הרב הקיצוני, הגיורת, החתונה והסערה
השבוע לפני 50 שנה סער העולם החרדי עקב חתונת מנהיג נטורי קרתא, הרב עמרם בלוי, והגיורת רות בן-דוד, הצעירה ממנו ב-26 שנה. הוא הוגלה לבני ברק ושב לירושלים רק אחרי 8 שנים. סיפור חייהם של בני הזוג ששנאו את הציונים
הוא היה מנהיג "נטורי קרתא", אלמן ואב לעשרה, שארגן בירושלים הפגנות נגד חילול שבת והתנגד נחרצות למדינת ישראל. היא הייתה קתולית מצרפת שהתגיירה, גרושה ואם לבן. חתונתם בספטמבר 1965 עוררה סערה בקרב החרדים, שהתנגדו לכך שרב בן 71 מתחתן עם גיורת הצעירה ממנו ב-26 שנים.
השבוע מלאו 50 שנה לחתונתם של הרב עמרם בלוי והגיורת רות בן-דוד. מי ששידך בין השניים היה הרב דב סוקולבסקי, גבר נמוך קומה שזקן ארוך עיטר את פניו. הרב, שהרביץ תורה באחת הישיבות שבמאה שערים, ביקש לשדך בין הרב בלוי לגיורת בחג שבועות של שנת 1964.
הרב סוקולובסקי בא אל בן-דוד, אותה הכיר עוד מימי פרשת יוסל'ה שוחמכר (היא סייעה בהסתרתו) והציע לה את הרב בלוי, ששרוי בלי אישה מאז נפטרה אשתו. הוא אמר כי הרב סובל מבדידות ומייסורים אחרים. הוא הוסיף כי כיוון שגם בן-דוד גלמודה לנפשה, אולי עליה להתחבר עם הרב בלוי. כעבור שבועיים בן-דוד הסכימה לשידוך.
בן-דוד הסכימה לשידוך למרות שידעה שבלוי מבוגר ממנה ב-26 שנים, שאין הוא מסוגל לפרנס משפחה, ושהוא אדם קשה ועקשן. לפי הכתבות באותה תקופה היא אף הייתה מודעת להתנגדות של בניו ובנותיו לשידוך. בעדה החרדית התנגדו בתוקף לקשר בין הרב בלוי לבן-דוד. הוא אפילו "הוגלה" מירושלים, העיר שממנה לא יצא מאז הולדתו, לבני-ברק. הוא אפילו לא הגיע לחתונת נכדו, משה מונצברג, שחלה כשבוע וחצי קודם לחתונתו של הרב.
בהחלטה של בית הדין של העדה החרדית נאסר על השניים להתחתן: "בית הדין גוזר ששום איש מראשי העדה החרדית והנהגתה, ובוודאי לא איש מורם כרבי עמרם, ייקח גיורת לאישה בגלל פריצות הדור ומפני עוד כמה וכמה טעמים אחרים הכמוסים איתנו". הרב בלוי דחה הצעה להתחתן בחו"ל, שם פסק הדין של העדה החרדית אינו חל.
אלו שהתנגדו לצעד של הרב טענו כי בעת חתימת שטר התנאים קנה הרב בלוי לבן דוד טבעת זהב ומסר לה אותה. לדבריהם, עובדה זו נוגדת כשלעצמה את ההלכה ואת המנהג אצל החרדים בירושלים, שכן אין זה מקובל שהחתן ייתן טבעת זהב לכלה בעת האירוסין, מחשש שהדבר ייחשב לקידושין. עוד הם טענו כי בן-דוד רצתה להחזיר את הטבעת, אבל בלוי סירב.
בלוי, שהיה בטוח שרבני בית הדין שגו בפסק דינם, ניסה לשכנעם שהם טעו. הוא ליקט דברי ראשונים ואחרונים על גרים ועל נישואי גיורת, אך לשווא. הוא היה בשלו והם בשלהם.
חתונה חשאית
אבל למרות זאת החתונה נערכה ב-3 בספטמבר 1965. הכלה רות בן-דוד, שהייתה אז בת 45, יצאה ממכוניתו של בנה אוריאל. היא לבשה שמלה פרחונית והינומה לבנה. כמה דקות לאחר חצות בקעה שירה מבעד לכותלי האולם בבני ברק. באולם נפרשה חופה בצבעי ארגמן-תכלת.
בלוי חזר לירושלים, רק לביקור קצר, בפברואר 1966. הוא הגיע במונית עם רעייתו כדי להשתתף בטקס ברית המילה של בנו של הרב אריה לייב וויספיש. מאות רבות מחרדי ירושלים, רובם ככולם תושבי מאה שערים, קיבלו את פניהם של בני הזוג. הם ליוו את בלוי ורעייתו עד לביתו הישן שבבתי אונגרין.
בבית ציפו לבאים כל הבנים, הבנות, הנכדים והנכדות - כמה עשרות במספר. הם קידמו את פני בני הזוג בתשואות. בשבת בבוקר התפלל בלוי בבית הכנסת "תורה ויראה", מבצרם של נטורי קרתא. הוא אפילו עלה לתורה באחת העליות המכובדות. במשך כל השבת המה הבית ממבקרים שבאו לברך את הרב בלוי.
בשבת הוא הלך ברגל מביתו לבית הכנסת הגדול בגבעת שאול, דרך שכונת ליפתא, בכדי לעקוף את הכביש הראשי ולא לראות בחילול השבת ובתנועת כלי הרכב על הכביש. באותה שבת ניסו לתווך בין בלוי למתנגדיו כדי לאפשר לו לחזור לירושלים. בלוי ענה להם: "אף אני - כלתה נפשי אל ירושלים ובכל מאודי רוצה אני לחזור הביתה בכל ההקדם, אלא שאין השעה כשרה לכך". הוא רמז שרק בכוחו של האדמו"ר מסאטמר להשיב את הגלגל בחזרה. ביום ראשון חזרו הרב ורעייתו לבני ברק.
ברוך שלא עשנו גוי, יחי הרב בלוי
במאי 1973, כמעט שמונה שנים לאחר החתונה, הושג הסכם. לאחר מאמצי פשרה רבים, הגיעו הצדדים לידי הבנה. הרב בלוי הוזמן למשרדי בית הדין ושם חתם על גילוי דעת, שבו הוא מתחייב לקבל מעתה את מרותו. בעקבות ההסכם נערכה בביתו של הרב בשכונת מאה שערים סעודת מצווה.
באותו מעמד ביקש הרב בלוי "סליחה ומחילה" על שהימרה את פי ראשי העדה החרדית כשנשא את הגיורת בניגוד לדעתם. אלה נתרצו לו. בסעודה הגדולה בבין הוגשו יין וגם עוגות, מעשה ידיה של רות בן-דוד. חסידיו של בלוי נשאוהו על כתפיהם וקראו: "יחי אדוננו מורנו, הרב עמרם בלוי". הילדים שרו: "ברוך שלא עשנו גוי. יחי רב עמרם בלוי".על דלת ביתו, כך על-פי כתבה במוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות", שפורסמה כמה ימים לאחר הסכם הפשרה, נכתב בעברית, אנגלית וערבית: "יהודי - לא ציוני".
גם לאחר חתונתו המשיך בלוי בפעילות נגד מדינת ישראל. בספטמבר 1973 הוא הודיע כי הוא מתכוון להתייצב בבניין האו"ם בניו-יורק ולבקש את "המוסד אותו בחר הקדוש ברוך להיות חולש על האומות", כדבריו לסייע לדתו להינתק ממדינת ישראל. בין היתר, הוא ביקש להעניק לאנשי נטורי קרתא דרכוני פליטים ולהכריז על מקום מושבם בשכונת מאה שערים בירושלים - "מקום מקלט".
בתזכיר ששיגר למזכ"ל האו"ם דאז, קורט ולדהיים, כתב בלוי כתב כי יש להציב גבול, כדי "שיבדילו אותו מכל ענייניו של המומר הציוני הלאומי, הנקרא ישראל". הוא הוסיף כי לישראל אין שייכות ליהודים והיא פועלת נגד היהודים ויהדותם. הוא גם פנה לנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון וביקש שיצרף את ישראל כמדינה נוספת לארצות-הברית. הוא גם פעל להפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית.
"הכופרים הציונים בנו את בית הכנסת"
חודשיים קודם לכן עזב בלוי בזעם את טקס ברית המילה של נכדו ה-64, לאחר שגילה כבית הכנסת שבו נערך הטקס נבנה בסיוע עיריית ירושלים. "לא יהיה חלקי עמכם. לבית הכנסת הזה לא אכנס, משום שבנו אותו הכופרים הציונים של העירייה", הוא אמר. גם תחנונים של בני המשפחה לא הועילו והוא עזב את המקום. ביולי 1974 נפטר הרב בלוי בבית החולים שערי צדק, לאחר שעבר שני ניתוחים.
רות בן-דוד עצמה, שהתגיירה ב-1950 בחצרו של אדמו"ר בבלגיה, התפרסמה עוד לפני ששודכה לרב הקשיש. בשנת 1961 היא הייתה שותפה לחטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר. בכמה ראיונות איתה היא סירבה להתייחס לאותה פרשה שהסעירה את המדינה.
גם דעותיה נגד ישראל היו דומות לזה של הרב בלוי. היא דיברה נגד הציונים וטענה שהם אינם יהודים טובים, אלא סתם "ערב רב". לכן, היא אמרה שבית המקדש ייבנה באמריקה, כיוון ששם אין ציונים. לפעמים, כך אמרו חרדים, היא הייתה קיצונית יותר מבעלה ואפילו יעצה לו לעזוב את הציונים ולהשתקע בצרפת.
שנאתה לציונות ולמדינה הייתה כה גדולה, שעד יומה האחרון היא סירבה לשאת תעודת זהות, ויתרה על כספי הביטוח הלאומי, החרימה את הכסף הישראלי והשתדלה להשתמש במטבע זר. ביום העצמאות נהגה לצום ובבחירות היא לא השתתפה. אפילו "טלפון ציוני" לא היה לה בבית. כאשר בנה אוריאל אמר קדיש, אחת הנשים שהשתתפה בהלוויה אמרה "עכשיו רבי עמרם לא יהיה יותר בודד בשמיים בשנאה שלו לציונים".
לפנייה לכתב/ת 
