“אני אנונימי ושמח שזה ככה”

ד״ר עדו נתניהו - רופא רדיולוג, סופר ומחזאי, תושב ישראל וארה״ב ובין היתר גם האח-של. על התואר האחרון, זה שהוא נושא במשך הכי הרבה שנים, לא תשמעו ממנו כמעט, אבל על המחזות שלו הוא שמח לדבר בהתלהבות. המחזה השני שכתב, והראשון שהועלה, ״סוף שמח״, הוצג באיטליה ב-2008 ומאז טייל בין במות רבות ברחבי העולם: ישראל, אוזבקיסטן, רוסיה, מקדוניה ומולדובה. המחזה מגיע לניו יורק זו הפעם השניה, ל-8 הצגות בשבוע וחצי, 10 עד ה-19 בספטמבר.

לנושא ההצגה, דילמה של זוג יהודי האם להישאר או לברוח מגרמניה של שנות ה-30, הוא הגיע כמעט במקרה. ״קראתי את היומנים של אתי הילסום, שחייתה באמסטרדם בזמן המלחמה, ולבסוף נספתה באחד המחנות״, מספר נתניהו, ״ידעתי שהיה צוות שכתב עליה מחזה וידעתי מה הקו שלהם, ואמרתי לעצמי שלו אני הייתי כותב מחזה כזה, הייתי מתאר את הדברים אחרת לגמרי. פתאום אני מקבל טלפון מבמאי איטלקי שקרא את המחזה הראשון שכתבתי, והוא אומר לי: ״עדו, יש לך משהו לקהל אירופאי?״ עניתי לו שיש לי רעיון ושהוא יקבל מחזה תוך שלושה חודשים. באותו זמן קראתי הרבה ביוגרפיות של אלברט איינשטיין יליד גרמניה, בשביל מחזה אחר שתכננתי. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן לחקור, הפכתי את העלילה למתרחשת בברלין, הדמות של הבעל היא פיזיקאי באוניברסיטת ברלין, ככה קרה שכתבתי את המחזה מהר מאוד, תירגמתי אותו לאנגלית מהר מאוד ושלחתי אותו לאיטליה לבמאי, שאהב אותו ותירגם אותו לאיטלקית. ככה בעצם התחילה הקריירה שלי כמחזאי״.

בכתיבת בזק...

״זה היה יותר מדי בזק, אני חייב להגיד לך. מאז המחזה שופר מאוד״.

נתניהו לא חוסך מעצמו ביקורת, דבר נדיר בעולם התאטרון, אבל גם טפיחה עצמית על השכם כשצריך. כשאני שואלת האותו האם ההצגה היא סיפור הצלחה בעיניו, הוא מהסס ועונה: ״הייתי אומר שכבר הגעתי לגיל שבו הצלחה נמדדת באיכות המוצר ולא בכמה פעמים משהו עולה. בעיניי זאת הצלחה מכיוון שכמה מההפקות בעולם היו טובות מאוד. ההפקה הנוכחית מבוססת על רעיונות של במאי מוסלמי גאוני ומיוחד מאוזבקיסטן, שמשום מה מצא חן בעיניו המחזה והוא החליט להעלות אותו. הוא היה אמור גם לביים את ההצגה בארה״ב. ברגע האחרון הוא לא קיבל ויזה, אבל הקונספטים הבימויים שלו מיושמים, ולכן אני חושב שההפקה הזאת היא מאוד מוצלחת. גם התיאטרון המקדוני העלה גירסה מוצלחת של המחזה. אני לא מסכים עם הכל, אין הצגה שבה אני מסכים עם כל מה שאני רואה. אבל ההצגה שלו מאוד שונה וברמה מאוד גבוהה וזה המדד להצלחה״.

ספר לי על תגובה שחיממה לך את הלב; ביקורת או משהו שאדם פרטי אמר לך.

״בהפקה האחרונה בניו יורק ניגשו אלי יהודי אמריקני ואשתו ממוצא איטלקי, כשהם בוכים. המחזה מאוד נגע ללבם, ובעיניי זאת הצלחה. לאחר פרמיירה של מחזה אחר שלי היו תגובות מאוד חזקות ובין היתר קבוצה של מדענים שישבו בקהל כתבו לי מכתב הערכה, וזה מאוד חימם לי את הלב. המחזה עוסק גם במדע ובפיזיקה, בקונפליקט בין ריאליזם לדמיון, כך שהם ידעו על מה הם מדברים. זה אומר שהמחזה עובד ואלה תגובות שאני מעריך״.

״עולה מהסיפור שלהם השאלה המעניינת של באיזו מידה אנחנו מבינים את המציאות סביבנו. באיזו מידה אנחנו מסוגלים לזהות סכנות, ובאיזו מידה האופטימיות המובנית שלנו גורמת לנו לא לזהות סכנות. אנחנו לא חיים בחרדות וחששות כל הזמן, אבל האם הדבר הזה הוא קונסטרוקטיבי? אני לא נותן פתרונות לשאלות הללו. כמובן שבמקרה של הזוג שבמרכז ההצגה, הם צריכים לדעת שהם חייבים לעזוב את ברלין. אנחנו יודעים את זה בדיעבד, אבל לא בטוח שהם יכולים לדעת את זה. כל העניין של הפסיכולוגיה הפנימית, שלא מאפשרת לנו לנתח בצורה רציונלית לגמרי את החברה מסביבנו ואת הפוליטיקה שבחיינו, זה נושא שתמיד עניין אותי. לאור זה שאני חי בארץ ובאזור קשה מאוד, שבו כל צעד יכול להיות הרסני וגורלי״.

“אף פעם לא אהבתי את אמריקה במיוחד”. נתניהו צילום: ג׳ונתן סלף

״במקרה הזה של ההפקה הנוכחית בניו יורק, מכיוון שהבמאי לא קיבל את הוויזה, אני התבקשתי לבחור את השחקנים. תמיד יש לך זכות וטו ככותב המחזה, אבל כאן הייתי ממש זה שמחליט ובוחר, ואני חושב שצוות השחקנים מעולה. לקחנו שחקנית אחת שכיכבה בהפקה הקודמת, ישראלית מצויינת, כל שאר השחקנים חדשים וברמה מאוד גבוהה. פרט לזה, האינפוט שלי מוגבל. אני מנסה בתחילת החזרות, אם מזמינים אותי, להעמיק את ההבנה של השחקנים במה עומד מאחורי הדמויות וההתרחשות, ובזה זה מסתכם בדרך כלל. אני לא מתערב במשחק עצמו. הבמאים עושים כראות עיניהם, והיו שפות שאני לא מכיר אז קשה היה לעקוב אחרי השינויים... אבל משנים, לפעמים לטובה, לאו דווקא לרעה. לקראת ההפקה הנוכחית היינו צריכים לקצר: הרוסים יכולים לשבת בהופעה שעתיים בלי בעיה, האמריקאים לא כל כך... אני קראתי את המחזה עוד המון פעמים ותוך כדי החזרות הצעתי עוד קיצור, ועוד קיצור, ״הרבה יותר טוב בלי זה״ אמרתי לעצמי, ״הפואנטה מובנת״. אני מאוד מושפע מהשחקנים ומההבנה האינטואיטיבית שלהם של הדמות. כשהשחקן אינטיליגנטי וטוב, אתה צריך להיות אידיוט לא להתייחס ברצינות למה שהוא אומר ולא לקבל את זה. הדמות חיה, ויש לשחקן אינטרפרטציה מעניינת לגביה. הוא אולי לא יכול להסביר אותה באופן שכלתני אבל בפנים הוא מבין את הדמות״.

״אני מרגיש שאני עדיין חניך, אז כשזה משהו שאני יכול ללמוד ממנו אני רוצה להיות שותף, מה גם שאם אני יכול לעזור להעלות את הרמה של המוצר הסופי, אז אני שמח לתרום לכך. אני מקווה שזה אכן מה שאני עושה״.

אתה חובב היסטוריה כמו אבא שלך, בן ציון נתניהו? זה משהו גנטי?

״אבי היה מקצוען, אני חובב. הוא מאוד אהב היסטוריה. הוא טען שזה המדע הקשה ביותר: להבין מה קרה על סמך שברי עדויות. ככל שאני מתעמק יותר בדברים היסטוריים אני נוטה להסכים איתו. הנושא ההיסטורי במחזות שלי לא הצריך מחקר מיוחד. יותר עניינה אותי הבנת המציאות, החברה, והיחיד שמנסה לפרש מתוך הרצונות החזקים מאוד שלו מה דרך הפעולה הנכונה. היחיד נתון למצב נפשי שקשור לזהות שלו כיהודי וכגרמני, לשאיפה שלו להיות מקובל על הגרמנים, ולחוסר הרצון שלו להבין שלא משנה מה יעשה, הם לא יקבלו אותו. האישה רוצה להמשיך את חיי התרבות בברלין, שנחשבה לבירת התרבות העולמית, וכל הרצונות הללו עומדים כנגד דברים שלכאורה היו אמורים להיות מובנים אליהם, אבל הם לא מובנים מאליהם״.

״למחזה טוב יש קהל יעד אינסופי. בטשקנט יש תשעים אחוז מוסלמים וההצגה עדיין רצה שם ומאוד מצליחה. שאלתי את הבמאי המוסלמי: ״למה העלית את זה?״ והוא אמר ״כי זה מחזה עלי״. הוא, שחי במדינה שהיא מוסלמית, שיש להם בעיות משלהם עם קיצוניים, והתפתחויות פוליטיות מסוימות, וחיים בשאלה אם תיאטרון יוכל בכלל להמשיך ולהתקיים שם, האם להגר או לא להגר? לעזוב את המדינה? הוא אמר שזה משך אותו כי המורכבות שיש פה היא סיפור חייו״.

ג'ון מייקל מילר וכרמית לויטה

״במערב אירופה הרגשתי את זה. באיטליה, כשהמחזה עלה לראשונה וכשראיינו אותי, היו תגובות כמו ״איך מרשים לאדם כזה לדבר, מה פתאום הוא מופיע בעיתון״. מבחינה פוליטית היתה בעיה, למרות שהקהל אהב ובא ואפילו כתבו בביקורת באתר הכי חשוב באיטליה ש״המחזה הזה הוא כמו חמצן בשביל התיאטרון האיטלקי״. במזרח אירופה, במה שהיה פעם הגוש הקומוניסטי, לא נתקלתי בשום עוינות לישראל״.

אתה לא מסוגל לעשות משהו קליל, איזו קומדיה עליזה

״דווקא כתבתי דברים קומיים קצרים, שהועלו באיטליה. גם במחזה הבא, שמתחיל להיות מוצג בעולם, ״עולמות מתנגשים״, ההתחלה היא מצחיקה כי אתה חושב בהתחלה כמו אלברט איינשטיין, ואתה חי אותו, ובהתחלה הקהל ממש צוחק בקום רם״.

״החלטתי לחזור למחזה הראשון שכתבתי, שלא קיבלו עד עכשיו. אני שמח שלא קיבלו אותו, כי כשאני קורא אותו עכשיו אני מבין שלא ידעתי איך לכתוב מחזה בזמנו. חזרתי למחזה הזה כי יש בו תכנים מאוד מעניינים, ואני בתהליך של כתיבה מחדש. הדמות הראשית שם היא שמואל אברבנאל, שהתנצר בגיל מבוגר, והמחזה עוסק בשאלת ההתנצרות שלו. מקווה שייצא טוב״.

״אני בהחלט כבר הרבה מאוד שנים יותר סופר ומחזאי. אני עובד כרופא כי אני צריך להתפרנס ממשהו, ואין לי הרבה ברירות. אני לא כירורג ואין לי את הסיפוק הזה של הצלת חיים באופן מיידי, אני בסך הכל דיאגנוסטיקן. ברפואה, באופן כללי, אין הרבה אתגר אינטלקטואלי, זה מקצוע מעניין אבל התחלתי להשתעמם בו די מהר. כבר לקראת סוף הלימודים שלי הבנתי שאלה לא החיים שלי, והתחלתי לכתוב, וזה מאוד מצא חן בעיניי. בחרתי במקצוע הרדיולוגיה כי מראש תכננתי לעבוד רק חלק מהשנה, בלי קליניקה, להיות חופשי ואת שאר הזמן להקדיש לכתיבה, וזה מה שעשיתי כל השנים. עבדתי לכל היותר בחצי משרה כרופא, רק שאני כותב מאוד לאט אז לא יצרתי יותר מדי. אני מקדיש את רוב המאמץ האינטלקטואלי שלי לכתיבה, למרות שאני חושב שאני רופא טוב מאוד. יש לי אחריות, אני לא יכול להיות לא טוב, אבל המשיכה שלי היא הרבה יותר לכתיבה. הקמתי קבוצה של רופאים ישראליים רדיולוגיים שמתחלפים ביניהם, בבית חולים קטן, וחוץ מזה אני גם יכול לעבוד מהארץ, ודרך מסכי המחשב לראות את מה שקורה שם״.

איך זה לחיות בשתי מדינות ולחלק את זמנך ביניהן?

״אני בא מדי כארבעה שבועות, לשבוע, לא לתקופה ארוכה. אני מתגורר בישראל, ומחלק את הזמן בלית ברירה. האפשרות השניה היתה לעבוד כרדיולוג בישראל’ אבל אז לקבל הרבה פחות שכר, וזה אומר להקדיש את עצמי הרבה יותר לעבודה רפואית. זה הפתרון שמצאתי, גובה התשלום מאפשר לי להקדיש הרבה יותר זמן לכתיבה. יש לי כאן בית שמשמש את כל הרופאים שבאים מישראל, ואני נמצא שם״.

״כן, אני מפתח חברויות, בטח. יש כירורג בן שמונים שאני חבר שלו מהיום הראשון. יש לו חוות בקר, הוא טיפוס מיוחד וכירורג מעולה, ואם הייתי צריך להיות מנותח הייתי בוחר אותו. יש עורך דין שנעשינו ידידים, למד היסטוריה ומאוד משכיל, שיום אחד גם סיפר לי, כשהתייעצתי איתו באיזה בנק לבחור, שגם הבנק הוא בבעלותו״.

״ניסינו לחיות באמריקה שנתיים כשרק התחלתי לשמש כאן כרופא בחצי משרה, אבל בסופן המשפחה חזרה לארץ. כרגע אני לא חבר בקהילה, ומכיוון שאני לא דתי אני גם לא הולך לבית הכנסת. לא נמשכתי אף פעם לאמריקה. גם בילדותי, כשאבי נאלץ לעבוד פה ולחקור, חזרתי לארץ כבר בגיל 15 כשההורים שלי עוד המשיכו לגור בארה״ב’ כי מעולם לא אהבתי אותה במיוחד. הערכתי את המדינה הזאת, אני עדיין מעריך אותה, אבל כמקום של מגורים הוא לא משך אותי אף פעם״.

בטח כאדם עם שם מוכר מאוד אתה מוזמן כל הזמן לאירועים, לנאום ולהשפיע

״את הזמן הפנוי שלי אני מקדיש ליצירת משהו אמנותי ברמה גבוהה. קודם כל אני לא חושב שהנאומים שלי הם מי-יודע-מה, יש אחרים שיודעים לנאום יותר טוב ממני. הפסקתי גם לכתוב מאמרים כי יש הרבה שיודעים לכתוב טוב ממני. אבל אני חושב שכן יש לי מה לתרום בדברים מסוימים במחזאות הישראלית. אני מקווה שעם הזמן אוכל לפתח בארץ מעמד חזק יותר כמחזאי״.

״אני חושב שאני די אנונימי גם בארץ. אני לא בטוח שאנשים יודעים כמה אחים היו ליוני, יש יוני וביבי, ואני מאוד שמח שיישאר ככה. קורה, אם יש לי ספר חדש ואני מופיע בטלוויזיה או מתראיין בשביל משהו, שיזהו אותי לכמה ימים ברחוב, אבל זה חולף די מהר. אני שמח שלא מסתכלים עליי. זה גם מפריע, לא יודע, אולי יש בחורה יפה שמסתכלת עליך ואתה לא יודע אם זה בגללך או בגלל שהיא זיהתה אותך כעדו נתניהו. אבל... בגיל שלי זה כבר לא קורה יותר מדי. בקיצור, אני באמת לא חושב שזה רלוונטי במשהו לחיים שלי״.

"A Happy End", Aaron Davis Hall

www.citycollegecenterforthearts.org