שתף קטע נבחר

פרק מתוך GREY: לילה ראשון עם אנסטסיה

מבט חדש ומפתיע על סיפור האהבה שכישף מיליוני קוראים בכל רחבי העולם – והפעם בקולו של כריסטיאן גריי, מבעד לעיניו, מחשבותיו, תובנותיו וחלומותיו

שבת, 21 במאי 2011

 

כעבור שעתיים בערך אני הולך למיטה. השעה קצת אחרי רבע לשתיים. היא שקועה בשינה עמוקה, עדיין במקום שבו השארתי אותה. אני מתפשט, לובש מכנסי פיג'מה וטי שרט ונשכב לצדה. היא בחצי אובדן הכרה, קרוב לוודאי שלא תסתובב לכל הכיוונים ותיגע בי. אני מהסס לרגע והאופל גואה מבפנים, אבל הוא לא צף ועולה אל פני השטח ואני יודע שזה בגלל שאני צופה במחזה המהפנט של החזה שלה עולה ויורד, ואני נושם בתיאום איתה. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה.

 

אני צופה בה שניות, דקות, שעות, אני לא יודע. ובשעה שהיא ישנה אני סוקר כל סנטימטר יפהפה של פניה הנהדרות. ריסיה הכהים רוטטים בשנתה, שפתיה פשוקות מעט, כך שאני רואה את שיניה הלבנות התואמות. היא ממלמלת משהו חסר מובן ולשונה מזנקת רגע החוצה ומלקקת את שפתיה. זה מגרה, מאוד מגרה. לבסוף אני שוקע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

 

כשאני פוקח את העיניים שורר שקט, ולרגע אני מבולבל. אה, כן. אני במלון היתמן. השעון שליד המיטה מראה 7:43. מתי בפעם האחרונה התעוררתי מאוחר כל כך?

 

אנה.

 

אני מסובב את ראשי לאט, והיא שקועה בשינה עמוקה, פניה אלי. פניה היפהפיות רכות ונינוחות. מעולם לא ישנתי עם אישה. זיינתי הרבה, אבל להתעורר לצד אישה צעירה ומושכת זו חוויה חדשה ומדליקה.

 

הזין שלי מסכים איתי. לא, זה לא לעניין.

 

אני יוצא מהמיטה בלי חשק ולובש את בגדי הריצה. אני חייב לשרוף את... עודף האנרגיה הזה. תוך כדי שאני מחליף לטרנינג, אני לא מצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה ישנתי כל כך טוב. בחדר המגורים אני מפעיל את המחשב הנייד שלי, בודק מיילים, ועונה לשני מיילים מרוֹס ולאחד מאנדריאה. לוקח לי קצת יותר זמן מהרגיל, כי הידיעה שאנה ישנה בחדר הסמוך מפריעה לי להתרכז. אני תוהה איך היא תרגיש כשתתעורר.

 

אה. יהיה לה הנגאובר.

 

עטיפת הספר. GREY (צילום: יח"צ ) (צילום: יח
עטיפת הספר. GREY(צילום: יח"צ )

 

במיני בר אני מוצא בקבוק של מיץ תפוזים ומרוקן אותו לתוך כוס. היא עדיין ישנה כשאני נכנס, שׂערה פזור על הכרית בבלגן ערמוני, והשמיכה גלשה אל מתחת למותניה. הטי שרט התגלגלה למעלה, והבטן והטבור שלה חשופים. המראה הזה מגרה אותי מחדש.

 

פאק, גריי, בשם אלוהים, תפסיק לעמוד כאן ולהתחרמן על הבחורה. אני חייב לצאת מכאן לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו. אני מניח את הכוס על השידה לצד המיטה, ניגש לחדר האמבטיה, מוצא שני אדוויל בערכת הנסיעות שלי ומניח את הכדורים ליד כוס מיץ התפוזים. עוד מבט אחד אחרון, מתמשך, על אנסטסיה סטיל - האישה הראשונה שישנתי איתה אי פעם - ואני יוצא לריצת הבוקר שלי.

 

כשאני חוזר מהאימון, יש בחדר המגורים שקית מחנות שאני לא מזהה. אני מציץ פנימה ורואה שיש בה בגדים בשביל אנה. מסתמן שטיילור ביצע יפה את המשימה - ועוד לפני תשע בבוקר. אין עליו.

