yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 29.09.2015
    "אני קורא את הטוקבקים איזה שחצן הוא. על מה אתם מדברים? אני עוד רגע תולה את עצמי"
    לפני שאסף גרניט היה השף הקשוח שצורח בטלוויזיה ובמטבח הוא היה ילד שהרגיש שהוריו מתביישים בו והפך את העלבון לאמביציה. עם תוכנית חדשה, 'מהפכה במטבח', הוא מסביר למה המחלות הכי קשות של המקצוע הן קוקאין ואינסטגרם ומודה בטעות הקשה שעשה עם משפחתו שלו
    גבי בר־חיים

    tם יש משהו שמחריד את אסף גרניט זו המחשבה שהבן שלו, עוד לא בן שלוש, ילך בעקבותיו. "איך שהוא התחיל לזחול, אמרתי לו, 'ליאו, רק לא למטבח! תהיה מה שאתה רוצה, רק לא טבח", הוא נאנח, ומוריד עוד צ'ייסר. "וזה ילד שגדל ומבין מסעדות! הוא רוצה לערוך את השולחן, כל הזמן מספר שהוא מבשל משהו. אולי דווקא זה יגרום לו לא לרצות. יעשה לו חשק ללכת למקצוע אחר. הלוואי. אני כל הזמן אומר לו, רופא או רואה חשבון".

     

    מה כל כך גרוע בשף?

     

    "זה מקצוע נוראי שכמה שאתה משקיע בו הוא לא מתגמל. אחוזי ההצלחה בו מינוריים. למעשה עדיף להגיד שאחוזי הכישלון בו גבוהים".

     

    אבא שלו הצליח.

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    "אבא שלו ניצח את הסטטיסטיקה במקרה. יש במקצוע הזה מלא כאב. כל מנה שחוזרת. כל טוקבק".

     

    די, נו.

     

    "זה נכון. תביני: בתכלס, אני שונא את עצמי. זה לא מבטל את היכולת שלי להבין כמה אני טוב. והשנאה העצמית הזאת היא גם המנוע שלי להתקדם".

     

    תסביר.

     

    "זה מגיע לפני שאני הולך לישון וכשאני קם בבוקר, כשאני לא אוהב את מה שאני רואה. אני חייב שלא יעריכו אותי, שיגידו לי שאני לא יכול. זה מה שגורם לי לרצות להוכיח שאני שווה משהו. וזה בדיוק הפוך ממה שאנשים מבחוץ חושבים עליי. אני קורא את הטוקבקים וכותבים שם 'איזה שחצן הוא'. על מה אתם מדברים? אני עוד רגע תולה את עצמי".

     

    אתה מאמין שיכולת לא להיות שף?

     

    "אם המטבח הוא חלק ממך אי־אפשר להילחם בזה. גם אם תהיה רופא, אז אתה תארח כל יום שישי ותלך ל'מאסטר שף' ותגיע לזה מאיפה שהוא. בקיצור, אם זה ידבק בליאו, הלך עליי".

     

    או שלא.

     

    "אבל אני באמת מעדיף שהוא יהיה מנתח מוח! יודעת מה? אפילו עורך דין. בקטנה".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    עד שיתברר אם הבן שלו ינתח מוח או יבשל מוח, גרניט מסתפק בכיבוש הקולינריה הישראלית. בגיל 37, הוא חולש, יחד עם שותפיו לקבוצת מחניודה, על ממלכה מצליחה בנוף המקומי. ארבע מסעדות ירושלמיות, בראשן מכונת הבאזז העקבית מחניודה. המסעדה הצעירה של הקבוצה בלונדון, פאלומר, גורפת ביקורות נלהבות מעיתונים דוגמת ה־GQ והפייננשל טיימס, והשותפים כבר זוממים להקים לה אחות. במקביל, הוא מנהל קריירה טלוויזיונית מניבה, שהחלה ב'משחקי השף' לצד מושיק רוט ומאיר אדוני, ונמשכת לתוכנית הסולו 'מהפכה במטבח' שתעלה ב־17 באוקטובר בשידורי רשת בערוץ 2. התוכנית, שמבוססת על הפורמט המוצלח 'בעזרת השף' שמוביל הארכי־שף גורדון רמזי, בנויה על עיקרון זהה: שף כריזמטי מגיע למסעדה כושלת בפריפריה במטרה לזהות את חולשותיה, להכין מבעל הבית קציצות ואז להוביל מקצה שיפורים דרמטי. כדי להגיע לתוצאה הוא חייב לטעום מגוון מפגעים תברואתיים ולהתקוטט עם בעלי בית סרבנים. וגרניט, שהפרסונה הטלוויזיונית שלו היא של טיפוס כריזמטי וקשוח, מז'אנר המ"פ המסוקס, מתאים לגרסה הישראלית כמו חציל לטחינה. הוא מקצוען. הוא ידען. וזה עובד לו יופי, במיוחד כשהוא רותח על המסך. "בתוכנית הזו אכלתי חרא, בצורה הכי מילולית שיש", הוא צוחק. "קודם כל הבנתי שמירושלים דרומה והרצליה צפונה יש איזה מנהרת זמן שאתה עובר בה ויוצא בשנות ה־80, ואז אתה פוגש אנשים שמסמיכים רוטב פטריות עם אבקת מרק, כי ככה עושים. הבנתי שהכל אנשים. הרי כל אחד יכול להשיג מתכון באינטרנט. הידע הזה זמין. הבעיה היא באנשים שעובדים מהמקום הלא נכון - לא להאכיל אנשים אלא להרוויח כסף או אנשים שלא פתוחים לביקורת. ברגע שאתה מצליח לפצח את המקום האנושי הזה, אתה בכיוון".

     

    מה היו החששות שלך לפני התוכנית הנוכחית?

     

    "כולם דיברו איתי על זה שאסור לי לצאת האיש הרע. שבישראל לא אוהבים את הבאד גאי. אבל זה הדבר היחיד שלא הטריד אותי, זו ממילא התדמית שלי בארץ. בגלל 'משחקי השף' ואיך שאני נראה. עכשיו, אני לא סופר נחמד אבל אני לא רע. ובניגוד לרמזי, אפילו אסור לי לקלל! אתה לא יכול להגיד לבנאדם 'לך תזדיין'. בואי נגיד שזה השאיר הרבה קטעים על רצפת חדר העריכה".

     

    אתה אדם עם פתיל קצר. מתי הוא עף לך בתוכנית?

     

    "כששולחן הזמין דגים ובמטבח נשאר רק דג אחד. הטבח הוציא שלושה דגים קפואים מהפריזר", הוא נזכר בחלחלה. "הוא שם אותם מתחת למים בכיור, כאילו כדי להפשיר אותם. אני בא ואומר, 'מה זה?' ואני מוציא את הדג מהכיור ודופק אותו על הנירוסטה! ומי שמכיר אותי יודע שרציתי לדפוק לו את זה בראש, אבל התאפקתי. בכל זאת, יש שם מצלמה".

     

    בארץ כבר מכירים אותך כמהיר ועצבני. יצא לצוות של פאלומר לראות אותך חוטף קריזה?

     

    (נבוך) "היה שם מלצר ספרדי קטן שקראו לו חורחה. היה מדבר מוזר. בלתי נסבל. ניסיתי כל הזמן להסביר למלצרים שאסור שמנות מוכנות יעמדו ויחכו. יום אחד המסעדה מפורקת, מפוצצת, סרוויס מטורף. אני מצלצל בפעמון שיבואו לקחת מנות. הוא עומד לידי ולא זז. ואני נטרף. בסוף אני אומר לו, 'גט דה פאק אובר היר!' ואז הוא אומר לי את המשפט הכי לא נכון שאמרו לי אי פעם, 'היי, רילקס'"

     

    אוי לא.

     

    "תפסתי את חורחה הזה בחולצה והרמתי אותו באוויר תוך כדי צעקות 'דונט אוור טל מי טו רילקס! איים גונה קיל יו!' בואי נגיד שמאז האוכל לא חיכה. לא היה צורך בפעמון".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    נולד בירושלים וגדל בשכונת עין כרם. הבן הבכור של יוסי, מדריך טיולים, ועדנה, מורת דרך. יש לו אח צעיר ממנו, אייל, צלם שחי כיום בברלין. בבית האוכל לא היה מי יודע מה, אבל גרניט זוכר את הסיורים עם אביו ללוקיישנים דוגמת אוקיינוס האגדית, שם אכל צלע עגל חלב על טס נחושת, שהוא מתאר בעיניים נוצצות גם היום. ילד כריזמטי, אבל גם רגיש מאוד, נעלב בקלות. התקשה לכתוב, התענה. בדיעבד, הסתבר שהוא סובל מדיסגרפיה. "זה איזשהו קצר בין המוח ליד", הוא מסביר. "אני אדמיין איך אני יכול לצייר משהו, אבל אני לא יכול לצייר אותו. אבא אמר לי שב, 'תכתוב את האות א''. ואני יושב וכותב, כותב, כותב. והכתב לא משתנה. פיזית, אני משתדל. כבר יש לי יבלת באגודל. אני מזיע, כי אני גם לחוץ. העיפרון נשבר. ותוך כדי אני קולט שהוא מתאכזב ממני אבל אני לא יכול לשנות את זה, כי זה מה שיש. זה התחיל ככה, והפך לכדור שלג. אבל שם היה הרגע המכונן של היחסים שלי עם עצמי ועם ההורים".

     

    כלומר?

     

    "הרגשתי שאני לא מקבל מההורים שלי אהבה אם אני טועה או מפשל. כמו שהבנתי את זה כילד, לא הייתה שם אהבה ללא תנאי".

     

    הזכרת קודם שנאה עצמית. זה מגיע משם?

     

    "זו כנראה תבנית שהם יצרו וכל הזמן שיקפו לי. אולי הם לא התכוונו אבל הם החזירו לי את זה כל הזמן. הלכתי לטיפול כי רציתי להיפטר מהדברים האלה. מעייף להיות שף מצליח אבל להרגיש כל הזמן שאתה אפס. אני מסתכל על עצמי ואומר, 'אני שונא את כל הדבר הזה'. ולא משנה כמה כוכבי מישלן ובאיזה אוטו אני אסע ואיזה בגד אני אלבש. על זה אני צריך לעבוד גם היום".

     

    בצבא הוא התגייס ליחידה מהסוג שלא מדברים עליה. נפצע במהלך אימון, עבר הסבה וסיים כמדריך חובשים. אז הוא גם התחיל לאכול כמו מטורף. העלה 20 קילו. כשהשתחרר התחיל לעבוד בבית קפה ירושלמי ונדלק על המטבח. משם עבר למסעדת קבלייר בעיר והמשיך להתמקצע. כשהתחיל לעבוד במסעדת אדום הוסיף עוד 20 קילו. אז גם דבק בו הכינוי באפלו, ששרד עד היום. "אחרי הצבא עזבתי את הבית ואז גם התנתקתי מההורים", הוא נזכר. "הייתי בקטע של 'אני אטפל בעצמי. אין לי כוח לאכזבה שלכם ממני, למריבות'. התנתקתי".

     

    מה זה להתנתק?

     

    "לא חגים. לא שיחות. פשוט לא עונה. אני זוכר שהיה דיבור על 'למה אין לך בגרות'. 'למה אתה לא הולך לאוניברסיטה'. 'למה אתה שמן'. אלו הדברים שהפריעו להם. אני אמרתי, 'מה זה משנה לכם? אני הבן שלכם. רק תאהבו אותי'. הרגשתי שהם משדרים לי 'אתה מבייש אותנו'. היום, בגלל שגם לי יש ילד, אני אשכרה מבין שהם דאגו למה יהיה איתי".

