ערס־פואטיקה
חברי ערס־פואטיקה לא אוהבים שמדברים עליהם בנשימה אחת, אבל מוכנים להתגמש כשבתור קבוצה מעניקים להם את פרס ברנשטיין. ולא שלא מגיע להם: רועי חסן וחבריו הזניקו את יחסי הציבור של השירה העברית; על המדף מתנוססים שמות כמו חתוכה, קיסר וחכימי; ואת הדימויים של סתיו ארץ־ישראלי מדומיין החליפו חרוזים על מחירי הלחם. הישגים מרשימים שמטשטשים דיון אחר, לא לגמרי בלתי חשוב, על איכות שירתם. חלק מהשירים מוצלחים, אחרים גרועים ללא תקנה; בכך השירה של ערס־פואטיקה לא שונה מכל שירה אחרת. אלא שמשורריה מסרבים לעמוד למבחן השיפוט האסתטי, הפואטי, וכל דיון ענייני מוצג כשמרני או גזעני. כניסיון של האליטות הישנות לשים להם רגל.
אבל האליטות הישנות דווקא משתחוות בפני ערס־פואטיקה, והממסד האשכנזי מחלק להם פרסים וכיבודים בזמן שהם בועטים לו בתחת, או לפחות מעמידים פנים. למעשה, תוך פחות משנתיים הפכה ערס־פואטיקה מתופעה מרעננת לנדנוד כוחני. סיפור קלאסי על האנדרדוג שנהיה לבריון של הכיתה.
מספרים שהשירה העברית נהנית מפריחה חסרת תקדים, אבל שירה ממש לא תמיד נוכחת כאן, ואת מקומה תופסים מאבקי אגו ומניפסטים חד־ממדיים על אשכנזים ומזרחיים. כל שירה היא שירה פוליטית, כמעט מביך לציין, אלא שהשירה של ערס־פואטיקה היא קודם כל פוליטית ורק אחר כך שירה, שהרי אחרת היה מותר לבקר אותה, להתפעל ממנה או לדחות אותה, בלי להיגרר לקרבות טוקבקים. כך, מבלי דעת, הופכים משוררי ערס־פואטיקה דומים מאוד למפא"יניקים שנואי נפשם, שאהבו מאוד שירה מגויסת, בשמם של ערכים נשגבים.
