"הלב עצוב על כל בעלי החיים שלא יכולנו להציל"
במוצאי שבת, יתקיים בתל אביב בפעם השלישית מצעד בעלי החיים הגדול אליו יגיעו אלפי אנשים מכל רחבי הארץ כדי למחות נגד התעללות בחיות. לכבוד המצעד, חושפים שישה פעילים למען בעלי חיים את הרגע בו החליטו לעשות שינוי בחייהם ולהקדיש את כל כולם למען הצלת חיות
רונן בר, מנהל מחלקת תחקירים בעמותת "אנונימוס"
הילד הזה הוא אני. הקטן, זה שנוגע בדולפין. אני בחיים לא אשכח את התחושה, זה הדבר הכי חלק שנגעתי בו בחיים.
הייתי ילד שכל כך אהב בעלי חיים, אז הלכתי להופעה בדולפינריום, ואפילו נשארתי אחרי שכולם כבר הלכו לסוג של מופע יחיד עם הדולפין.
זאת הייתה חווית ילדות קסומה, שכול כולה כליאה ומשטור של היונקים הימיים המדהימים האלה, שלילת החופש שלהם לחיות את חיים שלהם כפי שהם רוצים.
כמעט אף פעם לא חשבתי על זה בכל שני העשורים הראשונים לחיים שלי. הייתי אוכל רק מוצרים מהחי, ילד ונער שחי מחביתה בבוקר ושניצל לארוחת צהריים. לא ירקות, לא פירות, ומה זה בכלל קטניות?
כשהתחלתי לסייר במשקים חקלאיים, להבין במה הייתי שותף, לא הצלחתי לעלות על הדעת שאני ממשיך לאכול בשר/ביצים/חלב. אין מצב בעולם. ומצד שני, גם אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יכול בלי המוצרים האלה, זה היה 90% ממה שאני אוכל.
בסופו של דבר זה תמיד עניין של החלטה. ברגע שאמרתי לעצמי - זה לא אופציה לשלם שוב על אכזריות מטורפת שכזאת, הכל נהיה יותר קל.
החברה שלנו טובה מאוד בלנסות להקטין אותנו ואת הכוח שלנו. לספר לנו שוב ושוב עד כמה אנחנו חייבים את המוצר הזה והזה, ועד כמה המצב הנוכחי הוא מבראשית, סדר עולם שאי אפשר לשנות. אבל הכל לניתן לשינוי; המציאות לא ממשיכה מכוח האינרציה, אלא מהבחירות היומיומית שלנו.
הייתי חרא של בן אדם. דרך הכסף שלי טבחתי בבעלי חיים רבים, גרמתי לעינויים שאין מי שיכול לחלוק על כך שהם פשע מוסרי מהדרגה הגבוהה ביותר. לפני עשור השתניתי. הודיתי והפנמתי את מה שעשיתי.
באתי, חקרתי, שיניתי. כמו רבים. לכל מי ששינה, ולכל מי שרוצה לשנות את היחס שלנו חלשים ביותר בחברה - מצעד בעלי החיים 2015.
עדי וינטר, מנהלת האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים
בגיל ארבע הוריי התגרשו, אני זוכרת את עצמי הולכת אחרי אמא שלי לכל מקום בבית ומנדנדת שאני רוצה כלב. אפילו מחוץ לאמבטיה לא הרפיתי ובזמן שהיא התקלחה, אני זוכרת את עצמי עומדת ליד הדלת ומבקשת שוב ושוב.
יום אחד חזרתי מהגן, טיפסתי עד לקומה הרביעית ושמעתי נביחות. חשבתי שזה הכלב של השכנה שבאה לבקר, אבל כשפתחו לי את הדלת, גיליתי לתדהמתי שזה סנופי, הכלב הקטן שלי שברגעים הראשונים למפגש בינינו, כבר הבנו שזו אהבת אמת.
בתקופה ההיא היו לי שתי אהבות. סנופי שאליו רצתי מיד בסוף יום הלימודים, ולפגוש את אבא שלי פעמיים בשבוע, ללכת לאכול יחד שיפודי לבבות.
מצמרר אותי לחשוב כמה לבבות של תרנגולות חסרות אונים אכלתי וכמה אלימות הכנסתי לגופי שהיה מלא אהבה לבעלי חיים או ככה לפחות חשבתי.
