שתף קטע נבחר

"אנשים משלנו": בואו לקרוא פרק מספר

"ממילא אנחנו ישנים במיטות נפרדות, חשבה פעם ברגע של הארה, אז למה לא בחדרים נפרדים? אבל חרדת 'המה יגידו', שיתחיל עם ורה ויתפשט בכל העיר, גנזה את האפשרות לעולמי עד". פרק מספרו של ארז זהר

משפחת פיינגליק מתגוררת בבית דירות רגיל בגבעתיים, העיר הכי רגילה בארץ. בראש המשפחה ניצבת איתן ציפורה, קשישה רבת פעלים שידה בכל. הרחק מאחוריה מסתתר הרמן בעלה, שגם הוא לא טומן את ידו בצלחת, אך מקפיד מסיבותיו שלו לתת לציפורה את מרכז הבמה. לצדו של הרמן נמצאת תמיד ורה, דיירת המשנה בבית משפחת פיינגליק, שהמקרר שלה עמוס בעוגות מִתגרות שהיא מכינה להכעיס.

 

מאיר, בנם של ציפורה והרמן, הפנה להם עורף כבר בצעירותו, עקר לחיפה וחי שם עם מיכל, אשתו הפסנתרנית. מרים, בתם הרווקה בת הארבעים פלוס, מתגוררת עם הוריה ומוחזקת אצלם כבת ערובה מסיבות עלומות.

 


 

בחדר המדרגות של הבית בגבעתיים, פוגשים תמיד את דיאנה, לשעבר דינה, ראש ועד הבית, שאימצה את שמה של הנסיכה. גם לה משפחה וסיפור. בדירה הסמוכה לדירתה של דיאנה מתגורר בזהות בדויה אור, הנכד של הפיינגליקים, סטודנט לפיזיקה שבחר להתגורר בבניין שבו גרים סבו וסבתו, במטרה לפצח את החטא הקדמון של המשפחה.

  

ארז זהר, יליד 1984, פיזיקאי, פוסט דוקטורנט במכון מקס פלנק לאופטיקה קוונטית בגרמניה. "אנשים משלנו" הוא ספרו הראשון. בואו לקרוא פרק ממנו: 

 

מה שנעשה בזמן האחרון, זה פשוט לא להאמין

ציפורה שוכבת ערה במיטה. כבר לא חושך ועדיין לא אור. במיטה הסמוכה שוכב פרקדן הרמן, ישן בשקט. כל כך בשקט שהיא משתגעת. כך בכל לילה כמעט. הוא נוחר נחרות מחרישות אוזניים, והיא מתהפכת על משכבה. חולפות שעות עד שהעייפות מכריעה אותה, ודווקא אז, לפנות בוקר, הוא משתתק, וציפורה מתעוררת מעוצמת השֶקט.

אלה השעות שלךְ לחשוב, היא אומרת בלבה, ומנחמת את עצמה שאין סיבה מוצדקת לישון לילה שלם. ממילא היא מספיקה יותר מכל אחד אחר, כל היום על הרגליים, מתרוצצת לכאן ולשם למרות חוסר השינה. אז אין בעיה. אין שום בעיה.

 

היא הלא שמעה ברדיו - הרמן הוא לא הנוחר היחיד בעולם - שיש מה לעשות, ולאו דווקא בניתוח. אפשר להשתמש באטמי אוזניים, או לשלוח אותו לישון בחדר אחר. כן, אפשר. אבל לא יעלה על הדעת שהיא תישן עם גומי באוזניים רק בגלל שמישהו אחר נוחר. גם לישון בחדרים נפרדים לא ייתכן. מרים עוד גרה בבית והיא צריכה לראות את ההורים שלה יחד, וישנה ורה, הדיירת, שלא מתביישת לדחוף את האף שלה לחיים של אחרים.

"אנשים משלנו". ספר הביכורים של ארז זהר ()
"אנשים משלנו". ספר הביכורים של ארז זהר
 

ממילא אנחנו ישנים במיטות נפרדות, חשבה פעם ברגע של הארה, אז למה לא בחדרים נפרדים? אבל חרדת "המה יגידו", שיתחיל עם ורה ויתפשט בכל העיר, גנזה את האפשרות לעולמי עד.

אני כבר אסתדר, היא חושבת, ויודעת שתסתדר, בדיוק כמו שהיה עד עכשיו. בילדותה, היא נזכרת, הכול היה נפלא, גן עדן ממש, בלי בעיות ובלי צרות, עד שהגיע הרמן ובעקבותיו תוהו ובוהו שנמשך עד עצם היום הזה.

 

מה יכול להיות גרוע יותר מהילדוּת של מרים, היא חושבת, וגם אותה היא שרדה. את הקשיים היום-יומיים, את המלחמות הבלתי פוסקות עם מערכת החינוך, את הסקנדלים שמאיר עשה לה. הכול היא עברה בחיים, ועדיין עוברת, כי מהו ההווה אם לא סניף של העבר? איך שלא מסתכלים על זה היא, ולא רק היא, מתמודדת עם ההשלכות של העבר, ואין מה לעשות. צריך להתמודד. ואני, אמרה פעם להרמן, אני להתמודד יודעת. אני מתמודדת גדולה.

 

ציפורים ראשונות כבר מצייצות בחוץ. אלה לא הציפורים העדינות בעלות הקול הערב. אלה ציפורים המנסרות בציוצן את הענף שהן יושבות עליו. ציוצים שנשמעים כמו קללות. ציוצים שרק היא והעובדים בנמל, גם במאפיות ובבתי החולים, וכל מי שעובד במשמרת לילה, רק הם יכולים לשמוע. כן, היא נאנחת בלא מעט גאווה, וחושבת, אני אחת מחיות הלילה, ומתהפכת על גבה. בדרך כלל איננה אוהבת לישון על הגב, אבל היא ממילא לא ישנה אז מה זה כבר משנה? מעבר לקיר היא שומעת את מרים. גם היא מתהפכת במיטתה, רגליה נוגחות בקיר המשותף. האם גם היא שומעת את הנחירות של הרמן? אין לדעת. מרים לא מדברת הרבה. עכשיו, כמו להכעיס, הרמן דווקא נושם בשקט, ברכּוּת, בביטחון. נשימות עדינות שאינן מתיישבות עם הציוצים המכוערים של ציפורי השחר. ציוצים שאינם אלא קללה.

 

מצחיק, היא חושבת, שדווקא אתמול, כשעסקה במרץ בהכנות לחתונה של מרים, פגשה ברחוב את רות שטיין.

"רותי," אמרה רות שטיין, "את יכולה לקרוא לי רותי," והוסיפה שמאז שהתחתנה – כבר יותר משלושים שנה – היא נקראת בכלל רות גושן.

 

"רות שטיין," חזרה ואמרה ציפורה, "אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך. ודווקא היום," ושלחה

יד לתיקה ושלפה ממנו הזמנה, מבין ההזמנות שהיא מחזיקה בתיק בדיוק למקרים כאלה, ונתנה לה.

רות הרכיבה משקפי קריאה, וציפורה נדהמה. הצעירה הרזה הזאת נהפכה למזדקנת גרומה, מקומטת, שגם לא רואה טוב. מי יודע, אולי גם מאיר שלה נזקק למשקפי קריאה, הם הרי בערך באותו גיל. תמיד היו לו בעיות בראייה, עוד כשהיה ילד.

 

"אז אני רואה שמרים מתחתנת," אמרה רות, "מזל טוב! אבל מה הקשר אלי, למה אני מוזמנת?"

"מה זאת אומרת למה?" התפלאה ציפורה, "את הרי כמו משפחה."

"למשפחה שולחים הזמנה," צחקה רות, "לא נותנים ככה ברחוב, כשנפגשים במקרה, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים."

"לך צריכים לתת הזמנה?" נעלבה ציפורה, "נו, באמת, את הרי כמעט התחתנת עם מאיר, מה איתך?! "

"מאיר יבוא?" שאלה רות אחרי שתיקה קצרה.

"מה פתאום מאיר?" צחקה ציפורה, "מה מאיר, איזה מאיר?"

"אחרי הכול הוא אח של מרים, ואני לא צריכה להגיד לך עד כמה הם היו קשורים. הוא תמיד דיבר עליה באהבה כזאת. אתם ברוגז?" שאלה, ומשלא נענתה הוסיפה: עדיין?"

"עדיין," אישרה ציפורה.

"וגם הרמן ומרים?"

 

"אין קשר," אמרה ציפורה. "בעבר הוא היה שולח מכתב למרים אחת לכמה זמן, מובן שלא אמרתי לה, כי זה הרי ברור שהמכתבים נשלחו בעצם אלי. מרים מסוגלת לקרוא מכתב? אז אני הייתי קוראת אותם לעצמי ושומרת. על כל פנים גם זה כבר נגמר מזמן."

 

אישה חלפה על פניהן וציפורה השתתקה בבת אחת. מי יודע אם היא שמעה אותה, ומה קרה לה לפתע שנתקפה בחולשת דעת, ועוד בפני מי?!

רות החמיצה את פניה. "אני מצטערת," אמרה, אני חושבת שיש לנו איזה בר מצווה מהצד של בעלי בערב הזה."

"אולי בכל זאת?" התעקשה ציפורה, "לפחות לבוא, להגיד שלום, לתת לנו את הכבוד הזה?" ובעודה מדברת נמלכה בדעתה. שאני אתחנף ככה? חשבה. בשביל מה, בשביל מי?! היא אפילו לא כלתי. מילא אם היתה כלתי, כמו שרציתי, כמו שקיוויתי כשכל הנושא היה אפשרי ופתוח לדיון. אז גם הייתי יודעת איך להעמיד אותה במקומה. "טוב," אמרה, "לא רוצה, לא צריך. ההפסד כולו שלך."

"יכול מאוד להיות," אמרה רות ופנתה ללכת. "ד"ש למאיר," קראה לעבר ציפורה בעודה מתרחקת.

 

מתוך "אנשים משלנו", מאת ארז זהר, שראה אור לאחרונה בהוצאת "מטר".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארז זהר. "ציפורה שוכבת ערה במיטה"
לאתר ההטבות
מומלצים