שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בון ג'ובי בישראל: עשו היסטוריה בפארק
    הציפייה השתלמה: בון ג'ובי הוכיחו שיש רוקרים שמזדקנים לא רק בחן אלא עם הרבה מאוד כבוד. אם נתעלם משני שירים חשובים שלא בוצעו הערב, ההרכב מניו ג'רזי הראה לישראל שהיה שווה לחכות

    כדי ליהנות באמת מהופעה של בון ג׳ובי ב-2015, יש לגשת אליה נטולי ציניות לחלוטין. מי שלא יכול היה להשעות את הביקורתיות הנדרשת מאדם מבוגר נוכח להיטי הפופ-רוק המתקתקים, הבלורית המתנפנפת, המכנסים המבריקים ומחוות האייר גיטאר - סביר כי לא טרח להגיע לפארק הירקון אמש (שבת) להופעתה הראשונה וההיסטורית בישראל של ענקית הרוק מניו ג׳רזי.

     

    בון ג'ובי בהופעה בפארק הירקון    (צילום: אלי סגל)

    בון ג'ובי בהופעה בפארק הירקון    (צילום: אלי סגל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     

    מי שהגיע אליה חף מיומרות, צעיר ברוחו ונישא על גבי בריזת סוף קיץ נוסטלגית - והיו 50 אלף כאלה אתמול בפארק, זכה להופעה גדולה של אחד מהרכבי ההופעות הוותיקים והמשויפים בעולם היום. פלייליסט הגיטרות שהתנגן ברמקולים נקטע ברגע חד בשעה 20:45 (התחלה מוקדמת מהרגיל להופעות פארק), האורות כבו ומאותה שניה ועד עשרה לאחת עשרה לקחו בון ג׳ובי את הקהל הישראלי הרעב למסע בנבכי הקריירה הארוכה והמפותלת שלהם. מ״That's what the water made me" - פתיחה נהדרת אבל לא ממש צפויה, דרך "You give love a bad name״ העוקב, בון ג׳ובי נעים אחורה וקדימה בזמן.

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     

    בין להיטי אייטיז מנופחי שיער לחומרים מאוחרים, אפילו טריים - מזן "We don't run" (המנון תל אביבי, כפי מציע ג׳ון), בון ג׳ובי מתחילים הכי חזק שלהם - ולאט לאט מגבירים. למזלה של הלהקה על הבמה (ובוא נודה בזה - גם למזלם של המעריצים הפחות בקיאים) גם השירים שלא היו ללהיטים בארץ הקודש מספיק קליטים וסוחפים כדי להרים את באי הפארק הלילה. אם לא הם, אז ללא ספק עושה זאת ג׳ון בון ג׳ובי עצמו - פרפורמר אולד סקול, מהימים בהם מנהיג להקה לא היה רק קול וטקסטים, אלא שואו-מן כריזמטי, שיידע להלהיב ולהפעיל אתכם גם אם לא תכננתם. ״It's' my life״ הוא רגע שיא בערב שידע כמה כאלה, אחריו ביצוע ל-״Because we can" - מהשירים המאוחרים היותר מוצלחים של בלהקה, זוכה הערב לביצוע בינוני.

     

    גיטרה אקוסטית אחת מאוחר יותר, ו-״Someday I'll be Saturday night" בן שני העשורים מפציע, ומקבל ביצוע אינטימי יפה. אחריו מגיע פיצוי נאות יותר, בדמות ״Dead Or Alive", המוקדש ל״כל הקאובואים שבקהל״, מי שלא יהיו הערב. ״Sleep when I'm dead" רווי הקלידים הוא דרך נהדרת להציג את דיוויד בריאן, קלידן הלהקה ויהודי כשר, שזה לו ביקור מולדת ראשון. ״אבא שלך היה ממש גאה בך שהגעת סופסוף לישראל!״ אומר לו בון ג׳ובי, ובריאן קד קידה מבוישת לקריאות הקהל, שאם יש דבר שהוא אוהב כמעט כמו את האמנים שבאים לפניו - הרי זו יהדותם הרנדומלית. 50 אלף איש מוחאים כפיים לטקס המילה, כשבון ג'ובי שואלים 'מי אמר שזה לא בסדר לחזור הביתה?', ומחזירים אותנו הפעם ל-93׳ ו- "Keep the faith", סינגל החזרה לחיים שלהם ורגע השיא של הערב.

     (צילום: גיא פריבס) (צילום: גיא פריבס)
    (צילום: גיא פריבס)

     

    ברצינות, מי שחונך על ברכי רוק הגיטרות של אמצע האייטיז ועד אמצע הניינטיז, חזה בביצוע אגרסיבי בדיוק במידה הנכונה, עמוס סולואי גיטרות וקלידים , שהזכיר שבון ג׳ובי - גם אם הייתה זו רק התחפושת שלה באותה התקופה, מגיעה מרקע של האבי מטאל. שם, יגיד לכם המטאליסט הממוצע, גדלו הנגנים הכי טובים, הווירטואוזים. זה היה אחד מהרגעים האלה שלא ראויים למעמד פחות מזה שפארק הירקון מספק. בהמשך, ההרכב על הבמה -  שמבין משהו על אנרגיה בהופעות ועל כן לא מאפשר לה לרדת - מסיים עם עם הקלאסיקה ״Bad medicine" - שסוגרת את חלקו הראשון של המופע.

     

     (צילום: עדי כהן צדק) (צילום: עדי כהן צדק)
    (צילום: עדי כהן צדק)

     

    להדרן הם שבים עם ״In these arms" ו-״Born to be my baby״ ומעלים את הקצב עם ״Have a nice day", שתמיד נשמע נוסחתי מדי, כמו מתכון לשיר של בון ג׳ובי. בהופעה, אגב, זה עובד מצוין. את הערב הם מסיימים, כצפוי, עם ״Living on a prayer", ומותירים מעריצים ותיקים כמו אמא של כותב שורות אלו עם חצי תאוותם בידם, עם בחירה מעט תמוהה לוותר על "Bed Of Roses" הערב. שיר נוסף שנפקד מהסט ליסט הלילה הוא ״Always", מסוג השירים שהקהל הישראלי אימץ אולי יותר מבכל מקום בעולם. פרט לאלה - ואולי גם הקאבר האינטימי שהם עושים מדי פעם ל״הללויה״ של לאונרד כהן שהיה עובד כאן מצוין, קשה למצוא פגמים בהופעה הראשונה ואולי גם האחרונה של בון ג׳ובי בישראל. טוב, אולי העדרם של "Dry County" (פיבוריט אישי) ו-"These Days" (כן, מה באמת קרה עם זה?).

     

    גם אם שתי הבלדות הגדולות היו צריכות להתנגן הלילה בשמי תל אביב - במקום מספר גבוה מדי ומעט מתסכל של שירים חדשים ופחות מוכרים לקהל המקומי,מדובר היה בערב מדויק, מהוקצע ומרהיב. ערב של הרכב שמפעיל קהל כבר עשורים רבים, התבגר בחן ויכול ללמד גם את כוכבי הפופ העכשווים שיעור בפרפורמנס וריצוי קהל. ״נבוא לכאן בכל פעם שתרצו בכך״, מצהיר בון ג׳ובי בפני הקהל המריע, ומצטלם יחד עם להקתו על רקע עוד נקודה שכבש, סוגר סיבוב הופעות באופן הכי מוצלח שאפשר. גם במקרה שזה לא יקרה כל כך מהר - ישראל נהנתה הערב משואו גדול של להקה גדולה. מי שבחר להשאיר את הציניות בבית - זכה לחזות באחת ההופעות הטובות ביותר שהיו כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים