה לדבר בראיונות על אהבתך לישראל וגם משתתפת באירועי תמיכה במדינה. בשנים האחרונות זה נהיה קשה יותר לתמוך פומבית בישראל?
"זה שילוב מורכב, לאהוב מאוד את המקום שממנו באת וגם לראות מה לא בסדר בו. וזה קורה לי גם עם אמריקה. במקרה של ישראל, הרבה יותר קל למתוח ביקורת מתוך המדינה מאשר מחוצה לה. יש לאנשים דעה על ישראל גם אם הם לא משם. זה נהיה מסובך יותר".
אחרי הבחירות האחרונות בישראל אמרת ל"הוליווד ריפורטר" שאת מתנגדת לבנימין נתניהו ונסערת מהבחירה בו, ושהאמירה שלו על המצביעים הערבים ביום הבחירות "מחרידה".
עכשיו פורטמן זהירה. "ישראל נמצאת בצומת – אנחנו מבינים שאנחנו ברגע היסטורי שבו המדינה צריכה להבין איך להיות דמוקרטיה יהודית כשהדמוגרפיה משתנה. אני חושבת שאנחנו, שיש לנו כזאת היסטוריה עם אנטישמיות, צריכים להבין את הסכנות בגזענות ולהבין איך אנחנו מתייחסים למיעוטים. הרגשתי שההערות של נתניהו בדיוק לפני הבחירות לא היו ברוח היהודית של שוויון, כבוד הדדי ושלום, ערכים שהייתי מייחלת למדינה שלנו לחיות על פיהם ולהציג את עצמה לעולם דרכם. לכן התאכזבתי".
את מודאגת מעתיד המדינה?
"בטח. אני חושבת שכולם מודאגים. אני לא מקנאה בפוליטיקאים הישראלים, זה ללא ספק המקום הכי מסובך למשול בו".
להתעורר מחלום
"סיפור על אהבה וחושך", שיוקרן בארץ החל מהשבוע, איפשר למעשה לפורטמן להציג את ישראל לעולם בדרך הראויה לדעתה. אחרי שהוצג בפסטיבל קאן האחרון, הוא תואר בתקשורת העולמית כ"שיר האהבה של נטלי פורטמן לישראל". אחד המבקרים אפילו תהה איך זה ייתכן שכל הדמויות היהודיות בסרט הן טובות. נדמה שישראלי שיצפה בסרט יראה תמונה מורכבת יותר.
בסיום הסרט מהדהד משפט אחד: "הדרך היחידה להשאיר את החלום שלם, מלא תקווה ולא מאכזב, הוא לא לנסות לעולם להגשים אותו. חלום שהוגשם הוא חלום מאכזב. האכזבה הזאת היא מטבעם של חלומות".
זה לא משפט מהספר.
"נכון. הוא לקוח מההרצאות של עמוס עוז. הכנסתי אותו לתסריט כי הרגשתי שהוא משפט פשוט שקושר יחד את כל הרעיונות המרכזיים של הספר: הוא קשור לאמנות הכתיבה, להגירה, לישראל".
אני תוהה אם כשאת מסתכלת על ישראל, זו התחושה שלך - שהחלום התגשם וכעת הוא מאכזב.
"כמו שעוז אומר, ישראל נבנתה על חלומות. רבים חשבו שהרעיון של הרצל הוא חלום פרוע, וגם כשהוא הוגשם רבים לא האמינו שזה יצליח. אבל - ואני משתמשת במילותיו של עוז עצמו - כל חלום שמוגשם הופך למציאות. ולכן באופן אינהרנטי מאכזב".
על "סיפור על אהבה וחושך" היא עבדה כחולמת, מול הרבה מאוד ספקנים. "הייתי עיוורת לאתגרים", אמרה באותו נאום בהרווארד. "לשחק בעברית, לביים ילד בן שמונה. התעלמתי לחלוטין מהמגבלות שלי, והאמנתי שאני מסוגלת לזה. צללתי לתוך חוסר מודעות והייתי בטוחה בעצמי יותר ממה שהייתי צריכה להיות".
הקרב העיקרי, היא מספרת בשיחתנו, היה על השפה: כל מי שפגשה ניסה לשכנע אותה לא לצלם בעברית. פורטמן, שקראה לבנה הבכור על שם האות הראשונה באלף־בית העברי, לא ויתרה. את יחסיה עם השפה העברית היא מגדירה "רומן", "מסתורין שחבוי עמוק בתוכי". העברית שלה שוטפת ורהוטה, שילוב של היברו־סקול באמריקה עם סלנג של חברים ישראלים, אבל כשמכשיר ההקלטה מופעל היא ממהרת לחזור לאנגלית, שבה נוח לה יותר. גם התסריט נכתב על ידה באנגלית, ואז תורגם לעברית (על ידי הסופר אסף גברון).
ההחלטה לצלם בעברית היא אולי נכונה אמנותית, אבל זו לא החלטה מסחרית.
"אני מרגישה שהשפה היא חלק כל כך מרכזי בסיפור הזה. לעשות סרט על ישראל כשהשחקנים מדברים אנגלית במבטא ישראלי? היו סרטים גדולים שנעשו כך, אבל אחד הדברים האהובים עליי זו החגיגה של השפה העברית וההערצה של עמוס עוז לעברית כהישג הגדול ביותר של העם היהודי. אני מסכימה איתו".
לך עצמך אין בסרט שמץ של מבטא אמריקאי.
"בגלל שפניה, אמו של עמוס עוז, היא מהגרת, זה היה בסדר שיהיה לה מבטא, אבל זה לא היה יכול להיות מבטא אמריקאי, אז עבדתי עם נטע ריסקין הנהדרת שמשחקת את אחותי בסרט. היא אימנה אותי כדי שהמבטא שלי לא יהיה אמריקאי".
קושי אחר שאיתו נאלצה להתמודד היה תקציבי. גם לכוכבת בסדר הגודל של פורטמן לא היה קל להשיג מימון לסרט, והכסף התחיל להגיע רק אחרי שהיא התחייבה לשחק בתפקיד הראשי. בין המשקיעים בסרט, שאותו מפיצה חברת סרטי יונייטד קינג: VOLTAGE, קרן רבינוביץ, המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, קשת, Mountain Top Productions, קרן גשר ובית אבי חי. התקציב כולו הסתכם ב־4.2 מיליון דולר בלבד, פחות ממשכורתה כשחקנית בסרטיה הקודמים, וסכום שלא איפשר לגזור לה שכר כבמאית וכוכבת. במילים אחרות, פורטמן עבדה על הסרט הזה בהתנדבות.
"היא באה לעבוד ועבדה קשה", אומר דוד מנדיל, שהפיק את הסרט יחד עם רם ברגמן. "היא הגיעה ראשונה לסט כל בוקר. לא התייחסנו אליה ככוכבת, אלא כבמאית. לא היו שם בכלל עניין של אגו או מניירות של שחקנית, ואחרי כל טייק שלה כשחקנית היא חזרה לעמדת הבמאית לבחון את העבודה שלה והייתה מאוד ביקורתית כלפי עצמה".
הוליווד עברה דרך ארוכה מאז שקתרין הפבורן הרוויחה 2,500 דולר לסרט, אבל עדיין אין כמעט נשים במאיות. האם זו הסיבה שהחלטת בפעם הראשונה לעמוד גם מאחורי המצלמה ולביים?
"קודם כל היה הרצון האישי שלי לעשות את הסרט הזה. אבל כן, קשה להתלונן על המחסור בנשים במאיות ולא להחליט פשוט לקום ולביים. זו בעיה ענקית בעיקר בארצות־הברית. בישראל יש יותר נשים במאיות, בצרפת הדור החדש של הקולנוענים הוא ברובו במאיות, אז זו ללא ספק בעיה של האמריקאים".
את חוויית הבימוי ואת העבודה על הסרט הזה בכללותה היא הגדירה החוויה העמוקה ביותר בקריירה שלה. "לביים סרט זה שנתיים שלמות של עיסוק בשליטה מלאה בפרטים הקטנים, של כל שנייה, של מה נכנס, מה לא, באיזה סדר, מה הצליל הנכון, איזו מוזיקה לבחור. יש אלף החלטות בשנייה, והכל זה החזון שלך. כשחקנית בסרט את נכנסת עמוק לדמות שלך, אבל מי שמרכיב הכל ביחד זה הבמאי. ההופעה שלך יכולה להיות טובה רק ככל שהבמאי הוא טוב. הבמאים מחליטים – מובן שאת נותנת אופציות, אבל הם מרכיבים את זה. אפשר או להודות לבמאי או להאשים אותו, אבל כשאת הבמאית את משקיעה את כל כולך".