     

    "אני זוכר שזו הייתה תקופה שהייתי אצל רופא כדי לקחת הפניה למשהו, ועל הטופס הוא כתב אוביסיטי. שם חטפתי את הסטירה. לא יכולתי להתכופף לקשור נעליים. נראיתי בהיריון. בואי נגיד שחיים כהן קנה מכונית רק ממה שאני הוצאתי על כנפיים בדיקסי. ואני זוכר שאבא העלה את זה ואני הבנתי שהוא מתבייש בי. ואז אמרתי סבבה, לא תצטרך להתבייש בי, אבל גם אל תדבר איתי. יום למחרת מאמן אישי, חסה, קוטג', טונה, עד שאני מגיע להיות מכונת ספורט מושקעת".

     

    הוא מוריד את כל המשקל העודף תוך שנה. משתתף ב'קרב סכינים'. מקים עם שותפיו - אורי נבון, יוסי אלעד, לוקאס סיטרונוביץ', ניר לוי וירון זעפרני - את מחניודה. הופך ללהיט, גם אצל נשים, גם מחוץ לצלחת. "בהתחלה של המחנה הייתה לי פריחה אצל המין הנשי, כן", הוא אומר בציניות. "פריחה ברמה של מחלת מין. הכל קרה אז. אני עובד על הבר ומולי יושבת מילף מטורפת והבת שלה בת ה־20. יש שיחה עם האמא. ואז בסוף היא שאלה איך מגיעים למלון שלהן. הסברתי. בעצם סיימתי ואם את רוצה אני אקח אתכן. לוקח אותן. 'תוכל ללוות אותנו לחדר?' אמרתי 'אוקיי'. חשבתי שני חדרים. לא. אותו חדר".

     

    ו...?

     

    "ואז הלכתי הביתה".

     

    לא מאמינה לך.

     

    (צחוק גדול) "בצדק".

     

    ההתקרבות המחודשת להוריו הגיעה כשהוא התחתן עם הבמאית הדוקומנטרית מורן איפרגן (כיום פרודתו, נושא שגרניט מסרב להרחיב עליו), והשניים הביאו לעולם את ליאו. להסתובב ביום שישי עם גרניט ובנו זה בילוי עם החטא ועונשו. כפאוור קאפל, גרניט ובנו נודדים בין מסעדות הקבוצה למוזיאון ישראל שחביב עליהם. בין לבין, מצטטים מסרטי בורקס וזורעים בלגן במחניודה ובמסעדה של גרניט ממול, יודל'ה. ביום שישי בצהריים, שתי המסעדות מלאות. "חלש היום", אומר גרניט באכזבה לילד. רגע אחרי ליאו כבר ממושמש בידי גרופיות של אבא שלו. "מאז שליאו נולד אני פי מיליון יותר מאופק. ירד לי האדג'. אני פחות כועס", הוא אומר. "והבנתי שמה שההורים שלך נתנו לך - גם אם עשו טעויות, גם אם תסתובב עם בטן פרוידיאנית מלאה עד המוות - זה חוב שלעולם לא תוכל להחזיר. מהמקום הזה ומהעובדה שהם הפכו לסבא וסבתא, התחילה התחממות הדרגתית".

     

    הוא גר כיום בשכונת נחלאות, מרחק יידוי קובה ממחניודה. הלו"ז הבלתי אפשרי שלו לא ממש משאיר לו מקום לחיי פנאי. הוא גם לא טיפוס מאוד חברתי. מי שקרוב אליו הוא המוזיקאי שלומי שבן והקולגות שלו בקבוצה. וליאו כמובן. "אנחנו חברים", הוא מסביר את מודל האבהות שלו. "לא מדברים בחמודי ומאמי. ואני לא בנאדם עם חברים. נכון שלפעמים צריך להחליף לו והוא קצת קרצייה, אבל אני עף על זה רוב הזמן. אחד הדברים הראשונים שלימדתי אותו להגיד היה כשעמדנו ברמזור ומישהי עברה והוא הסתכל עליה. אמרתי לו על מה אתה מסתכל? על הטוסיק שלה? לדעתי הוא אמר 'טוסיק' לפני 'אבא'. (צוחק) הייתי מאוד גאה".

     

    היית כל כך מחובר אליו גם בהתחלה?

     

    "ממש לא. בשנה הראשונה שלו הייתה הפתיחה של הפאלומר. למעשה לא הבנתי שאני אבא. בשנה הראשונה תינוק זה מין חיה כזאת שלא עושים איתה כלום. זה גם דבר מוכר, שאבות לא מתחברים רגשית בשנה הראשונה. תוסיפי את זה שהייתי על קו הית'רו־נתב"ג כל שבוע. היו ימים שהייתי עושה סרוויס במחנה, מוריד את הסינר, לוקח תיק מהמארחת, עף לבן־גוריון, עולה לטיסה. יורד מהטיסה, מגיע לפאלומר, נותן את התיק למארחת, שם סינר ומתחיל סרוויס. ואתה אומר רגע, מה? לפני שבע שעות עשיתי את אותה פעולה בשפה אחרת. אתה כבר לא יודע איפה אתה. רק שאתה לא בקנזס יותר, טוטו".

     

    שבוע אחרי שאשתו ילדה את ליאו, גרניט כבר טס ללונדון לכמה ימים, להקים את המסעדה. בדיעבד, הוא מודה, זאת הייתה טעות גדולה: "הייתי בלידה. וואו, איך בכינו. אני המיילדת ומורן. שלושתנו בוכים, כל אחד וסיבותיו הוא. ראיתי את השמש זורחת. פתאום יש עוד בנאדם בחדר. זה בלתי נתפס. אחרי שבוע אני נוסע".

     

    פשוט נוסע?

     

    "כן".

     

    ואתה מודע לזה שאתה משאיר אותה לבד בסיטואציה שהיא לא מכירה?

     

    "כן. אבל הייתי רגיל שהעבודה זה הכי חשוב. חזרנו הביתה ואמא שלה באה להיות איתה שבוע ולי הייתה נסיעה מתוכננת ללונדון. במבט לאחור אני אומר, 'איך נסעתי? זה לא הגיוני'. אבל הרגשתי קצת מיותר. עשיתי לעצמי הנחה. כמה חודשים אחרי זה נסעתי לחודש. ועוד הרשיתי לעצמי להתבאס עליה שהיא לא נחמדה אליי בטלפון. בדיעבד אני מבין שככה נשמע בנאדם בדיכאון".

     

    מתי אתה קולט שיש לה דיכאון אחרי לידה?

     

    "לא קלטתי. זו הבעיה. היא לא אדם שיודע לבקש עזרה. לי היא כל הזמן אמרה, 'הכל בסדר, קצת קשה לי'. ואני עשיתי לעצמי חיים קלים ואמרתי 'טוב, אם היא אמרה שהכל בסדר, אז הכל בסדר'. אבל אתה מרגיש שלא בסדר. אתה רואה שהיא לא בסדר. שרע לה. שקשה לה. אחר כך היא עשתה סרט כדי להתמודד עם כל התחושות האלו.

     

    "בסוף היא הושיבה אותי לשיחה. אמרה לי את זה הכי קר, בפרצוף, 'שמע, מילא שלי אין בעל, אבל לילד שלך אין אבא'. ומורן מכירה את האישיוז שלי מהילדות עם ההורים. היא יודעת לאן לכוון. זה היה חץ ישר ללב. מאז אני מעריץ נשים, ושונא את המשפט 'איך ירדת יפה'".

     

    היית עושה משהו אחרת?

     

    "ברור. יצאתי אידיוט. מה בער לי המסעדה בלונדון?! הייתי צריך להבין שאם אתה טוב אתה טוב. כלום לא בורח".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    בניגוד לתדמית הדרקונית שלו, במציאות הוא מתגלה כצ'ארמר. רהוט מאוד. אינטליגנטי. אחרי שמיתג את עצמו כאיש עם השערות על הפנים, הוא שומר בקנאות על סמלו המסחרי ("זה יפה בעיניי, אני נראה כמו מישהו משירותי הביטחון הקזחיים") אבל בניגוד למה שרואים על המסך, הוא יודע לחייך מאחורי הזיפים. רק הפיוז הקצר מהטלוויזיה מתגלה במציאות כלא קיים. גרניט חסר סבלנות, במיוחד בכל מה שקשור לביצועים במטבח. חוסר היכולת שלו להתפשר, לצד כישרון ואף שיודע לזהות קונספט מסעדני טוב, הביאו אותו להיות אחד השפים המצליחים בישראל. כשהוא לא נמצא באחת המסעדות או מצלם תוכנית, הוא מצלם קטע ל־TED או מרצה על מוטיבציה. לאחרונה חזר מניו־יורק, לשם הטיסו אותו במחלקה ראשונה רק כדי שיתקין מנה בודדת באירוע למיליונרים. אבל בניגוד לקולגות שלו, זה לא הופך אותו לסופלה יוהרה. להפך. כמו שהוא אומר, מדי פעם הוא מסתכל על הבן שלו כדי לקבל פרופורציות למה באמת חשוב בחיים. רמז: זו לא עוד מנת פולנטה בצנצנת.

     

    יש תחושה שכל הזמן נפתחות כאן מסעדות חדשות, אבל האמת האיומה שאף אחד לא מדבר עליה היא שרוב המסעדות לא רווחיות.

     

    "ממש לא כדאי לפתוח מסעדה בישראל. לא מבחינת הרווחיות, לא מבחינת החיים שלך. תפתח מכולת ותרוויח יותר".

     

    ובמה שונה אנגליה מישראל במובן הזה?

     

    "בכמה זה פשוט שם. זה כמו נוסחה מתמטית: תהיה טוב, תעצב נכון, תעשה שירות טוב - תצליח. בארץ זה אחרת. פתאום יש צוק איתן ואתה לא עובד חודשיים. זה זרק אותנו שנתיים אחורה מבחינה כלכלית. 70 אחוז מההכנסות שלך נמחקות. זה קטע מטורף. הבנתי שמחניודה, שזו המסעדה שהיה עליה הכי הרבה דיבור בארץ מאז שרפאל נפתחה, זה משהו שיכול פשוט ביום אחד להיגמר. כמה חודשים רעים והיא איננה. נגמר".

     

    בשנה האחרונה היה נראה ששפים כאן קורסים תחת הלחץ - ירון שלו. רפי כהן. יונתן רושפלד. מה יש במקצוע הזה שגורם גם לאנשים חזקים להתבלבל? ולמה זה קורה עכשיו?

     

    "קודם כל נמשכים אליו אנשים עם דרייב מסוים שיש לו גם צד מסוכן. בעיניי מה שקרה בארץ זו תוצאה של כל הסלבריטאות הזאת (מגלגל עיניים) והאינסטגרמיות".

     

    אני מבינה שאתה לא אוהב את זה.

     

    "אני שונא את העדריות של הרשתות החברתיות. הגישה שלי תמיד הייתה שיבואו לחפש אותי. וכשתבואו אליי אני אהיה כל כך חמוד, ויהיה לכם כיף, והאוכל יהיה מעולה. אבל אני לא אלך לחפש אתכם. אני לא אתחנן. נו פאקינג וויי. ומה הקשר בין המקצוע שלנו לבין המרדף ההזוי הזה אחרי קהל? הרי הקהל לא מטומטם. הוא אולי יבוא בגלל תמונה באינסטגרם, אבל הוא לא יחזור אם לא יהיה לו טוב. לי אין אינסטגרם ואין לי פייסבוק.

     

    "דבר שני שיכול לגרום לאנשים לאבד את זה הוא עניין הסמים. הרבה סמים מסתובבים במקצוע. נהיינו קולומביה. מבחינת קוק, כל מי שמכיר אותי אומר שהמזל הכי גדול שלי זה שאני לא מתקרב, כי אני טיפוס מתמכר".

     

    ומה מנע ממך לאבד כיוון?

     

    "המזל שלי הוא שיש לי שותפים שמאוד תומכים. לשפים שהזכרת אין את זה. הם נורא סוליסטים. מצד אחד יש לי אגו ענק, מצד שני יש לי אמונה ברורה שכדי להצליח אני צריך להיות עם עוד אנשים".

     

    רושפלד תבע לאחרונה את 'הצינור' על נזק תדמיתי לכאורה שהם גרמו לו והובילו אותו לסגור את המסעדה. ביקורת באמת יכולה לסגור מסעדה?

     

    "לא. אלא אם כן יונית לוי אומרת בפתיחת המהדורה שבמסעדת כך וכך התגלה נגיף האבולה. רק זה יכול לסגור מסעדה. אם רושפלד תובע תוכנית טלוויזיה על דבר כזה הוא יפסיד. ביקורת לא סוגרת מסעדה וביקורת לא בונה מסעדה. היא יכולה קצת להזיק או לעזור. וביקורת מסעדות זה מוסד שכל כך חסר פה. בארץ זה ברוב המקרים בדיחה. צריך כאן מישהו שמבין ויודע לכתוב ושיזיין לאנשים את הצורה. מישהו שיגיד, 'תקשיבו, יא חבורת מטומטמים עם ג'ל בשיער, לכו תהיו דיג'יים ותשחררו את כל האנשים שעובדים שנים במטבח'".

     

    מי זה המטומטמים עם הג'ל בשיער?

     

    "רוב מי שעובד היום בתחום".

     

    התחושה היא שרוב השפים כאן לא מפרגנים לך. אמרו שאתה גימיק. אחרי זה שאתה פלצני. אחרי זה שאתה חיקוי של אייל שני. זה משהו שכבר התרגלת אליו?

     

    "יש גם את המשפט הידוע הזה 'למה מחנה מצליחים? כי דופקים שם על הסירים' (מגחך). זה שאומרים שאני חיקוי של הסלון זה יכול להרוג אותי. אייל שני ושחר סגל התחילו עם זה. כשהקמנו את מחנה כל הזמן אמרתי שהייתה תקופה שלא עבדתי והלכתי לסלון ולבסטה ולג'וז ולוז (מסעדות תל־אביביות)... מה הסיפור? זה כמו שעשו סרטון ביוטיוב שקובי בריאנט על חצי מסך ומייקל ג'ורדן על חצי שני וניסו להוכיח שבריאנט העתיק את כל המהלכים שלו מג'ורדן. ומה זה העתיק? זה לבוא יום אחרי יום ולהתאמן. מה פסול בזה? זה מהלך מצוין. אף אחד לא המציא כאן כלום. לא את העגבנייה ולא את הפיתה. אנשים הרבה יותר גדולים מאיתנו לא המציאו שום דבר, אלא רק הנגישו דברים בצורה מעניינת".

     

    רגע. אייל שני לא המציא את הפיתה?!

     

    (צוחק) "לא. הפיתה נוכסה. גם משורש נכס וגם מהמילה נאחס".

     

    יש מי שאומר שפאלומר מסעדה מעולה, אבל כולה 50 מקומות. חלק ישראלים. שמה בין זה לבין לכבוש את לונדון.

     

    "למרות שאני אדם שמאוד לא מאמין בציונים אני שולח את האנשים האלה למגזין הלא־נקרא GQ. או הטאטלר מגזין. אז שאט דה פאק אפ. ואני אומר את זה תמיד על המקטרגים שלנו: שביקורת היא דבר מגניב, אבל היא צריכה להיות עניינית. על מנה. עיצוב. אווירה. אבל אם אתה סתם מדבר, אז בוא ניכנס למטבח אני ואתה. נראה מי ינצח".

     

    הייתם מועמדים לכוכב במדריך מישלן וזה לא קרה בסוף.

     

    "לא התבאסנו. בשביל חולה נפש תחרותי כמוני, התמודדתי סבבה עם זה שלא קיבלנו. הופענו על הכריכה של המדריך באמזון, למרות שלא זכינו. קיבלנו דירוג ביב גורמאן (סימון מיוחד למסעדה עממית שמעניקה תמורה טובה לכסף, ג.ב.ח) זה היה מוזר מאוד שלא קיבלנו כוכב. אני לא יודע אם השיקולים היו פוליטיים או אחרים. נורא רציתי שיהיה כוכב. כולנו. אבל רק ברמה האישית. ברמה העסקית לא רצינו כי זה ייאלץ אותנו להעלות מחירים. אני בטוח שבהמשך אנחנו עוד נפתיע".

     

    מרגיז אותך שלמרות כל מה שהשגת, אתה אאוטסיידר במילייה של השפים?

     

    "בתור בנאדם שאין לו חברים זה בכלל לא נורא שאין לי חברים מהמקצוע. (מתרתח) ועדיין, תסבירי לי איך אני, שיש לי קצת ידע תרבותי, נחשב למתופף על סירים, וכל מיני פלגמטים הם האיכות. אני לא מבין איך אני נהייתי הקוף, כשאני נותן בראש לכמעט כל אחד בארץ מבחינת מושגים, היסטוריה של אוכל, תרבות בכלל. אז איך אני נהייתי ה'יאללה בלגן'? בעצם אני יודע איך. גם תרמתי לזה. אבל זה עדיין מרגיז אותי. כי בכל אחד מאיתנו יש יותר מזה, ברמת התעוזה והיצירתיות".

     

    את מי אתה מעריך כאן?

     

    "ירון שלו הוא אחד הסיפורים המטורפים. זה שהוא חזר זה מדהים. זה כמו הסרטים האלה שאוטו מתרסק וחושבים שכולם מתים שם, ופתאום מתוך העשן יוצא מישהו. עוף החול".

     

    החבר שלך מ'משחקי השף', מושיק רוט, נכנס השנה לטוטו במקום ירון לקדנציה הקצרה בהיסטוריה. מה קרה שם?

     

    "אם יש משהו שאני כועס על עצמי בגללו זה שלא ישבתי עם מושיק ואמרתי לו שזה לא רעיון טוב. הוא צילצל אליי, הייתי בלונדון בטירוף שלי, אמרתי לו, 'זה נשמע כמו דיל טוב, לך על זה ורק תיזהר מהתקשורת'. כללי לגמרי. הייתי צריך לשבת איתו ולהגיד לו, 'שמע, לאף אחד כאן לא אכפת שיש לך שני כוכבי מישלן. זה עובד אחרת'. הוא לא היה צריך להיכנס לשם. זו קארמה רעה. הוא היה חבר של ירון, ולא ראה שום בעיה בלהיכנס למקום של מישהו שהוא מיודד איתו. זה קטע אירופי ובארץ זה לא עובד ככה. לא אמרתי לו ועל זה אני כועס על עצמי".

     

    רושפלד הואשם לאחרונה על ידי סו־שפית בכך שהעביד אותה שעות לא הגיוניות, פיטר עובד בסמס, העיר הערות מיניות, לכאורה.

     

    "בעולם הזה ככה עובדים. ובעולם הזה כל עובד יכול לתבוע. מצד שני, אני בחיים לא אפטר עובד בסמס. גם כל הנושא של דיבור מיני לא מקובל עליי. אנחנו מעסיקים המון נשים".

     

    ומה דעתך על רפי כהן?

     

    רפי כהן הוא מסעדן גאון. זה איש שאני טועם מנות שלו ואני אומר, 'בנזונה, איך עשית את זה? אני מעריך אותו מאוד, אבל נראה לי שקשה לו עם עוד אנשים שמצליחים, חוץ ממנו".

     

     


    פרסום ראשון: 29.09.15 , 13:53
    yed660100