 

הארנק שלה על הספה, במקום שבו השלכתי אותו אמש, ודלת חדר השינה סגורה, אז אני מניח שהיא לא הלכה ושהיא עדיין ישנה. הוקל לי. אני עובר על תפריט שירות החדרים ומחליט להזמין אוכל. היא תהיה רעבה כשתקום, אבל אין לי מושג מה היא תרצה לאכול, אז ברגע נדיר של פינוק אני מזמין מבחר מתפריט ארוחות הבוקר. מוסרים לי שזה ייקח חצי שעה.

 

הגיע הזמן להעיר את מיס סטיל המלבבת, היא כבר ישנה מספיק. אני חוטף את מגבת הכושר שלי ואת שקית הקניות, דופק על הדלת ונכנס. לשמחתי, היא יושבת במיטה. הכדורים נעלמו וגם המיץ. ילדה טובה. היא מחווירה כשאני פוסע לתוך החדר. תהיה ענייני, גריי. אתה לא רוצה כתב אישום על חטיפה. היא עוצמת את העיניים, ואני מניח שזה בגלל שהיא נבוכה.

 

מתוך הסרט "50 גוונים של אפור" (קרדיט: יח"צ) (קרדיט: יח
מתוך הסרט "50 גוונים של אפור"(קרדיט: יח"צ)

 

"בוקר טוב, אנסטסיה. איך את מרגישה?"

"יותר טוב ממה שמגיע לי", היא ממלמלת, בזמן שאני מניח את השקית על הכיסא. כשהיא מפנה אלי את מבטה, העיניים שלה גדולות וכחולות בצורה בלתי אפשרית, ואף על פי שהשיער שלה הוא בלגן מלא קשרים... היא נראית מדהים.

 

"איך הגעתי הנה?" היא שואלת, כאילו היא פוחדת מהתשובה. תרגיע אותה, גריי. אני מתיישב על שפת המיטה ונצמד לעובדות. "אחרי שהתעלפת, לא רציתי לסכן את ריפוד העור של המכונית שלי ולהסיע אותך לדירה שלך. אז הבאתי אותך הנה".

 

"השכבת אותי במיטה?"

"כן".

"הקאתי שוב?"

"לא". תודה לאל.

"הפשטת אותי?"

"כן". מי עוד היה יכול להפשיט אותך?

 

היא מסמיקה, וסוף סוף יש קצת צבע בלחייה. שיניים מושלמות נושכות את השפה שלה. אני מחניק גניחה. "אנחנו לא -?" היא לוחשת, נועצת מבט בידיים שלה. אלוהים, היא חושבת שאני מפלצת? "אנסטסיה, את היית חסרת הכרה. אני לא בקטע של נקרופיליה".

 

נימת הקול שלי יבשה. "אני מעדיף את הנשים שלי כשהן בהכרה מלאה ומסוגלות להגיב". היא שוקעת במקומה בהקלה, וזה גורם לי לתהות אם זה כבר קרה לה בעבר, שאיבדה את ההכרה והתעוררה במיטה של מישהו זר והתברר לה שהוא זיין אותה בלי הסכמתה. אולי זו שיטת הפעולה של הצלם. המחשבה הזאת מטרידה, אבל - אני נזכר בווידוי שלה מאמש - היא מעולם לא השתכרה לפני כן. תודה לאל שהיא לא הפכה את זה להרגל.

 

"אני כל כך מצטערת", היא אומרת בקול מבויש. לעזאזל. אולי אני צריך להיות יותר עדין איתה. "זה היה ערב מבדר מאוד. אני לא אשכח אותו כל כך מהר". אני מקווה שזה נשמע מפייס, אבל המצח שלה מתקמט. "לא היית חייב לאתר אותי בעזרת אחד הגאדג'טים האלה בנוסח ג'יימס בונד שאתה מפתח ועושה מהם כסף". וואו! עכשיו היא מעוצבנת. למה? "קודם כול, את הטכנולוגיה לאיכון מכשירים סלולריים כל אחד יכול להשיג באינטרנט".

 

כן, ברשת האפלה...

 

"שנית, החֶברָה שלי לא מייצרת מכשירי מעקב ולא משקיעה בהם". אני מתחיל להתעצבן, אבל אני לא מסוגל להפסיק כעת. "ושלישית, את בטח היית מתעוררת במיטה של הצלם, ועד כמה שאני זוכר, לא ממש הפגנת היענות נלהבת לחיזורים האביריים שלו".

 

היא ממצמצת כמה פעמים, ואז מתחילה לצחקק.

 

שוב היא צוחקת עלי.

 

"מאיזה מחזה מימי הביניים יצאת? אתה מדבר כמו אביר אצילי מאיזו חצר מלכות".

 

תשוקה מלאת יצרים. מתוך סרט הנושא (קרדיט: יח"צ) (קרדיט: יח
תשוקה מלאת יצרים. מתוך סרט הנושא(קרדיט: יח"צ)

 

היא מתעתעת. היא מאתגרת אותי... שוב, והאמת שחוסר הכבוד שלה כלפי מרענן, ממש מרענן. אבל אין לי אשליות ואני לא האביר על הסוס הלבן. אוהו, פה היא מפספסת בגדול. זה לא הולך להוסיף לי נקודות, אבל אני מוכרח להזהיר אותה שאין בי שום דבר אבירי או אצילי. "אנסטסיה, לא נראה לי. אביר האופל, אולי". אילו רק ידעה - ולמה בעצם אנחנו מדברים עלי? אני משנה את הנושא. "אכלת משהו אתמול בערב?"

 

היא מנידה את ראשה לשלילה.

ידעתי!

"את צריכה לאכול. זאת הסיבה שהרגשת כל כך רע. באמת, זה חוק מספר אחת כששותים".

"אתה הולך לנזוף בי שוב?"

"זה מה שאני עושה?"

"אני חושבת".

 

"יש לך מזל שאני רק נוזף בך".

"למה אתה מתכוון?"

"טוב, אילו היית שלי, לא היית מסוגלת לשבת שבוע אחרי כל התעלולים שעוללת אתמול. לא אכלת, והשתכרת, וסיכנת את עצמך". הפחד שאני מרגיש בבטן מפתיע אותי. איזו התנהגות נמהרת, חסרת אחריות. "נורא לחשוב על מה שהיה עלול לקרות לך".

 

"לא היה קורה לי כלום. הייתי עם קייט".

כן, ממש עזרה גדולה!

"והצלם?" אני מטיח בה.

 

"חוזה סתם התפרע קצת", היא מבטלת את דאגתי ומניפה את שׂערה המבולגן אל מעבר לכתפה.

"טוב, בפעם הבאה שהוא יחליט להתפרע, מישהו יצטרך ללמד אותו קצת נימוסים והליכות".

"אתה איש של משמעת ברזל", היא מסננת.

"הו, אנסטסיה, אין לך מושג עד כמה".

 

עולה בראשי תמונה שלה כשהיא כבולה באזיקים אל הספסל שלי, שורש ג'ינג'ר מקולף תחוב לה בתחת כך שהיא לא יכולה לכווץ את עגבותיה, ואז שימוש מושכל בחגורה או ברצועה. כן... זה היה מלמד אותה לא להתנהג בחוסר אחריות שכזה. המחשבה הזאת מדליקה בטירוף.

 

היא לוטשת בי מבט המום בעיניים פעורות, וזה מעורר בי אי נוחות. האם היא יכולה לקרוא את מחשבותי? או שכל מה שהיא רואה זה רק פרצוף יפה. "אני הולך להתקלח. או שאולי את רוצה להתקלח ראשונה?" אני אומר לה, אבל היא ממשיכה ללטוש מבט בפה פעור. אפילו בפה פתוח היא ממש מקסימה. קשה לעמוד בפניה, ואני מרשה לעצמי לגעת בה, ועוקב באגודלי אחרי קו הלחי שלה. הנשימה שלה נעתקת כשאני מלטף את השפה התחתונה הרכה שלה.

 

"תנשמי, אנסטסיה", אני ממלמל לפני שאני מזדקף ואז מעדכן אותה שארוחת הבוקר תגיע בעוד רבע שעה. היא לא אומרת כלום, הפה המתחכם שלה שותק לשם שינוי. בחדר האמבטיה אני נושם נשימה עמוקה, מתפשט ונכנס למקלחת. אני כמעט מתפתה לאונן, אבל הפחד להיתפס בשעת מעשה ולהיחשף, פחד מתקופה מוקדמת בחיי, עוצר אותי.

 

אלנה לא היתה מרוצה מזה. הרגלים ישָנים.

 

זרם המים יורד על ראשי ואני חושב על חילופי הדברים האחרונים ביני לבין מיס סטיל המאתגרת. היא עדיין כאן, במיטה שלי, אז כנראה אני לא ממש מגעיל ודוחה בעיניה. שמתי לב איך הנשימה שלה נעתקה, ואיך המבט שלה עקב אחרי תנועותי בחדר. כן. יש תקווה.

 

אבל האם היא תהיה שפחה נשלטת טובה? ברור שהיא לא יודעת כלום על סגנון החיים הזה. היא אפילו לא הצליחה להגיד "להזדיין" או "סקס" או איזה ביטוי מכובס יותר, שסטודנטיות חובבות ספרים אומרות בימים אלה. היא ממש תמימה. סביר להניח שחוותה כמה מפגשים של גישושים ומשמושים עם ילדים מהסוג של הצלם.

 

המחשבה עליה מגששת וממשמשת את מי שזה לא יהיה מרגיזה אותי. אני יכול פשוט לשאול אותה אם היא מעוניינת. לא. כי אז אהיה חייב להראות לה מה היא לוקחת על עצמה כשהיא מסכימה להיכנס למערכת יחסים איתי. נראה איך ילך לנו בארוחת הבוקר.

 

אני שוטף מעצמי את הסבון, עומד מתחת לזרם הלוהט ומשתדל להתעשת לקראת הסיבוב השני עם אנסטסיה סטיל. אני סוגר את הברז, יוצא מהמקלחת ולוקח מגבת. בדיקה זריזה במראה המכוסה אדים ואני מחליט לדלג היום על הגילוח.

 

ארוחת הבוקר תגיע עוד מעט, ואני רעב. אני מצחצח שיניים בזריזות. כשאני פותח את דלת חדר האמבטיה היא מחוץ למיטה, מחפשת את הג'ינס שלה. היא מרימה את מבטה כמו איילה מבוהלת בסרטים, כולה רגליים ארוכות ועיניים גדולות. "אם את מחפשת את הג'ינס שלך, אז שלחתי אותם לכביסה".

 

יש לה באמת רגליים נהדרות. היא לא צריכה להסתיר אותן בג'ינס. עיניה מצטמצמות, ואני חושב שהיא הולכת להתווכח איתי, אז אני אומר לה את הסיבה. "היו עליהם כתמים של הקיא שלך".

 

"אה", היא אומרת.

כן. "אה". גם על זה יש לך משהו להגיד, מיס סטיל? "שלחתי את טיילור להביא לך זוג חדש ונעליים. הם כאן בשקית על הכיסא". אני מחווה בראשי לעבר שקית הקניות.

 

היא זוקפת את גבותיה - מרוב הפתעה, נדמה לי. "אממ... אני אתקלח". היא ממלמלת, ואז, אחרי מחשבה נוספת, היא מוסיפה, "תודה". היא תופסת את השקית, חומקת מסביבי, מזנקת אל חדר האמבטיה ונועלת את הדלת.

 

הממ... היא ממש מיהרה להגיע לחדר האמבטיה. להתרחק ממני. אולי אני אופטימי מדי. הלב שלי צונח ואני מתנגב ומתלבש במהירות. בחדר המגורים אני בודק את תיבת המייל, אבל אין שום דבר דחוף. דפיקה על הדלת מפריעה לי באמצע. שתי בחורות משירות החדרים הגיעו.

 

"איפה תרצה את ארוחת הבוקר, אדוני?"

"תערכו אותה על שולחן האוכל".

 

אני חוזר לחדר השינה וקולט שהן מגניבות מבטים, אבל אני מתעלם ומנסה לא להרגיש אשם בגלל כמות האוכל שהזמנתי. בחיים לא נגמור את כל זה.

 

"ארוחת הבוקר הגיעה", אני קורא ודופק בדלת חדר האמבטיה. "אהה - אוקיי". קולה של אנה נשמע קצת מעומעם.

 

בחזרה לחדר המגורים, ארוחת הבוקר שלנו על השולחן. אחת הנשים, שיש לה עיניים כהות כהות, מושיטה לי את החשבון לחתימה, ואני שולף מארנקי שני שטרות של עשרים בשבילן. "תודה רבה, גבירותיי".

 

"צלצל לשירות החדרים כשתרצה שיפנו את השולחן, אדוני", אומרת מיס עיניים כהות במבט מתחנחן, כאילו היא מציעה משהו נוסף. החיוך המקפיא שלי מאותת לה לסגת. אני מתיישב אל השולחן עם העיתון, מוזג לעצמי קפה ומתחיל לאכול את החביתה שלי. הטלפון שלי מזמזם - סמס מאליוט "קייט רוצה לדעת אם אנה עדיין בחיים".

 

אני מגחך, נחמד לראות שהחבֵרה כביכול של אנה חושבת עליה. ברור שאליוט לא נתן מנוחה לזין שלו, למרות כל הקיטורים שלו אתמול. אני מסמס בחזרה.  

"חיה ובועטת" ;)

 

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Michael Lionstar
הסופרת. אל ג'יימס
צילום: Michael Lionstar
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים