קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה

רותי ואהוד פוגל עם ילדיהם יואב, אלעד והדס ז"ל שנרצחו באיתמר(צילום רפרודוקציה: אמציה האיתן, אולפני אתרוג)

וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים,

אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –

וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.

וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,

כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;

וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,

כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,

וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.

(בְּעִיר הַהֲרֵגָה / חיים נחמן ביאליק)

והמראות כמו משחזרים את עצמם: ריח הפחד, ריח הדם הספוג בסלעים, ריח הבושה והכלימה - ריח חוסר האונים. חוט כסף דק ועדין שוזר את אירועי הימים האחרונים בירושלים ובאיתמר, לניסיון ההתשה שלנו כעם מימים ימימה. שוב ילדים שיגדלו ללא הוריהם, שוב ריח אבק שריפה, שוב שחיטה ווידוא הריגה, שוב מצהלות האויבים, שוב דממה.

לפני ארבע וחצי שנים אחותי רות, בעלה אהוד ושלושת ילדיהם - יואב, אלעד והדס - נרצחו בביתם ביישוב איתמר. הפיגועים האחרונים "זרקו" אותנו שוב לרצח הזה, להרגשת המועקה היושבת מתחת לחזה באופן תמידי, להתמודדות של ילדים הגדלים ללא הוריהם, לעומק התהום של השכול הכואב, להרגשת ההשפלה, לצעקת הדם מחרישת האוזניים הבוקעת מן האדמה.

קול דמי אחינו צועק אלינו מן האדמה, אך כעת איננו יכולים עוד לשתוק. אלפי שנים עמנו לא היה חזק כפי שהוא חזק היום - צה"ל, חיל האוויר, מוסד, שב"כ ומשטרה. אז איך ייתכן שזקני וילדי ירושלים מפחדים ללכת ברחובות העיר? איך ייתכן שגבעות השומרון ויהודה ספוגות בדם אנשינו?

איתם ונעמה הנקין ז"ל. שוב ילדים שיגדלו ללא הוריהם

המסר שמועבר לאזרחי ישראל בשנים האחרונות כבר אינו מספק אותנו כעם. נכון שחשוב לתפוס את המחבלים שרוצחים בנו, ונכון שחשוב להחזיר את הביטחון לתושבי ישראל באשר הם, אבל זה כבר לא מספק. תפסנו בעבר רוצחים של יהודים רבים, תחושת הביטחון לעיתים הורגשה יותר ולעיתים פחות, אך גלגל המלחמה המשוח בדמינו ממשיך להסתובב ולהסתובב והמחבלים המשחיתים ממשיכים להשחית ולהשחית.

דרושה רוח ומנהיגות, מנהיגות שחושבת איך לטפל בשורש הבעיה ולא מתעסקת בתסמינים שלה ובגרורותיה, מנהיגות שאינה נגררת אחר המאורעות אלא גורמת לשינוי בעקבות מעשיה. מנהיגי הימין אמרו מחד כי בתגובה לפיגועים האחרונים יש לבנות כבישים עוקפים ולבנות עוד ישובים בארץ, ומנגד הכריזו מנהיגי השמאל כי יש לנצל הזדמנויות שלום חדשות הבאות לפתחנו. זה כבר לא מספק אותנו, התגובה הדרושה לרצף ארוך שנים של רציחות ופיגועים היא טיפול בשורש הבעיה. אין צורך לשבת ולהמתין לפיגוע גדול ממדים

כדי ש"יישבר גב הגמל" (כמו הפיגוע במלון פארק בנתניה שבו נרצחו 30 אזרחים, ונחשב למניע העיקרי ליציאה למבצע חומת מגן). גבנו נשבר.

טפלו בשורש הבעיה, שזרו והובילו את ההיסטוריה. תנו הוראה לחיילי צה"ל (שאני בתוכם) לעבור מבית לבית בכפר/עיר שממנו יצאו מחבלים להרוג (כן, גם אם מדובר בשכם), שיבצעו מעצר של אנשים החושבים שכמו בעבר - דם יהודים הפקר הוא. חוקקו את חוק עונש מוות למחבלים, הרי מה עובר בראשו של בן-עשרה פלסטיני, שמחונך לשנאת ישראל ולרצח יהודים? הרי מה כל כך נורא בלרצוח יהודים? נכנסים לכלא הישראלי, מוציאים תואר או שניים, מקבלים קצבה מכובדת מהרשות הפלסטינית ומשתחררים.

נראה כי אויבי הארץ, על כל גווני השחור והאפור שבהם, מאמינים כי דרך פעילותיהם הרצחניות ניתן להשיג את ארץ ישראל, או לפחות חלקים נרחבים ממנה. נדרשת הבהרה - ארץ ישראל שלנו, על כל חלקיה.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

(מתוך פרשת השבוע - דברים לג, כט)