בנדיבות
אמא של מלכה נדיבי היתה ניצולת שואה עם הרבה מאוד צלקות. במשך שנים התביישה מלכה באמה, עד שיום אחד גילתה אותה מחדש. יצאו מזה סרט תיעודי מרגש, תערוכה ואשה אחת שמרגישה סוף סוף חופשיה
בשבוע שעבר הגיעה מלכה נדיבי לאירוע סגירת תערוכת היחיד שלה ב- NCJW (National Council of Jewish Women) על שדרות פיירפקס בלוס אנג’לס, והופתעה לגלות קבוצה גדולה של כ-60 איש. "חשבתי שיבואו בקושי עשרה אנשים, כי לא נהוג לקיים טקס סיום לתערוכה”, סיפרה לי נדיבי הנרגשת. בכלל, התערוכה זכתה לעניין גדול מצד המבקרים שלא רק הגיעו להציץ וליהנות מערב תרבותי עם יין וגבינות בחינם, אלא אף רכשו עבודות. עכשיו, תשאלו כל אומן והוא יגיד לכם שבתקופה הזאת (ובעצם, מתי לא), קשה מאוד למכור אמנות. "היו שאמרו לי שלא מכרתי כי בעצם לא רציתי למכור. אולי זה נכון. מספר פעמים בעבר הציעו לי: תוזילי את המחירים או תעשי עבודות קטנות יותר שאנשים יוכלו למצוא להן מקום בבית, אבל כנראה שבאמת לא רציתי להיפרד מהעבודות שלי. עכשיו הרגשתי מוכנה לכך ופתאום התחלתי למכור".
העבודות של נדיבי הן אכן לא שגרתיות. מדובר בדמויות ענקיות, עשויות חתיכות בד, נייר ודבק, רובן דמויות נשים כשאחת מהן חוזרת ברבות מהעבודות. זוהי דמות אישה קשישה, עם שיער שיבה. מתברר כי זו אמה המנוחה של נדיבי. צריך בתים מיוחדים וגדולים במיוחד על מנת להעמיד יצירות כאלה בחדר. הן דומיננטיות מאוד, חלקן גרוטסקיות, חלקן עצובות, חלקן מתביישות ורבות מהן עומדות בראש מורכן, משל מחפשות משהו שאיבדו על הריצפה או שהן פשוט תשושות מזקנה ועייפות. נדיבי זוכרת את אביה כך, איש עם ראש מורכן לעת זיקנה. מה הפלא שנדיבי התקשתה כל כך להיפרד מעבודותיה, בכל אחת מהן היא הרי ראתה את הוריה ובעיקר את אמה.
אמה של נדיבי היתה ניצולת שואה ואוגרת כפייתית, מה שאצלנו קוראים: Hoarder ובעיה שלא היתה כל כך מוגדרת בשם באותן שנים. "נורא התביישתי באמא ובבית שלי”, מודה נדיבי, ”היא מאוד אהבה צבעים חזקים של אדום וכתום. לכולם היו אז בתים בצבעי באז’ ולבן ורק לנו קיר ורוד וכיסוי מיטה אדום זועק. התביישתי להביא ילדים הביתה גם כי היא היתה אוגרת כפייתית. כל מה שנכנס לבית, מעולם לא עזב אותו. היא לא זרקה כלום לפח. ילדים היו צוחקים עליה, על איך שהיא נראית, איך היא מתלבשת, מתנהגת ואיך שהיא אוספת דברים מהרחוב. מאוד התביישתי בה".
נדיבי גדלה בבית מלא בחפצים עד התקרה כמעט. היא היתה בת יחידה ונאלצה לישון עם הוריה באותו החדר. "בסלון לא היתה ספה. היה שולחן, כיסאות וטלוויזיה והיתה לנו מרפסת שגם שם היו שולחן וכיסאות. היתה לי מיטה בצד החדר של ההורים ובאמצע היתה המיטה הזוגית של הורי. ישנתי איתם באותו החדר עד גיל 18. היה לי שולחן קטן שעליו הייתי לומדת ומתכוננת למבחנים וכשההורים רצו ללכת לישון, הייתי לוקחת אותו ועוברת למרפסת שם הייתי לומדת".
אולי לא היתה זו יד המקרה שנדיבי החליטה לעבור לגור בלוס אנג'לס. יתכן שרצתה להתרחק ככל האפשר מהבית והזכרונות הקשים, ואולי היה זה רק משום שבעלה, איש הקולנוע אודי אדיבי, ביקש לעבור כדי לקדם את הקריירה שלו. כך או כך, 17 שנים לאחר שהיגרה לארה"ב והיא כבר אמא לשלושה ילדים, מצבה של אמה הידרדר ונדיבי היתה חייבת לשוב ארצה ולטפל בה. ישראלים רבים המתגוררים בארה"ב מתמודדים עם הדילמה הזאת, מה לעשות עם ההורים הקשישים. יש שבוחרים להביא להורים מטפלת או להעביר אותם לבית אבות. במקרה של נדיבי, לא היתה לה שום אופציה אלא לשוב לארץ.
"אמא שלי לא הסכימה בשום פנים ואופן ללכת לבית אבות. גם אבי לא רצה שהיא תעבור לבית האבות בו הוא נמצא. בעלת בית האבות הסבירה לי שהם פחדו שהיא תאסוף כל דבר ותהפוך את המקום למחסן. ניסיתי להביא לה מטפלות, אבל כולן עזבו, האחת אחר השניה וגם זו שבסוף היא הצליחה להסתדר איתה, לא נשארה כי עברה תאונת דרכים. ידעתי שאם אני לא אטפל בה, אף אחד לא יעשה את זה, ופחדתי שאם היא תיפול ותמות, לעולם לא אצליח לסלוח לעצמי".
וכך, בעידוד בעלה, ארזה נדיבי מזוודות ושתי בנות, האחת עמדה לעלות לכיתה א' והשניה בחטיבת הביניים, אמרה שלום לבעל ולבן הבכור שבדיוק התקבל לאוניברסיטה, ונסעה לטפל באמה. במשך ארבע שנים התגוררה נדיבי בארץ וטיפלה באם במסירות אין קץ. שם גם עבדה על יצירות האמנות שלה וגם על סרט דוקומנטרי שתיעד את אמה ואת בעיית האגרנות הכפייתית בה התביישה כל חייה. “בעלי קנה לי מצלמה. שם לי אותה ביד ואמר: ‘תעשי את זה. צלמי את אמא שלך’. צילמתי 120 שעות וערכתי אותן רק לאחר שחזרתי לארה"ב ולאחר מותה של אמי לסרט בן 93 דקות.
"לקחו לי שלוש שנים לערוך את הסרט, עם בחור צעיר, לא יהודי ולא מדבר עברית. הוא ישב איתי כל יום בחדר העריכה. תוך כדי העבודה על הסרט, משהו טוב קרה, כי התחלתי להבין את אמא שלי והתאהבתי בה. גיליתי את אמי מחדש”.
סרטה המרגש של נדיבי מתאר בהרבה רגש ואהבה את אמה, שנותיה האחרונות וחייה בין ערימות אין סופיות של חפצים שנאספו במשך עשרות שנים. קופסאות ריקות, שקיות מלאות בסמרטוטים, דברים שמצאה ברחוב. "באותם ימים לא דיברו על התופעה הזאת, היא לא היתה מוכרת ואני לא ידעתי מדוע אמי אוספת את כל החפצים האלה ולמה הבית שלנו לא נראה כמו הבתים של שאר החברות שלי. הייתי הולכת לשתי חברות טובות שלי, שעד היום אני בקשר איתן, ומאוד רוצה שגם לי יהיה בית כזה. התחננתי בפני אמא שנהפוך את המרפסת לחדר שינה, כמו אצל השכנה, אבל זה לא קרה. אחת הסיבות שמאוד שמחתי לעזוב את הארץ ולעבור לכאן, זה כי הרגשתי חופש מהבושה שליוותה אותי. יש לי חברות שגרות בארה"ב ומתות לחזור לארץ, אבל אני תמיד הייתי מאושרת לחיות כאן, כי זה היה עבורי שחרור".
הוריה של נדיבי היו ניצולי שואה מפולין. אביה, משה כגנוביץ', איבד את כל משפחתו בשואה. אמה, ציפורה, איבדה את חלק מבני משפחתה. את החלק שניצל, ניתן לראות בסרט ובפעם הראשונה כנראה, מדבר על בעיית האגרנות של האמא ומציע לבת מאמריקה מה לעשות עם האם העקשנית המסרבת להיפרד מביתה וחפציה.
כמו ניצולי שואה רבים, לא אהבו הוריה של נדיבי לספר לה על מה שעברו. היא לא ידעה אף בת כמה אמה. "רק לאחר שנפטרה, עשינו חישוב שהיא היתה בת 90 וכך גם גיליתי שהיא היתה מבוגרת מאבי בארבע שנים, אז זה לא היה כל כך מקובל. תמיד אמרה שכל התעודות הלכו לאיבוד במהלך השואה".
לאבא שלך לא היתה בעיה עם האגרנות הכפייתית של אמך?
“הוא אף פעם לא העיר לה. אנשים היו מגיעים הביתה, אבל אף אחד לא היה אומר משהו. רק כשהתחלתי לצלם את הסרט, אנשים התחילו לדבר על זה, כי נתתי להם את האפשרות לדבר".
איך הבנות שלך הגיבו כשראו את בית אמך?
"הבת הקטנה שהיתה בת שש, נגעלה בלשון המעטה. הרגשתי שיש לה בחילה. הבת הגדולה דווקא לא. היא מאוד אהבה את אמא שלי. עד היום, היא כל כך מצטערת שלא השארנו כמה דברים מאמא. גם הבן הגדול מאוד אהב אותה. רק לקטנה רק היה קשה. התייעצתי עם פסיכולוגית מה לעשות ולמה היא לא רוצה לבקר את סבתא, ואמרו לי שאם היא לא רוצה, אז לא צריך".
הזמנת את בעלך לביתך?
"כן, עם הרבה כאבי בטן. לא היתה לי ברירה, הייתי צריכה להראות לו היכן אני גרה. הכנתי אותו והוא דווקא הגיב בסדר גמור".
איך התגברתם על הריחוק הזה כשגרת בארץ וטיפלת באמך?
"בעלי מצלם סרטים בדרך כלל מחוץ ללוס אנג'לס, אז כשהוא היה מסיים סרט, הוא פשוט היה נוסע לארץ במקום לחזור הביתה”.
במהלך השנים בהן חיה בישראל, היא גם הספיקה לנסוע עם בתה קרן לפולין במסגרת טיולי התיכוניסטים. הנסיעה הזאת, היא מספרת, קירבה אותה עוד יותר לאמה. "נסענו לבקר גם בעירה של אמי ובבית בו גדלה. היא עצמה לא גדלה עם הוריה, אלא עם הסבא והסבתא ואחרי כל מה שעברה בשואה, הריחוק מהוריה והגעגועים, כל מה שהיא רצתה הוא קירבה ואני הייתי האדם הקרוב לה ביותר. בתה היחידה. זו היתה האהבה האולטימטיבית, להיות איתי, קרובה אלי. הבנתי גם שאדם שגדל עם חסך, שלקחו ממנו הכל, מפחד שהוא שוב ישאר בלי כלום”.
מה עשית עם כל החפצים שנאגרו אצלה?
"זרקתי בצורה אכזרית והכל מתועד עם המצלמה. אני עד היום אוהבת לזרוק דברים. לא יכולה שיהיו לי חפצים קטנים בבית. מה שלא השתמשתי בו שנה, שנתיים, אני זורקת".
החפצים של אמא דווקא היו יכולים לשמש את נדיבי בכיף ליצירות האמנות שלה, אבל למעט מספר בדים, היא העדיפה לזרוק הכל. בחזרה בארה"ב, היא התמסרה לתחביב שלה שהפך למקצוע של ממש. "בעריכה יש תקופות ארוכות ללא עבודה ובאחת מהן חברה שלי הציעה לי לנסות לעבוד עם חימר, כי עד אז רק ציירתי. התחלתי עם חימר ומהר מאוד עברתי לעבוד עם חומרים שונים".
היצירות של נדיבי כאמור ענקיות ולא מתאימות לכל בית ובכל זאת, יש כאלו שמאוד מתלהבים מהן ושמחים לקחת איתם את אחת הסבתות החביבות אליהם הביתה. "בתערוכה האחרונה מישהי רכשה עבודה גדולה שלי וכאילו היא זיהתה כמה קשה לי להיפרד ממנה. היא אמרה לי: תבואי ותראי איפה אני הולכת לשים אותה, את מאוד תאהבי את המקום שבחרתי בשבילה. וגם הוסיפה: את יכולה לבוא לבקר אותה מתי שתרצי".
נדיבי מודה שהעובדה שיש לה בעל שמפרנס אותה, עזרה לה מאוד להתמסר בכיף לאמנות שלה. היא רחוקה מלהיות אמנית מורעבת כפי שנהוג לחשוב על אמנים, אבל ככל אמן היא מעוניינת שאנשים יראו את יצירותיה ויתרשמו מהן. עכשיו שזה קורה ויצירותיה מוצאות לעצמן בתים חדשים, היא נלהבת ומתרגשת. "היצירות שלי היום שונות ממה שהיו לפני שנתיים”, היא אומרת ומתייחסת לתערוכה הראשונה בה ראיתי את יצירותיה, "עברתי תהליך. יש לי הרבה יצירות חדשות. אני מרגישה את השינוי שחל בי, משהו יותר חופשי ופתוח וזורם. אני מרגישה מאוד ישירה ואנשים מרגישים את זה ונפתחים אלי".
במהלך התערוכה עוד הוקרן סרטון וידיאו קצר על נדיבי ועבודותיה אותו צילם בימאי סרטי אמנות. "אנשים עוד יותר התחברו ליצירות שלי כי ראו מאיפה אני מגיעה".
את מרגישה שיש באמנות הזאת מין תרפיה?
"בהחלט. יש בזה הרבה תרפיה.יש בזה הרבה צורך נפשי בשבילי, ליצור. היום אני מרגישה שהגעתי לאמת של עצמי ואני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודות שלי, לא בהכרח כדי שיקנו אותן, אלא פשוט שיראו אותן. אני מקווה להכניס אותן למוזיאונים ולחשוף אותן לכמה שיותר קהל ולשמחתי דברים מתחילים לקרות והרבה אנשים מגלים עניין.
"התחלתי טיפול פסיכולוגי לאחר שאמי נפטרה. רציתי להתחבר לשורשים שלי, להיסטוריה של המשפחה ולאמא והוא עזר לי לעשות את זה. הפסיכולוג הזה בא לכל התערוכות שלי, ראה את הסרט שעשיתי על אמי ומאוד עזר לי. אני כבר לא הולכת לטיפול, אבל עד היום נמצאת בקשר נהדר אתו".
אולי את מוכנה כבר למכור את היצירות שלך ולהיפרד מהן כי השלמת עם ההיסטוריה המשפחתית שלך ואת מוכנה להיפרד מאמך, מה שהיה קשה לך בעבר.
"בהחלט. תמיד התעניינתי בביוגרפיה של אנשים אחרים, אולי בגלל שלא ידעתי שום דבר על הביוגרפיה שלי כי אמי לא סיפרה לי מאום כמו הרבה ניצולי שואה. במשך שנים חשבתי שאני היחידה עם אמא שאוספת דברים ולא זורקת, אבל בעזרת הטיפול, האמנות והסרט, הצלחתי לשחרר ולהשתחרר. אפילו הילדים שלי לא ידעו מאום על מה שעברתי בילדותי. בזמנו בני היה מתלונן על כך שלקחתי את האחיות שלו ונסעתי לארץ, אבל אחרי שהוא ראה את הסרט הוא הבין".
www.malkanedivi.com
www.tziporasnest.com
מלכה נדיבי
מומלצים
