שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מורים, אל תחששו להיות שמאלנים
    המקרה של אשתי, מנהלת בית הספר שהמשך תפקידה עמד בסימן שאלה לאחר שנחשפו עמדותיה, היה שיעור מאלף על חופש הביטוי בישראל. סיפור של תקווה זהירה

    סיפורה של אשתי, אביטל בנשלום, מנהלת בית-הספר לאמניות באשקלון, סוקר בהרחבה בתקשורת בשבוע האחרון. כמי שעמד לצדה, רציתי לשתף את מורי ישראל במה שראיתי. סיפור של תקווה זהירה.

     

    אומץ. הסכרים נפרצו מרגע שהתפרסמה הכתבה הראשונה על כך שמתנגדים למינוי של אביטל כמנהלת כיוון שלפני שנים חתמה על עצומה התומכת ומזדהה עם סרבני שירות בשטחים. לא עוד אשת חינוך מוערכת ומחויבת לחינוך הציבורי, אלא רק טוקבקים מרושעים ואלימים.  

    הבהרת המנהלת ()
    הבהרת המנהלת
     

    אחר כך הגיעו שיחות הטלפון, מחברים ואנשים שרוצים בטובתה וכולם אומרים שלא שווה להילחם כי אי אפשר לנצח. בתוך כל ההמולה של ילדים בסוף אוגוסט, טלפונים ואי-מיילים לעורכי-דין, רוב האנשים היו נכנסים להלם ואחר כך מוותרים. אבל לא היא. האומץ שלה נבע לא מאגו, אלא מהכרה שצריך להיות מוכנים לשלם מחיר אישי בשביל עקרונות שמאמינים בהם.

     

    חופש הביטוי בישראל: לא כל מה שיכול להתקלקל יתקלקל. לאחר התפוצצות הפרשה משרד החינוך הגיב בנוסח - "טרם מונה מנהל לבית הספר והנושא נבחן". לא התייאשנו ופנינו לעורכות-הדין בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה (גוף במשרד הכלכלה המייצג עובדים שהופלו) שבצורה מקצועית ומסורה ייצגו את עמדותינו. אחרי שלושה ימים היועמ"ש ומשרד החינוך קבעו חד-משמעית שבישראל שנת 2015 מותר לאנשים להתבטא ואסור להפלות אותם על רקע השקפותיהם הפוליטיות. זה אולי נכון חוקית, אבל לא טריוויאלי. כשמנהלת המחוז אמרה לה שהמינוי הוא שלה ושמשרד החינוך מגבה, כולל שר החינוך נפתלי בנט, שמחתי.

     

    הזכות לשמוע אחד את השני. אחרי שבוע בו הצטיירה כאדם מאיים וסהרורי, אביטל שלחה מכתב לוועד ההורים שאיים בהשבתת בית הספר. היא הבהירה את העמדות שבהן החזיקה מאז ומעולם אך עוותו בתקשורת. היא כתבה להם שהעצומה עליה חתמה, שהביעה תמיכה במאבק הסרבנים, משקפת את דעתה אך שלא קראה שלא לשרת בצה"ל או בשטחים. היא גם הוסיפה שעמדותיה לא השפיעו ולא ישפיעו על עבודתה, ושכמנהלת תפעל כמתחייב על פי חוק. כשאביטל חזרה נרגשת מהפגישה עם ועד ההורים, היא אמרה לי שמעולם לא פגשה קבוצה כל כך מדהימה של הורים אכפתיים ושמהשאלות (הנוקבות) שלהם ומהשיחה איתם היא למדה המון.

     

    ואז הבנו שאסור שבשם חופש הביטוי יתפתח שיח לעומתי, שיגרום לכך ששמאלנים יתבטאו בחופשיות אבל רק בשדה-בוקר וימנים יתבטאו רק באשקלון. החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה שבטיות שכזו ולכן בצד ההסכמה על חופש הביטוי, אנחנו חייבים לפתח שיח ציבורי שבו שומעים גם אם לא מסכימים.

     

    כשראש עיריית אשקלון נפגש עם אביטל וההורים הוא אמר ש"היא לא חזרה בה ואני לא חזרתי בי, אלא בחרנו להסתכל על מה שמשותף, לא על שמפריד". וזו המדינה שאני רוצה לחיות בה - ראש עיר (ימני) ומנהלת (שמאלנית) ששמו את החינוך בראש סדר העדיפויות שלהם מגשרים על השונה בשם המטרה המשותפת.

     

    בלב הסערה, קולגה של אביטל, אדם דתי ואיש ימין, כתב לה, "אני מצומרר ממה שאת עוברת... החזקנו בחדר המורים חבל בשני הקצוות האידיאולוגיים אבל החבל כולו היה רק נועם ואנושיות". המסר מהסיפור הוא שהמציאות הישראלית מותחת את החבל אבל הוא לא חייב להיקרע. מורים המחזיקים בעמדות שמאל (או ימין) צריכים להביע את דעותיהם בנחישות, מתוך ידיעה שלעולם הקרבות יבחרו אותנו ולא אנחנו בהם. לא כל הגורמים במערכת יגבו אותם, אבל המערכת ככלל עדיין לא מתכחשת לערך של חופש הביטוי, בתנאי שמוכנים להיאבק בשבילו.

     

    אילן בנשלום, בעלה (הגאה) של מנהלת בית ספר היסודי לאומנויות באשקלון, מרצה בכיר וסגן דיקן בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים