שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חשבון נפש ישראלי לשנה החדשה
    לצד אותה תשוקה דתית להילחם על הבית מתקיימת חובה ישראלית יסודית - להבין ולהפנים שאיש מאיתנו לא גר לבד "בבית"; שהבית "שלי" הוא באותה מידה של האחר

    בישראל תשע"ה נרצחה נערה רק כי צעדה במצעד הגאווה ברחובות ירושלים; בני העדה האתיופית מופלים בכל תחום העולה על הדעת רק בשל צבע עורם ויוצאים לרחובות לזעוק את זעקתם; בית פלסטיני מוצת על יושביו ותינוק נשרף למוות בשנתו בידי רעולי פנים המרססים את הכתובת "נקמה" על קירות הבית;

    תושב ביישוב בשרון עשה כל שעל ידו כדי להטריד דיירים אוטיסטים בבית מוגן רק מפאת שהאחרון צמוד לביתו. כמובן, שאלה אינם כל המקרים של שנאה נוסח 2015, אלא רק אלה שזכו לחשיפה תקשורתית. ישראל 2015 קרועה ושסועה. מגזריה השונים מבוצרים, כל אחד באידיאולוגיה שלו, ומונעים בעיקר מפחד - פחד מהאחר ובעיקר פחד מכך שאם ייתן האחד מקום לשונה (גם אם לא יקבל אותו בשום צורה אלא רק יאפשר לו להתקיים לצידו) יביא הדבר לדה-לגיטימציה שלו עצמו ושל מקומו כאן.

     

    ב-67 שנות קיומה של מדינת ישראל הצלחנו לגדל שלושה דורות של אזרחים עם אידיאולוגיה בוערת לערכיהם המגזריים, אך כשלנו בשילוב ערכים אלו בתוך חברה דמוקרטית - כזו המאפשרת לתפיסות תרבותיות-ערכיות מגוונות להתקיים זו לצד לזו. ישראליות חדשה כזו, שביסודה עומדת זכותו של כל אחד לעצב את עולם ערכיו, להילחם עליהם בזירה הציבורית, אך בה בעת לאפשר לאחר לכתוב את ספר חייו בעצמו על-פי מיטב אמונתו ולחיות לצדו. בכך כושלים בתי הספר במדינת ישראל בתפקידם העיקרי - להכין את הילדים לחיים במדינת ישראל הרב תרבותית. אין ספק שנוסחה זו של ישראליות גוזרת עלינו חיים בין שני קטבים - האחד של צו ליבנו ואמונתנו הפנימית והשני מחייבנו לחיות לצד זה שחי בסתירה מוחלטת לכך ולאפשר לו לעשות זאת.

     

    החיים שלנו במדינה מוקפת אויבים הרגילו אותנו לחיות דרוכים ומתגוננים כדבר שבשגרה. ההרגל הזה לא עוצר או משתנה בגבול, אלא הוא מעצב גם את חיינו המשותפים כחברה ויחסינו זה אל זה. אנו רואים בכל לא פחות ממלחמה. אל מלחמת הקיום הזו יוצא כל אחד מאיתנו בתחושת שליחות ותשוקה יוקדת. "מלחמה על הבית" אנו נוהגים לומר. תשוקה זו היא מרכיב חיוני בהגדרת הישראליות. זוהי סוג של קנאות "דתית" חיובית גם לחילונים הגמורים שבינינו. יחד עם זאת, זוהי אינה הישראליות כולה, אלא רק מחציתה. בבסיס קיומנו קבענו לעצמנו שני ערכים: "יהודית ודמוקרטית". לצד אותה תשוקה דתית להילחם על הבית מתקיימת חובה ישראלית יסודית - להבין ולהפנים שאיש מאיתנו לא גר לבד "בבית"; שהבית "שלי" הוא באותה מידה של האחר, שאין לאיש מאיתנו אקסקלוסיביות על הסיפור הישראלי ולהכיר בעובדה שהאש האידיאולוגית היוקדת בתוך האחד יוקדת בזה שעומד לידו באותה מידה לפחות; שאין האחד חייב להסכים לאחר ואפילו לקבל אותו אבל עליו להכיל את קיומו, שונותו וזכותו להיות כזה ממש לצידו.

     

    חוסר היכולת שלנו לראות את הסיטואציה כסימפטום של מערכת חינוכית וחברתית קוטבית וסדוקה, לא מאפשרת לנו לעשות את חשבון הנפש הנחוץ והכה חיוני בהתפתחות של מדינת ישראל וביסוסה. הפתרון טמון בתרבות ישראלית חדשה. כזו שתיצור חברה בעלת חוסן פנימי וחיצוני ותאפשר את קיומנו כאן - ביחד - לאורך שנים. בהיעדרה, יחיו כבר ילדינו אחרת לגמרי מאיתנו - באוטונומיות מגזריות ולא במדינה אחת כפי שהיינו רוצים. תרבות כזו לא נוצרת יש מאין אלא רק באמצעות חינוך הכולל היכרות עמוקה ומשמעותית עם האחר והנרטיב שלו ובעיקר הטמעת הצורך בהכלה ובלגיטימיות שלו להסתכל על אותו הדבר בדיוק אך לראות אותו באופן אחר לגמרי.

     

    הזמן אינו פועל לטובתנו והאחריות לכך מוטלת עלינו כאזרחים, הורים ומחנכים. תשע"ו חייבת להיות השנה שניישם זאת.

      

    רנן הרטמן, מייסד ומנכ"ל הקריה האקדמית אונו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים