הילד בן 62
הרבה זמן עבר מאז פרץ אהוד בנאי ושינה את המוזיקה הישראלית, אבל הוא עדיין אותו יוצר מקורי ומעניין שמגיע עכשיו לסיבוב הופעות ארוך ואינטימי מחוף לחוף
״אני רץ בארץ במקביל עם שתי הופעות. האחת בהרכב מלא איתה אני מופיע באולמות גדולים והשנייה, לבד עם הגיטרה. אני מגיע עם המופע הזה באמת לכל הארץ, למטולה, נגב, ראש פינה, נטף...איפה לא. בחמשת הסיבובים הקודמים באמריקה הגעתי עם להקות בהרכב מלא, גם עם הלהקה שליוותה אותי באופן קבוע אז, ״הפליטים״. הפעם יהיה לזה אופי אחר. אנגן בפני קהילות קטנות באולמות קטנים. אני מגיע עם נגן כלי ההקשה שלי ערן פורת ורק בניו יורק יצטרפו אלינו גם גיטריסט ובסיסט״, סיפר בנאי בשיחה שקיימנו איתו לקראת הביקור, תוך שהוא ממהר להגיע לארוחת החג היישר מחדר החזרות.
את השאלה החטטנית ״אז איפה אתה בחג?״ די מתבקש לשאול את בנאי, שמתהדר באילן יוחסין מפואר ובכמה אושפיזין סופר מגניבים כמו בני הדודים אורנה, יובל, מאיר ואביתר והדוד גברי. ״אנחנו דוקא חוגגים במסגרת אינטימית, אשתי, אני ושלוש הבנות בביתנו״, מנפץ בנאי את תאוריית שבט האחים גם יחד לבית בנאי ולפיה כל חג הוא סיבה לפסטיבל.
על איזו במה אתה מרגיש יותר בנוח?
״אני מרגיש בנוח עם שני המופעים וחייב לשלב בין שניהם. במופע הקטן השירים מקבלים פרשנות אחרת, זה מקום יותר חשוף ואישי. זה דומה למה שתיראו בארה״ב. בפורום הזה אני מרגיש מאוד קרוב לקהל. אם מישהו ידבר איתי מהשורה האחרונה בקהל, יש סיכוי גדול שאענה. אני מקפיד לשמור על שני הערוצים האלה פתוחים מול הקהל ומרגיש טוב בשניהם. שירים כמו: ״הכנאפה מתוקה״ או ״מפתח הלב״, עובדים יפה רק עם גיטרה. במופע שבו יש אלפיים איש האנרגיה שונה והקהל על הרגליים, ואז קשה להנחית אותם עם שירים יותר אקוסטיים. במופע הקטן בד״כ במשך כל ההדרן הקהל עומד״.
הרפרטואר של בנאי, המשורר, היוצר, הזמר, המלחין והגיטריסט כולל שירים שהפכו לפסקול- פלייליסט-ישראלי, כמו: ״הילד בן ״30, ״עיר מקלט״, ״מאמי- אופרת רוק״, ״כולם יודעים״, ״רוחות הצפון״, ״דוד ושאול״, ״יוצא לאור״, ״בלוז כנעני״, ״היברומאן״, ״אל תפחד״, ״בגלגול אחר״. לריטה הוא כתב את ״עטוף ברחמים״ ולמשינה את ההמנון ״רכבת לילה לקהיר״. שיריו מהוים עבור דור שלם, זכרונות מתקופת הבגרויות דרך הטירונות ועד לשבירת הכוס. מסתבר ששירו ״היום״ עדיין פופולרי מאוד בקרב זוגות טריים. בנאי, 62, נחשב לנציג אצולת התרבות הישראלית טרום מלחמת התרבות של מירי רגב. חובב צ׳כוב וגם אום כולתום. הוא חובש כיפה, שומר שבת וכשרות ומביא בשיריו ניחוחות וטעמים משוק מחנה יהודה, פינת רח׳ האגס 1 המתובלים בצלילי עוד וסיטאר. בנאי הוא חלוץ הפולק הכחול- לבן, טרובדור המספר סיפורים מבית אבא ושירות בנח״ל, רוקר מחאתי הכותב על כאב הפועלים הערבים והשחורים המנוצלים.
איך שיר נולד אצלך?
״אני לא כותב מתוך האקטואליה בעיתון אלא מתוך העולם הפנימי שלי. ׳ערבב את הטיח׳ למשל, זה שיר מאוד חברתי ופוליטי. היום אני פחות כותב בסגנון הזה. אבל אני חי בארץ וזו המציאות. לפעמים מרגיש לי שעדיף לי להתייחס לזוועה כמו שקרתה במצעד הגאווה או שריפת משפחת דוובשה בטקסטים שאני כותב עבור תכנית הרדיו השבועית שלי בגל״צ ומשודרת שם מדי שישי, ולא כטקסט לשיר מולחן. בשירים המסר הולך למקומות אחרים ויש להם דינמיקה משלהם. אני לא מצנזר את עצמי אבל מתאים לי להתבטא בערוץ הזה שנקרא רדיו ושם אני שופך. אני לא יכול לכפות שיר. אם אני כותב באופן מאולץ ככה זה יוצא״.
השיר ״עבודה שחורה״ שיצא בשנת 87׳, ליווה את מחאת האתיופים שניצתה לפני כמה חודשים וכבר הספיקה להתפוגג.
״כתבתי את השיר אחרי שנים שבהן התעניינתי בנושא היהודים מאתיופיה, עניין שהעסיק אותי כבר בשנות השבעים. כתבתי את זה למגירה. עשר שנים אח״כ הם הגיעו בעלייה הגדולה לארץ. היתה לי סקרנות לגבי העדה ומשיכה לדעת על ההיסטוריה והתרבות שלהם יותר. מדהים שהטקסט עדיין אקטואלי ורלוונטי מתמיד״.
מה היתה ההשראה לשיר ״ברוקלין״?
״הייתי בברוקלין יום אחד מבוקר עד לילה והחוויה הזו הוציאה ממני שיר. באחד מסיבובי ההופעות הייתי במלון במנהטן ורציתי לקחת את הסאבוויי לבורו פארק כדי להגיע לבית של הרבי מלובביץ׳. זה היה בשנת 2000. עליתי על הרכבת והגעתי בטעות לקוני איילנד, חזרתי בחזרה והסתובבתי שם בשכונה. אני לא בעניין של חב״ד אבל תמיד היתה בי סקרנות לזרם הזה. אני זוכר שהלכתי והלכתי ופשוט לא עצרה לי אף מונית. באחת החנויות, ראיתי שלט שנכתב עליו בהומור: ״הבלה אידיש״, שזה בספרדית ״מדברים כאן אידיש״. התרגשתי כאילו הולך לקרות לי משהו מיוחד. בסופו של יום הגעתי לבית המיוחל, התפללתי שם מינחה וערבית וזה היה די מוזר. כמה חודשים אח״כ ישבתי בחדר העבודה שלי וצצו לי כל מיני תמונות מאותו היום שהתחברו בסופו של דבר לשיר. ברוקלין זה קצת כמו משל. יש בשיר קריצה לחומרים של שלמה קרליבך ושל לו ריד, ואני מזכיר גם את הידידה שלי סו אותה הכרתי כמתנדבת בקיבוץ ניר אליהו לפני שנים כשהייתי חייל בנח״ל. גם כשביקרתי בשנת 89׳ עם להקת ״הפליטים״ בניו יורק, נפגשנו בעיר. סו הכירה לי המון מוסיקה אמריקאית. היא לימדה אותי אקורדים לשירים של דילן וליאונרד כהן. המשפט: ״אני לא מכאן אבל לא ממש זר״, נכתב מכמה סיבות. למשל, הקולנוע האמריקאי שנחשפנו אליו. אתה מגיע לכאן ואומר לעצמך, וואלה הייתי כאן כבר. הכל נראה מאד מוכר. הספרים שקראתי, בעיקר של ג׳ק קרואק והיוו השראה לספרים שכתבתי בעצמי, חשפו אותי לניו יורק האמיתית. כל סצינת הגריניץ׳ וויליג׳ והמועדונים, הפולק והבלוז. גם סיפורים של יורם קניוק על ניו יורק של שנות החמישים.