היה רגע בעיצומו של התהליך הזה – הכתיבה, ההפקה, הבימוי, המשחק – שבו אמרת לעצמך: "לקחתי על עצמי יותר מדי"?
היא צוחקת. "לפני הצילומים הרגשתי מוצפת – לא ציפיתי שההכנות יגזלו כל כך הרבה זמן ואנרגיה. מאוד רווח לי כשהחלו הצילומים, כי הרגשנו מאוד־מאוד מוכנים. כן, היו ימים שהגעתי הביתה ואמרתי לעצמי: 'מה עשיתי?!' אבל זה תמיד כיף ומאתגר, ועבדתי עם אנשים נפלאים, מהצוותים הכי טובים שאי פעם עבדתי איתם".
לא לאחר למטפלת
הרזומה שלה כשחקנית, כמו גם גובה השכר שלה, הציבו את פורטמן כבר מזמן בשורה הראשונה של השחקניות בהוליווד. פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"ברבור שחור" ב־2011 קיבע סופית את מקומה בשורה הזאת. אפשר היה לצפות שהיא תתנהל מוקפת בפמליה של יחצנים, מפיקים ומנהלים אישיים, אבל לפורטמן יש רק נהג ומאבטח.
הענווה הזאת ניכרת לכל אורך הפגישה עם פורטמן. היא מדברת בפשטות, בגובה העיניים, לא ממקמת את עצמה במרכז העניינים אלא מעדיפה להתמקד במה שסביבה - ישראל, היצירה של עמוס עוז ויצירה בכלל, שותפיה לדרך. מרגישים שהיא לא מדקלמת את הדברים כדי לצאת ידי חובה, כפי שעושים לעיתים כוכבים בסדר הגודל שלה, וגם לא כדי להתחנף לקוראים או לצופים. היא מפגינה סקרנות, התעניינות ומחשבה בשלל נושאים.
לראיון הגיע גם המפיק דוד מנדיל שדואג לה לאספקה מישראל, משקיות של חטיף ילדים שאהוב על הבן שלה בן הארבע, ועד העוגיות הטבעוניות האהובות עליה. היומיום שלה נראה כמו של אינספור הורים אחרים. לאורך כל שעות הפגישה שלנו הדאגה הייתה אחת: לא לאחר למטפלת ולחזור הביתה עד שלוש כדי לשחרר אותה.
"יש חלוקה בין הפרטי והציבורי", היא אומרת, "את צריכה לשמור על הפרטיות ולהבין שמי שאת זה לא מי שאחרים חושבים שאת, אבל כן צריך ליצור אינטגרציה בין השניים כי את לא רוצה אישיות מפוצלת. צריך לזכור שמדובר בשני חלקים של אותו אדם ולמצוא את האיזון בין המודעות למי את בפנים, ומי את בעיניים של אחרים".
מהצד נראה שאת חיה חיים כמעט נורמליים. איך זה יכול להיות?
"במידה רבה בזכות העובדה שאני נמוכה", היא צוחקת. "אני לא מושכת תשומת לב כשאני נכנסת לחדר. אם הייתי גבוהה ובלונדינית, אז כשהייתי נכנסת היו שואלים מי זו, אבל אני מסוגלת להתחבא".
למעשה, היית ילדה כוכבת. איך שורדים את זה מבחינה נפשית?
"הורים יהודים", היא שוב צוחקת. "הם הגנו עליי והדגש היה על המשפחה ועל החינוך יותר מהכל".
הם כנראה הצליחו. את נראית אדם די שפוי.
"נדמה לי ש'נראית' זו מילת המפתח..."
אדייק: את מגלמת אדם נורמלי בצורה מאוד משכנעת.
"הוריי תמיד ידעו להחזיר אותי לקרקע המציאות ולהזכיר לי מה חשוב. אני אסירת תודה להם על כך. הם הורים נהדרים".
אני מניחה שכשאת הופכת לאמא בהוליווד, יותר קשה להגן על הפרטיות שלך ושל המשפחה.
