שתף קטע נבחר

"סוף סוף נשאר איתי לישון גבר תקין ולא נשוי"

"האמת, כיף להסתובב עם יריב, כי הוא חתיך וייצוגי ואוהב ים, וגם רוצה לשבת בכל בתי הקפה ולפגוש את חברותי. אני מעדיפה לדחות טיפה את המפגש. הוא ללא ספק הגבר הכי טיפש שהיה לי עד כה by far, ויש להכינן נפשית". פרק מתוך הספר 'תמיד אפשר להתאבד מחר', מאת מיא עשת

יריב מאחר, כלומר טיסתו מתעכבת, כך שאין לנו כבר דייט נורמלי, או 'פּרוֹפֶּר דֵייט', כפי שלימדה אותי פעם דוגמנית טקסנית מרהיבה בשם סאלי פילד (כן, משעשע, אבל לא השחקנית הנודעת) את סדרם התקין של העניינים: דייט ראשון קפה או דרינק בבר,דייט שני ארוחה במסעדה ורק דייט שלישי אצלו או אצלי. אבל הוא בכל זאת עבר 3000ק"מ עד אלי, ולמרות שהזמין חדר במלון, אני להוטה שיקפוץ לראות אותי מיד אחרי הצ'ק־אין, באחת בלילה.

 

עקב האיחור המעצבן בטיסה גמעתי חצי בקבוק עראק (עם דובדבנים בצד, הפרי בעל הערך הגליקמי הנמוך ביותר! לפחות זה), ואני מרוחה על הספה, מטושטשת, עם חתולתי המרושעת ג'אדיס, ועם זאת הואלתי להתלבש לכבודו בשמלת מעטפת סקסית של ויוויאן וסטווד בירוק־בקבוק, בעלת שרוולים מתרחבים ורקומים.

 

כבר בדלת אני מתלהבת מכך שהפעם לא ענו התמונות עדות שקר. לפני ניצב הגבר מהחלומות: אמנם לא ממש גבוה (מה לעשות, בתמונות באינטרנט גם גמדים ממלאים את הפריים מלמטה למעלה), אבל רחב כתפיים ובעל עיניים חומות עם קמטים מחייכים בצד וג׳ינס שיושבים עליו היטב במראה איש המרלבורו. גם החיוך שלו יפה. אנחנו מתחבקים והוא מניח על השולחן קופסה עטופה בנייר מתנה. כשאני פותחת אותה אני מגלה מיניאטורת חרסינה של חתול סיאמי בעל עיני תכלת. חמוד!

 

"איזה כיף שחשבת עלי", אני אומרת, וגם רוצה מאוד להגיד לו שהוא חתיך, אבל איכשהו מחכה למחמאה מצדו כדי לפרוץ בשפע המחמאות שלי.

המחמאה לא באה.

"עראק זה בסדר?"

"לא הרבה."

 

עטיפת הספר "תמיד אפשר להתאבד מחר" (עיצוב עטיפה: ערן רובינפלד) (עיצוב עטיפה: ערן רובינפלד)
עטיפת הספר "תמיד אפשר להתאבד מחר"(עיצוב עטיפה: ערן רובינפלד)

 

על רקע הדיסק החדש של לאורה פאוזיני, אני מוזגת לי הרבה, לו קצת, מציבה את הכוסות על השולחן הקטן שלצד הספה, משתרעת ללא גינונים וקוראת לו לשבת לידי. אחרי כל כך הרבה טחינת מים בטלפון בימים האחרונים, והאמת, בעיקר קיטורים שלו על האקסית, לא אשתו המתנדבת, אלא ישראלית לשעבר שהכיר בחו"ל, די מיציתי את הדיבורים, וגם מאוחר לשיחות־נפש, ואני לגמרי בשלה למגע. הוא מהסס ומתיישב בקצה האחר של הספה.

 

"קריר בארץ בלילה יותר ממה שציפיתי", הוא מתעקש לברבר, "לא הבאתי איתי בכלל בגדים חמים". "לא נורא, אשאיל לך סוודר", אני עונה לו ותוהה אם קלט את האירוניה הדקה. הלו? גבר שרירי כמוך לא יקפא למוות בחודש מאי התל אביבי. "אוקיי, אם אצטרך אומר לך". לא, הדביל לא קלט את האירוניה.

 

בטוויסט מהיר ומחושב היטב אני משירה את כפכפי האצבע ומניחה על ברכיו את ראשי, כך שרעמת השיער הרכה מכסה את רגליו, ושדי נגלים כמעט מולו מבעד למחשוף הגדול של שמלת המעטפת. האם לא ינשק אותי לנוכח המצב?

 

הוא מנמיך את ראשו... ו ...ו...

מנשק את צווארי, את לחיי...

אני מגששת לעבר פיו.

אנחנו מתנשקים. נשיקה מוזרה, בפה סגור.

אני מנסה ללכוד את לשונו. לא הולך לי.

 

שאלוהים יעזור לי. אני שתויה לגמרי ולא ממש קולטת את משמעות הנשיקה המוזרה. הוא מפשיט אותי. לפחות זה. אני רטובה, חרמנית עד לשד עצמותי ספוגות האלכוהול. נותנת לו יד חופשית והוא אשכרה מרים את גווייתי ונושא אותי לחדר השינה. שם, במיטה, אני לא עד כדי כך מחוקה מכדי להבין שזה לא הולך. יופי – אני מהרהרת לעצמי בשנייה האחת לפני שאני נרדמת לשנת שיכורים, כשג׳אדיס מגרגרת כרגיל על הכרית מעל ראשי, גבר דביל ואימפוטנט זה באמת הישג שעוד לא היה לך.

 

•••

באישון בוקר מעיר אותי הדבר שבמיטה בתנועות בוכנתיות נמרצות. הוא גלגל אותי על גבי, ולמרות שאני מוכת כאב ראש ויבשה כסהרה, אני מנסה לשתף פעולה ומניפה את רגלי אל על, כי לא חוסמים שור בדישו ולא עוצרים גבר הנחוש להוכיח את גבריותו המוטלת בספק בווטאבר־מה־שהוא־מנסה־לעשות־כאן. אחרי חמש דקות של תנועתיות טורדנית, אני מחליטה שהעם היהודי סבל מספיק, מגבירה את אנחותי וגוועת בקול דממה דקה. הוא מרוצה וגומר.

 

אני מפנה לו את הגב ושואלת בטון חתולי ומתפנק כמו שראיתי בסרטים: "אני יכולה לישון קצת? אני תמיד אוהבת לישון אחרי שאני גומרת". הגמד עוטף אותי בידיו השריריות ונרדם מיד. אין מה לדבר, גבר במיטה הוא אביזר שימושי, לפחות ככרית.

 

•••

ההתכרבלות בגופו הסקסי־אם־גם־מתומצת של יריב פלוס התפוגגותם של אדי האלכוהול מראשי גורמות לי לרצות באמת לעשות משהו, ואחר כך אני מנסה לתרגל איתו סקס אמיתי. זה קשה, עם החוקים המוזרים שלו: בלי נשיקות בפה, בלי שהוא מלקק לי, בלי, בלי, בלי. הוא חרמן ביותר, זה ברור, ומתנפל עלי לגמרי, אבל רשימת האיסורים שלו ארוכה.

 

זה ודאי רק בהתחלה, אני חושבת לעצמי, או כדאי שיהיה. טוב, לא כל האנשים בעולם כל כך פתוחים, יש אנשים עצורים כנראה, אלוהים יודע. הפעם אני משתפשפת עליו כמיטב יכולתי וגומרת באמת. נו, לפחות מישהו מאיתנו יודע את העבודה.

 

אני מאוד מרוצה (מעצמי) – בכל זאת, אני לא זוכרת מתי נשאר איתי מישהו לישון. גבר תקין (כמעט) וסביר, לא נשוי, לא בן 200, ועושה לו לכן כבוד: ארוחת בוקר עשירה של ירקות חתוכים, אבוקדו, חביתה, גבינות, יוגורט עזים, טוסטים מלחם שאור וכו' וכו'. הוא מספר לי על חייו בחו"ל ועל געגועיו לארץ.

 

פאק – אין דבר שאני שונאת יותר מאנשים שהצליחו לברוח מהחור הזה ועוד מקטרים על כך. אבל כמובן שאני מחייכת אליו בנחמדות ומדקלמת לו מילות הבנה ואמפטיה. העיקר שהגבר השווה הזה שנלכד ברשת יישאר כאן (סיאם, שובי הביתה! איפה את? לאן נעלמת? מי חטף אותך? אפשר לבקש ממנו שיחזיר אותך בהקדם?).

 

אנחנו יוצאים לרחוב השמשי. האמת, כיף להסתובב עם יריב, כי הוא חתיך וייצוגי ואוהב ים, מאוד, ויודע לגלוש וגם רוצה לראות את כל הסרטים שבעיר ולשבת בכל בתי הקפה ולבקר בכל התערוכות (למרות שאינו מבין דבר באמנות) ולפגוש את חברותי. אני מעדיפה לדחות טיפה את המפגש. הוא ללא ספק הגבר הכי טיפש שהיה לי עד כה by far, ויש להכינן נפשית.

 

"אתם זוג יפה", קובעת דורי בבית הקפה שאני בוחרת בדיליי של שלושה ימים, כי להביא את יריב לפפנאש זה טו מאץ' בשבילי. "תודה רבה", אומר לה יריב, ואני נזכרת שהבנאדם טרם חלק לי אפילו מחמאה אחת. האם מדובר בכשל של התנועה הקיבוצית? של המערכת הביטחונית? האם החיים בגלות דפקו לו את המוח? או שכרגיל מזמן לי הגורל המתעתע ניסיונות קשים שרק אני אוכל לעמוד בהם, אחרי כל מה שעברתי בחיים.

 

החברות שלי, כפי שהוזהרו מראש, לא מעלות כל נושא שיש לו נגיעה לתרבות או למחשבה, אלא מתמקדות בכאן ועכשיו. "אתה מבקר בישראל הרבה?" שואלת דורי בנועם. "כן, אני מאוד קשור למולדת", באה התשובה, "אני שומע כל יום חדשות מהבית ומנוי על עיתונים מהארץ באינטרנט, חבר בפורומים של ישראלים בחו"ל ועוקב אחרי כל מה שקורה אצלנו".

 

"כל הכבוד, כל הכבוד", ממלמלת אושר, אבירת הכבוד של מסדר התרבות הבריטית, ונותנת בי מבט של חוסר ישע. אני מתמקדת בנחישות בסלט האנדיב ברוקפור. "ואני שמה לב שאתה מתאמן!" מתנדבת דורי בגבורה לשאת בנטל השיחה. "כן, כל יום, בבית", מתגאה יריב. "יש לי את כל הציוד אצלי, בגלל שאני לא כל כך אוהב להיפגש עם השכנים שלי במכון. הם לא כל כך ידידותיים ליהודים, אז הכי בטוח להתאמן לבד".

 

"מה אתה עושה?"

"בעיקר משקולות ואופניים, לפחות 20 ק"מ ביום".

"איפה אתה רוכב? יש אצלכם ודאי נופים נהדרים, לא כמו אצלנו, שחם וזה סיוט".

"לא לא, אני רוכב על אופני אימון, מול סי-אן-אן בטלוויזיה".

 

כשהחיים המסעירים של יריב בין ארבעת קירותיו בניכר מתחילים לשבור גם את דורי, אני לוקחת פיקוד ועוברת לדבר על הפרסומת המפגרת החדשה שאני מלבישה: חיילים מזמינים פיצה למוצב בנגב. עד הרגע האחרון הצופים לא יודעים אם זו פרסומת לפיצה או לסלולרי (או לצה"ל). "תהרגי אותי, אני לא מבינה מי בכלל נשארים לפרסומות בטלוויזיה", אומרת אושר, "גם מי שצופים נניח בתוכניות בפריים־טיים שמשודרות בהן פרסומות – זה הרי הזמן האידיאלי לשטיפת כלים ולקיפול כביסה".

 

"קודם כול, את לא תאמיני, אבל יש אנשים שממש אוהבים פרסומות", אני מגינה על מטה לחמי, "שנית, לא לכל עמישראל העובד וסרוח בערב מול הטלוויזיה יש כוח לגלות יצירתיות ולמלא את הפרסומות במטלות קונסטרוקטיביות. שלישית, אולי הם מפחדים שיפסידו את התוכנית, שבינתיים תתחיל, בזמן שהם ייסחפו עם הכלים, מה את יודעת?"

 

"אוקיי..." ממלמלת אושר בחוסר עניין מוחלט, ועיניה זועקות: באמ'שלך, שארוחת הנימוסין הזאת תיגמר כבר, שחררי אותנו וחזרי למיטה עם השרירן, הוא משעמם־תחת, שיהיה לך לבריאות, פשוט למה אנחנו צריכות לסבול? סלמאת, צ'או וביי.

 

 

יריב מזמין את החשבון, משלם כמו ג'נטלמן (לפחות זה), אושר ודורי מתעוררות לחיים, מרביצות לו: "היה מאוד נעים להכיר אותך", נעלמות אל האופק, ואנחנו חוזרים לדירתי ולמיטה. כן, יריב מלא תשוקה, או חרמנות, אני לא יודעת איך לקרוא לזה. לא נתקלתי בז'אנר עדיין. הוא תמיד מושך לשם.

 

הוא רוצה מין כמה פעמים ביום, אבל מין מסוים מאוד, שעניינו חיבור איברי מין, וזה משעמם, אותי בכל אופן, אולי אותו לא. הוא לא מתנשק, הוא לא בעניין של ליקוק כוס. אני עושה הכול. אני מתַפעלת אותו כאילו היה בובת מין. אני עולה ויורדת והופכת אותו ומלקקת ונושכת. אני חושקת מאוד בגופו הנאה, אבל כדי להתעלם מהתנהגותו המינית המוזרה, או ליתר דיוק הא־מינית, אני חייבת לשתות עוד ועוד עראק, ועוד ועוד. אבל חליק, העיקר שחלומי מתגשם. סופסוף יש לי איזשהו סוג של גבר בחיי! 

 

(הקטע לקוח מתוך הספר "תמיד אפשר להתאבד מחר", הוצאת כתר ספרים).

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
סופסוף יש לי איזשהו סוג של גבר בחיי!
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים