איך אומרים פחמימות בתימנית?

נעמי שמר פעם אמרה לי, בשיחה על עברית — מה שיש בה ובעיקר מה שאין בה, ש"לא צריך להיות ביקורתי מדי. תראה, בכל שפה ותרבות יש חוסרים. כל שפה ממציאה מילים למה שצריך, אבל מתעלמת מדברים שאין להם שימוש בתרבות שלה. גם אצלנו זה ככה. יש דברים שאנחנו לא צריכים מילה עברית בשבילם, כי במילא אנחנו לא עושים בהם שימוש. למשל", היא אמרה בחיוך הערמומי שלה, "טקט".

אבל למה לדבר על חוסרים. בואו נדבר על שפע. נהוג לומר (ולטעות), שלאסקימוסים יש מאה מילים שונות לשלג. נהוג לומר (ולטעות) שלערבים יש אלף מילים שונות לגמל. גם לנו, התימנים, יש מושג שזכה למילים רבות. מדובר, כמובן, בשכבה השרופה, השמנה והטעימה להלל שבתחתית מאפה השבת שלנו — הקובנה. יש מי שקוראים לה "גאעה", יש מי שקוראים לה "גושפי" ויש אלה שמכנים אותה "גאעף". איש באמונתו יחיה (ומובן שכף רגלו לא תדרוך בבית הכנסת של שכנו, החי באמונה שגויה לחלוטין).

כאלה אנחנו התימנים: לאסקימוסים יש שלג, לערבים גמלים, לאנגלים טקט ולנו יש קמח ומים. תנו לתימנייה חבילת קמח והיא מקימה מסעדה. תנו לתימני פח זיתים ריק והנה לכם להקת מחול. תנו לנו שק של עלי גת טריים ועזבו אותנו במנוחה.

טוב, בדיוק את הסטיגמות האלה החליטו פרנסי ראש־העין להפריך. פסטיבל תימנה שמתקיים בימים אלה מצדיע לפולקלור תימני, כולל תערוכות צילומים מתימן עצמה, וכולל אוהל אירוח שבו יוכיחו נשות ראש־העין, בכל צלחת וצלחת, שאוכל תימני זה לא רק קמח ופחמימות.

להשתחוות לקובנה

בשבוע שעבר הוזמנתי לביתה היפה של הגברת רינה לוי בראש־העין, כדי להיווכח בכך בעצמי. חיכתה לי שם חבורת נשים מופלאות, הנפגשות כבר שנים במסגרת ארגון אזרחים ותיקים בשירות לאומי, מבשלות יחד לעצמן ולנזקקים, שרות, משמרות את תרבותן ובעיקר מחייכות. בקיצור — ישר מיניתי אותן בלב לדודות שלי. המטרה, כאמור, הייתה להוכיח לי שאוכל תימני זה לא רק קמח. אשר על כן, על שולחן גדול וערוך לתפארה, חיכתה לי תערוכה עצומה ושופעת של... מאפים.

זלביה וכעקין וסאלוף וג'חנון וסבאיה ופיתות ולחוח וכמובן קובנה הדורה שכפי שאומר (ובצדק!) הפתגם התימני: "כשהקובנה מגיעה לשולחן, כל יתר הלחמים משתחווים". בסדר, בסדר, הבנתי ואתם צודקים: יש לנו הרבה מאפים. אבל לא רק! על השולחן חיכו גם שוויה (צלי בקר), תבשיל דגים, סמנה, סחוג, עסיד (דייסת סולת), הריס (דייסת בורגול), מרק שעועית, מרק בילסין (עדשים עם ביצה), מרק חאמוד (מרק חמוץ על בסיס ביצה), כורעי (מרק בשר ועצמות), לסיס (תבשיל שעועית), עתר (אפונה), גישר (משקה מקליפות פולי קפה), זום (תבשיל חלבי) וגם בקבוק של יוזרע (יצר הרע במבטא תימני כובש אוזן) שהוא הערק התימני הביתי ("יש לנו בראש־העין לפחות עשרים מזקקות ערק", הסבירו לי בגאווה, "חלקן אפילו חוקיות!").

נוכח השפע הצוהל הזה, לא יכולתי שלא להשתאות. "אז למה", שאלתי את הדודות החדשות שלי, "אומרים שאנחנו קמצנים?!".

"שטויות", הן השיבו. "כולם יגידו לך שמבית של תימני לא תצא רעב".

"חוץ מבית של צנעאני", הוסיפה אחת הדודות בחיוך. חברותיה ניסו להסות אותה, אבל היא הסבירה: "אני לא משמיצה. צנעאנים הכי נחשבים. וגם הכי חושבים את עצמם. יש להם סיבה, אני לא אומרת. מחונכים. תרבותיים. יש השכלה. אבל מה — לא אוהבים אורחים. כשאתה בא לצנעאני אתה צריך, ווי ווי, להודיע שעתיים מראש. אפילו יום מראש. כמו אשכנזי".

הייתי מאושר עם הדודות שלי בראש־העין. באופן מוזר, הרגשתי שחזרתי הביתה. הן חיבקו אותי, הן שרו לי. הן האכילו אותי וכשראש העיר, שלום בן משה, הגיע לביקור, הן האכילו גם אותו. "אתן יודעות שהוא תימני", הסביר להן ראש העיר בעודו מחווה בסנטרו לעבר הלפלף המשקפופר שהגיע מתל־אביב. "אבייד, אבל תימני. הבן של משה חובב וראומה אלדר".

"ראומה אלדר היא דודה שלו, לא אמא שלו", תיקנה אותו רינה לוי, בעלת הבית. היא עשתה את זה בלחש ובמאור פנים, שלא לבייש חלילה את כבוד ראש העיר ושלא לאכזב אותי על שהחמצתי אמא משובחת כזו. הבטתי בה וידעתי שאני מאוהב. איזה יופי, איזה יופי שיש מקומות שבהן משתמרת הקהילה, שבהן קיים עוד הביחד, בהם מישהי — נכון, מהעדה שלך, אבל כזו שלא פגשת מעולם — מכירה את כולם ויודעת מי קרוב של מי ואיך. כמו בתימן.

"זה מקסים שאת יודעת הכל על המשפחה שלי", אמרתי לגברת לוי, "זה מחמם לי את הלב".

וגברת לוי הביטה בי בעיניים בורקות, ליטפה לי את הלחי ואמרה "יא אבני, הכל באינטרנט".