החיים המשיכו וכשהייתי בת 12 סנופי שלי נעלם. הפכתי את כל העולם כדי למצוא אותו אבל הוא לא היה בשום מקום. הווטרינר שלו הסביר לי שסביר להניח שהוא יצא כדי למות רחוק ממני ושככלבים עושים את זה לפעמים כדי למנוע צער.
זו הפעם הראשונה שהבנתי מהו מוות ומהי אהבה. הסתכלתי על התרנגולות שהיו לי בחצר ובשנייה אחת פתאום התבהר לי מה זה אומר לאכול לבבות. זהו. באותו היום זה נגמר, לא נגעתי יותר בבשר. יכולתי להסתכל עליהן ולדעת אהבה מהי.
ביום שבת, אני אהיה אחת מתוך 10,000 שמגיעה לצעוד ולהשמיע את קולם. אני אהיה שם כי כולנו יכולים להשתנות ולהפוך את העולם הזה לטוב יותר לבעלי החיים, לכדור הארץ ולעצמנו. אני מגיעה כי הבטחתי לעצמי לעולם לא לעמוד מנגד וכי חמלה ואהבה הם המפתח לעולם אחר. הצטרפו אלינו כי כל אחד ואחת הם קול!
יעל ארקין, מנכ"לית עמותת "תנו לחיות לחיות"
בשנת 1991 מצאתי כלבה בשם ציפי, התקשרתי לכל מיני מקומות וכולם אמרו לי תפני לאתי אלטמן ותגיעי לימי האימוץ של "תנו לחיות לחיות". כך עשיתי פניתי לאתי אלטמן שניהלה את "משרדי העמותה" במשרדים של גדעון אוברזון שם עבדה, השאר כבר היסטוריה.
הגעתי ליום אימוץ אחד ועוד אחד ועוד אחד. בסוף אני אימצתי את ציפי והעמותה אימצה אותי .
נבחרתי באותה שנה 1991 לחברת ועד ועד שנת 2010 הייתי חברת וועד פעילה מאוד וגזברית העמותה והכל בהתנדבות מלאה יום ולילה (19 שנה)
בשנת 2010 מוניתי למנכ"ל העמותה בשכר. זאת עבודה שדורשת ממך את הכוחות הנפשיים והפיזיים הגדולים ביותר.
זאת עבודה סביב השעון, אני יכולה להגיד שאני מאושרת על כל אותם בעלי חיים שאנחנו מצילים והלב שלי עצוב על כל אותם בעלי חיים שלא ידענו עליהם או שלא יכולנו לעזור להם.
תנו לחיות לחיות שהוקמה כעמותה למען בעלי חיים התעסקה בשנים הראשונות בעיקר בהצלת כלבים וחתולים ומציאת בתים לאותם בעלי חיים.
לאורך השנים התרחבה פעילות העמותה ומשנת 2010 העמותה שועטת קדימה ומתעסקת היום כמעט בכל תחום שקשור בבעלי חיים ועושה זאת במקצועיות רבה. עם צוות עובדים מקצועי והטוב ביותר בתחום .
מי שפעיל למען בעלי חיים יודע עד כמה נושא בעלי החיים במדינת ישראל הוא כאוב,עד כמה הנטל נופל על העמותות ולא על המדינה.
תמיד אמרתי שאם הייתה לי עכשיו כלבייה עם עוד 1,000 מקומות תוך שעה הייתי מוצאת להם מקום, אבל החוכמה היא לא רק לאסוף בעלי חיים אלא לתת להם את הטיפול והתנאים הטובים ביותר.
רווחת בעלי חיים (animal welfare) הוא מושג שלצערי עוד לא אימצו אותו פה בארץ, אבל אנחנו בהחלט מאמצים אותו.
כשאני רואה את התמונות הקשות של בעלי החיים שמגיעים אלינו אני אומרת בליבי ,איזה מזל יש להם שהגיעו אלינו ומתייסרת על כל אלו שלא זכו להגיע אלינו.
אני גאה לעמוד בראש העמותה הזאת, גאה להיות חלק מהצוות שמוביל את העמותה לעוד הישגים ששינו את החשיבה והתפיסה בכל מה שקשור בבעלי חיים.
עומרי פז, יוזם מיזם הטבעונות 'ויגן פרינדלי'
נובמר 2008. התמונה הזו צולמה באמצע טיול בחוף המזרחי של אוסטרליה באחד מהחופים המדהימים והיפים בעולם, רגע לפני שהתחלתי ללמוד משפטים ובעיצומו של הטיול הגדול אחרי הצבא.
באותו טיול פיתחתי התמכרות קשה לעוגיות ומאפים וכשהגעתי לניו זילנד, כל ארוחה שנייה שלי היתה "fish and chips" ואם לא זה, אז תמיד חיפשתי "המבורגר עסיסי".
את הכסף לטיול חסכתי כשעבדתי ב"עד העצם" (מסעדת בשרים). ממש הייתי מחכה להגיע למשמרת בשביל להסתער על המנה האסורה שהעובדים הוותיקים קיבלו: פילה בקר, צלעות חזיר או סתם סטייק אנטריקוט.
בארוחות שישי תמיד נהננו מדגי סלמון ובחג מסטייק פטריות מתובלן היטב. קצת אחרי הטיול עברתי לגור בירושלים והתחלתי את התואר ואיך שהלימודים התחילו זה הפך מבחינתי לדבר הכי חשוב בעולם.
ואז באמצע שנה ג' הכל השתנה. אחותי שלחה לי סרטון שבו רואים בין היתר את ההתעללות שעוברים בעלי החיים במשקים המתועשים.
לעולם לא אשכח את התמונה שבה רואים עגל תמים וצעיר בן כמה חודשים בלבד כלוא בתוך כלוב קצת גדול יותר מהגוף שלו וקשור כולו ככה שהוא לא יוכל לזוז.
ואז, כמה שניות אחרי שהבנתי מה בכלל קורה הגיע הרפתן והתחיל לתת לעגל הקשור אגרופים ובעיטות לפנים בכל הכח.
אני זוכר שצעקתי ובכיתי באותו הרגע כמו שלא בכיתי הרבה זמן. עד היום התמונה הזו חרוטה אצלי בראש ואני עדיין חושב על העגל הזה שכמובן נשחט זמן קצר אחרי.
איפה אני היום? (לצערי לא באוסטרליה). הפסקתי לאכול בעלי חיים, הפרשותיהם ותוצריהם והתחלתי לפעול לקידום המודעות בנושא.
ייסדתי את עמותת "ויגן פרנדלי" והצטרפתי למאבק העולמי לקידום טבעונות.אשמח אם תצטרפו אליי ואל עוד 10 אלף צועדים אכפתיים ב-3.10.
שגיב לוי, יועץ משפטי של "תנו לחיות לחיות"
השינוי שלי. אני, שגיב לוי בן 46, עו"ד ומנהל עסקים בהכשרתי. היום היועץ המשפטי של "עמותת תנו לחיות לחיות".
עד לפני שלוש שנים עבדתי בחברות הייטק ומחשבים, ניהלתי מערכי שירות ולוגיסטיקה גדולים, חלשתי על מיליונים ועל מאות עובדים - רדפתי אחרי ההצלחה, היוקרה, הכבוד, הנהנתנות - אוכל טוב, מסיבות, אלכוהול, ומה לא? חשבתי שאלו החיים הטובים.
תמיד אהבתי בעלי חיים וכילד הייתי קרוב אליהם מאוד, הקריירה סינוורה אותי ובחרתי לזנוח את אהבתי לבעלי חיים, לזנוח את הצדק והמוסר ולרדוף אחרי ההצלחה.
עד שהוא הביט בי מעל דפי הפייסבוק - כמו מלאך שקורא לי לחזור לילדותי אל כור מחצבתי. טדי הכלב בקופסא.
טדי ואני יחד כבר שלוש וחצי שנים, האהבה הכי הגדולה. אל טדי הצטרפו הכלבות איוה ואנג'י, בנוסף ל שני החתולים שלי בני ה-15.
הבנתי שאני לא יכול להמשיך כך, שהמקום הטבעי שלי הוא עם בעלי החיים ושעליי להתחיל בדרך חדשה. עזבתי את ההייטק, התמודדתי בבחירות למועצת עיריית תל אביב בסיעה ששמה למטרה את זכויות בעלי החיים, יצרתי קשר עם אתי אלטמן ועם יעל ארקין מ"תנו לחיות לחיות" וביקשתי להצטרף לארגון.
כמובן שעברתי לטבעונות ביום אחד אחרי שראיתי את הסרט "Earthlings" - בכיתי לילה שלם בעודי מחבק את הכלבים והחתולים שלי והחלטתי להוריד את המשקפיים ולהסתכל לאנושות בעיניים. אני אדם אחר.
התחלתי מלמטה ב"תנו לחיות לחיות" בלי להתבייש. מגיוס תרומות וכשתפקיד היועץ המשפטי התפנה, היה זה אך טבעי שאני אכנס לתפקיד.
היום חיי סובבים סביב בעלי חיים, העבודה והחיים האישיים חד הם. אני מסתכל כל יום עמוק עמוק לרוע בעיניים, עושה ככל אשר על ידי כדי לתקן ולשפר, ותאמינו לי - אני סוף סוף מאושר מה שלא הייתי אף פעם.
עו"ד יוסי וולפסון, רכז תחום חיות במשקים ב"תנו לחיות לחיות"
כבר כשהייתי בתיכון, ידעתי שאני צריך להיות טבעוני. אני זוכר במטושטש אירוע של האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים.
אני לא בטוח איפה בדיוק - יש לי בראש תמונה של עצי אורן או קזוארינה. ואנשים מדברים ביניהם על דברים שלא ידעתי אז: לולי סוללה, הסבל ברפתות.
ידעתי, ולא עשיתי. בבוקר הייתי אוכל דגני בוקר ("בוקר טוב" קראו לסוג שאהבתי) עם אשל. בצהרים ובערב כיכבו גבינה לבנה וקוטג'. אהבתי ביצה מקושקשת, ועונג השבת שלי היה חלה עם קרים-צ'יז או שכבה עבה של חמאה.
אחרי הצבא, בנסיעה לאירופה, התאהבתי בגבינות קשות, מוזרות ועטופות עובש באיטליה ובצרפת.
כשנעצרו הפעילות והפעילים שפרצו למעבדת הכאב באוניברסיטת תל-אביב, הייתי שותף לארגון הפגנת סולידריות. אני זוכר איך ישבנו בבית של דיוויד, עובדים על ההפגנה, אוכלים גבינות שההורים שלו הביאו מצרפת ושותים קולה.
ידענו שזה פשע לערבב קולה עם גבינות איכותיות, וידענו שמוצרי חלב הם פשע בפני עצמו. אז ידענו.
ואז ישבתי בוועד של האגודה ובוועד היו חברים שהשתתפו בפריצה לאותה מעבדה וגם היו טבעונים. אחרי שישבתי אתם בוועד יותר מחצי שנה, הדוגמה האישית שלהם הביאה אותי לשינוי.
החלטתי שאני לא יכול לייצג את העניין של בעלי-החיים ולהמשיך לאכול מוצרים מהחי. ומרגע שהחלטתי התברר שהדברים פשוטים לגמרי. את האשל בארוחת הבוקר החליף מיץ פירות, ואת הגבינות והביצים – חומוס, טחינה ותבשילי דגנים וקטניות. ומחמאה היתה תחליף מצוין לחמאה (עד ששיפרתי את האיכות התזונתית של האוכל שלי).
23 שנים עברו מאז והיום אני כבר לא מבין איך אפשר אחרת. ביום שבת ה 3/10 אני אהיה אחד מתוך 10,000 שמגיע לצעוד ולהשמיע את קולם של בעלי-החיים.
אני אהיה שם כי השינוי הוא אפשרי. אני אהיה שם כי שינוי הוא ברכה מדבקת, ומי שמשתנה מפזר את הווירוס שלו בין כל מי שמקיפים אותו.
אני אהיה שם גם כי את השינוי האישי צריך לתרגם לשינוי חברתי, והפגנה היא דרך להפעיל עוצמה חברתית ולתבוע מהפכה.
ב-3.10, מוצאי שבת, חול המועד סוכות יתקיים מצעד בעלי חיים. המצעד יתחיל ב-20:00 מגן מאיר בתל-אביב, דרך רחוב קינג ג'ורג' עד לכיכר רבין שם יתקיים האירוע המרכזי. לפרטים נוספים
לפנייה לכתב/ת 