"למזלי, רוב המגזינים בארצות־הברית שינו את המדיניות שלהם ולא מפרסמים תמונות של ילדי מפורסמים. שורה של שחקניות עבדו מאוד קשה כדי להבטיח את השינוי הזה, וכעת הצילומים כבר לא שווים כלום כי אי־אפשר למכור אותם לשום מגזין. זה שינוי מבורך של השנים האחרונות".
אגב, באילו מהסרטים שלך אלף יכול לצפות? לא ב"ברבור שחור", שבו אמא פגשה את אבא, לא ב"לאון" שעשית כילדה. בחרת הרבה סרטים קשים.
"תמיד יש את 'סטאר וורז'".
גם בארץ הקפידה לשמור על פרטיותה. במשך חצי שנה של צילומים הסתובבה בין תל־אביב לירושלים כמעט ללא הפרעות, כשכל מי שעובד איתה שומר על חשאיות כדי לאפשר את החופש הזה. "זה היה נחמד מאוד שהשאירו אותנו לבד. הערכתי את החופש שהיה לי לחיות בישראל, שאני אוהבת, ולהיות מסוגלת לעבוד ולהסתובב בלי שיציקו לי ויצלמו אותי, בלי שהפרטיות שלי תופר".
שתי שכבות אמון
"סיפור על אהבה וחושך" הוא הרומן האישי ביותר של עמוס עוז - קורות משפחתו, הגירתם של הוריו לארץ ישראל, החיים הקשים בירושלים של לפני קום המדינה והתאבדותה של אמו פניה. קריסתה של משפחה אחת על רקע לידתה של מדינה ולידתו של סופר.
ספרי לי על מערכת היחסים עם עמוס עוז. הספר הזה הוא היצירה הכי חשופה שלו, והעיבוד שלו הוא בוודאי עניין מורכב – היית צריכה להישאר נאמנה לסיפור, אבל גם לכתוב את היצירה שלך.
"אהיה אסירת תודה לעמוס כל חיי, על כך שהוא נתן בי אמון עם הספר שלו, שהוא יצירת מופת. מכיוון שזו ההיסטוריה האישית שלו מדובר למעשה בשתי שכבות של אמון. הוא היה כל כך נדיב אליי תוך כדי התהליך. הוא אמר לי בהתחלה: 'אני רוצה שזו תהיה יצירה שלך, כי הספר כבר קיים. את לא צריכה ליצור גרסה מצולמת שלו'. זה שיחרר אותי. אני חושבת שהוא גם ידע כמה כבוד ואהבה אני רוחשת לו ולספר, והוא ידע שלא אקח את זה לאזור מטורף, אבל החופש שהוא איפשר לי היה מרגש מאוד עבורי".
היא מדברת בצער על סצנות אהובות עליה מתוך הספר שמהן נאלצה להיפרד בגרסה הקולנועית, אף שהופיעו בגרסאות המוקדמות של התסריט: זו של עמוס הילד והמשוררת זלדה, המפגש הקומי עם בן־גוריון והכינוס הפוליטי הבלתי נשכח של בגין. אבל יש בסרט גם לא מעט רגעים שפורטמן העבירה למסך כמעט אחד לאחד, עם כבוד גדול לטקסט המקורי – הבולטים שבהם הם רגע הכרזת המדינה והסצנה שבה עוז הצעיר פוגע בשוגג בילד ערבי. הסוף, התאבדותה של אמו, הוא פרשנות מרגשת של פורטמן לסיפורים של פניה, שעוז שוזר לאורך הספר.
כשהיא נשאלת אם העובדה שהיא אם בעצמה מסייעת לה להבין יותר את מעשיה של פניה, היא משיבה: "הבנתי אותה יותר ופחות בעת ובעונה אחת. מצד אחד, בלתי אפשרי לדמיין לעזוב את הילד שלך. מצד שני, את מבינה כמה מסובך זה להיות אמא. זה אתגר גדול לשנות את הזהות שלך. אמהות היא דבר נהדר, אבל גם שינוי גדול. האמהות שינתה את ההבנה שלי את הסיפור".
הביקורות על הסרט אחרי הצגתו בפסטיבל קאן היו פושרות. עד כמה ביקורות חשובות לך? את הרי עדיין מצטטת לפעמים את הביקורת הראשונה שכתבו עלייך ב"ניו־יורק טיימס", שלפיה "מיס פורטמן עושה פוזות יותר ממה שהיא משחקת".
"תראי, את לא עושה אמנות לעצמך. את עושה אמנות כדי לתקשר עם אחרים. אז כמובן חשוב לי שאנשים יגיבו. אבל אני עושה את זה כל כך הרבה זמן, ולא בכדי אני חוזרת לדוגמה של 'לאון'. אני זוכרת את הציטוט הזה, כי זה היה הסרט הראשון שלי, והוא לא קיבל ביקורות טובות, אבל אחרי 25 שנה אנשים אוהבים אותו יותר מכל דבר אחר שעשיתי. אז למדתי שאין בהכרח התאמה. יש סרטים שעשיתי שקיבלו ביקורות נהדרות ואיש לא זוכר. אני בת מזל שהיו לי חוויות כאלה בגיל צעיר, ואני יודעת שאפשר לקבל ביקורות טובות ותגובות רעות מהקהל, וגם ביקורות רעות ותגובות טובות מהקהל – יש צירופים שונים. מה שחשוב הוא שמישהו יתרגש או יבין או יתייחס לסיפור שאתה מספר".
מה ייחשב מבחינתך הצלחה במקרה של "סיפור על אהבה וחושך"? מספר הצופים, או שהעיקר שאנשים יראו את זה, לא חשוב כמה?
"כאשר הקרנו את הסרט לעמוס ולאשתו נילי הם כל כך התרגשו ואהבו את זה, וזה היה נפלא, כי הדאגה הכי גדולה שלי הייתה לעמוד בהתחייבות שלי אליו. הרגשתי שיצרתי משהו שנאמן לספר, אבל הוא גם יצירה נפרדת, אז העובדה שקיבלתי את אהבתו ואישורו לסרט היא הכי חשובה. עכשיו, כשמוציאים את זה לעולם, מתחילים לראות אנשים מגיבים לסרט ומתרגשים מזה, וזה נהדר ומספק. את מנסה להביע משהו ומישהו אומר – אני גם מרגיש את זה".
סיפור כל כך אשכנזי
בסרט יש כמה ליהוקים מעניינים של שחקנים לא מנוסים ובראשם הילד אמיר טסלר בתפקיד עמוס עוז הצעיר. "אמיר מדהים. זו הדמות הכי קשה לליהוק. היה צריך למצוא ילד שמבין חיים רגשיים מאוד לעומק. חיפשנו המון, ואז הילה יובל, המלהקת, הראתה לי וידיאו של ילד כל כך מבריק ומצחיק ואמפתי. פגשתי אותו, כל כך קטן וכזאת נוכחות על המסך. אבא שלו הוא עוזר במאי, וזה שהמשפחה מבינה קולנוע, מאוד עזר. בעריכה תמיד השתמשתי בטייקים הראשונים שלו, כי האינסטינקטים שלו תמיד היו יותר טובים מאשר בטייקים אחרי שבילבלתי לו את המוח".
גם גלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות, כאבא של עוז, הוא בחירה מעניינת.
"גם זה היה ליהוק קשה. אני לא רוצה להישמע גזענית, אבל הסיפור כל כך אשכנזי, זה מרכזי לסיפור של המשפחה - אז את מסתכלת רק על שחקנים אשכנזים, ולא היו כל כך הרבה בטווח הזה שראינו. המלהקת אמרה: 'יש לי רעיון מטורף. המוזיקאי הזה מעניין וחכם, הוא מעולם לא עשה סרט וגם הוא כותב'. פגשתי אותו והוא כזה מבריק, והוא אובססיבי לשפה כמו הדמות. הוא גם תרם לתסריט. זה מצחיק, ביומיום הוא לובש עור ועונד שרשראות, והמשחק שלו כל כך מושלם לדמות שכל כך שונה ממנו, שזה מדהים".
אז אנחנו מדינה של שחקנים טובים.
"כן. עושר של כישרון. הרגשתי רע שלא היו לי יותר תפקידים גדולים. אני רוצה לתת לשחקנים ישראלים תפקידים גדולים".
בסרט הישראלי הבא.
"בסרט הבא". •