צילום: שחר רצנברג
“בקיצור, כבר בביקור הראשון בעיר הרגשתי שאני מכיר ויודע. בטור השני שלי בארה״ב התארחתי במלון בלואר איסט סייד והיו שם אידישיסטים מבוגרים. הרגשתי מין זיכרון אשכנזי מטאפורי קדום שביצבץ אצלי פתאום החוצה. בניו יורק גם אין בעיה למצוא אוכל כשר. אני מאד אוהב את העיר הזו, צריך רק לצאת לרחוב וללכת. לא יותר מזה. הופעה, מועדון ולשוטט ברחובות. יש לי בד״כ כמה ימים בעיר בכל נסיעה. איכשהו קרה שלארה״ב הגעתי רק להופעות, לא ביקרתי כאן או טיילתי לפני כן. אני לא מצטער על זה. חוויית החו״ל שלי אחרי הצבא היתה דוקא במערב ולא במזרח. הציפייה שלי תמיד היתה להגיע לאירופה. נחתתי בלונדון ונתקעתי שם לתקופה ארוכה של נדודים. חצי שנה, אולי יותר. בשנת 80׳, הגעתי לחצי שנה נוספת באנגליה״.
מעניין שאף נציג של שבט בנאי לא השתקע בחו״ל. כולכם ישראלים שורשיים ופטריוטיים, הא?
״אם את מתייחסת למפורסמים שבינהם, זה נכון. יש לי בן דוד, גם הוא ממשפחת בנאי, איש עסקים פרטי, לא מפורסם ולא מתחום התרבות שבחר לגור בוושינגטון, כבר שנים. אפגוש אותו במופע שם״.
איך היית מאפיין את הקהל הישראלי באמריקה?
״הקהל הישראלי באמריקה לא שונה בהרבה מהקהל שלי בארץ. יש משהו חם ואישי ואולי אפילו יותר מרגש במפגש שם. אני זוכר שבסיבובים הקודמים היה גם קהל של יהודים אמריקאיים אז קישקשתי קצת באנגלית במבטא טברייני. אין הבדל דרמטי בהופעה חוץ מזה שאני שר ומנגן על אדמת אמריקה וזה גורם לי להתרגשות. בעצם אני מתרגש, עדיין, לפני כל הופעה. לשמחתי כמובן. זו הרגשה שלא עוזבת אותי גם אחרי כל כך הרבה שנים על הבמה״.
תבצע גם קאברים לקהל שאינו דובר עברית?
״אני יודע שהקהל שיגיע הקהל מצפה וצמא לשמוע שירים שלי. שעה וחצי שעתיים של שירים מוכרים ואז אני אראה בשטח. אולי אנגן קאברים לבוב דילן״.
חשבת פעם לחיות במציאות אחרת, במקום אחר?
״תראי זה לא שאין לי פנטזיות כאלה לפעמים, אבל זה לא משהו מעשי. אני חי כאן, שייך לפה, שר בעברית. הקהל שלי פה. אני לא רואה שום סיבה לבנות הכל מחדש, בטח לא בגילי. הגיחות להופעות מדי פעם מספקות אותי. אני אוהב את התחושה של מקום אחר, זה מפרה אותי ומרענן, מחדש לי. אבל הבית זה כאן ואני מגלה אותו כל פעם מחדש. מקצועית, הייתי רוצה לעשות מתישהו טיול מחוף אל חוף בארה״ב או טיול ארוך באירופה שאליה יש לי מעין אהבת נעורים. אני בטוח שהמון שירים יצאו מזה. בניו יורק הייתי תמיד בשיא החורף ובאביב ואני סקרן לראות את המקום בסתיו. יש לי חבר משורר, מומחה לשירה אמריקנית. סיפרתי לו שאני מקנא באמריקאיים שיש להם כאלה מרחבים גאוגרפיים. כמה טבע יש מסביב ואיזה שפע. הוא ענה לי שבארץ יש מרחב זמן גדול, 3,000 שנה לאחור. זו אמירה מאד טעונה. אנחנו מפצים על המרחב הפיזי בחתיכת היסטוריה שיש לנו״.
