שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דילן תומס: מסע אל ההיסטוריה של הפואטיקה
    "בצל חורש חלב" הוא מחזה וולשי מאת דילן תומס, המביא את סיפורו של כפר מנותק מכל ציביליזציה. ולמרות שאין בו עלילה מובחנת, הוא אחד הטקסטים המכוננים של המאה ה-20. אז למה מתרגמים אותו דווקא עכשיו?

    "בצל חורש חלב" של דילן תומס הוולשי, מחזה שראה אור בשנת מותו 1953, נחשב, ובמידה רבה של צדק, לאחד הטקסטים המכוננים של המודרניזם ושל ספרות המאה ה-20. אך יצירה זו היא בעלת ניחוח רומנטיקני ולירי מובהק, בניגוד לרבות היצירות החשובות של אותה תקופה, שעל פי רוב היתה בהן התעסקות בפוליטי ובחברתי.

     

    נכון, גם סיפור חייו העגום של תומס עצמו - ששתה את עצמו לדעת עד שמת בהיותו בן 39 בלבד, והתמוטט באמצע מסע קידום מכירות במלון צ'לסי המפורסם בניו יורק - תרם רבות למיתוג העל זמני שלו. אם כי כוחו ככותב לרגע לא עמד בספק. דילן הכניס לשפה מינעד מרענן ומרשים של דימויים ציוריים ושיריים, והשפיע רבות על משוררים רבים שבאו אחריו, וגם על מוזיקאי אמריקני בשם רוברט צימרמן, שהחליט לשנות את שמו לבוב דילן בהשראתו כמובן.

     


     

    "בצל חורש חלב" הוא למעשה מחזה שנולד כתסכית רדיו, המביא את סיפורו של כפר וולשי כמעט מנותק מציביליזציה הנקרא לארגאב (מבוסס על הכפר הממשי "לוכארן" שבו חי תומס בשנותיו האחרונות). אבל אם תחפשו בו עלילה מובחנת, כזו שאפשר לתמצת למעין גב-ספר שוקק ושיווקי, אתם עלולים מעט להתאכזב.

     

    בעצם מדובר בקליידוסקופ תמציתי, אפילו קליפי במידת מה, שאין בו דמות דומיננטית שמובילה את מהלך הדברים, אלא פתחון פה המתחלק כמעט שווה בשווה, בין רוחות רפאים, נערות צעירות המשוועות לאהבה וגורל אחר. ועוד אי אילו חובבי אלכוהול כבדים שחיים את חייהם בעבודה, או בבטלה, כשבתווך גם נדמה כי לבעלי החיים במחזה יש קול משל עצמם.

    "בצל חורש חלב". תרגום חדש ומוצלח ()
    "בצל חורש חלב". תרגום חדש ומוצלח
     

    וכך עולה מן הטקסט אווירה מיוחדת של עוני, פיוטיות, פשטות טרום-מודרנית, וכמובן מיניות ורכילות. כל הכוחות הללו נעים בקרוסלה מתמדת כדי ליצור את האווירה המיוחדת של המזה. לא מדובר כאן על יצירה החודרת עמוק אל נפש האדם. מה שניכר ממנה במיוחד, לבד מהאווירה הוולשית הכה אותנטית, הוא, כאמור, כוחו הפואטי של תומס, והאופן בו הפואטיקה שלו ממש רוקדת ומסתחררת.

     

    זה ניכר למשל בצירופי מילים כמו "אדונכבד", "משפטפטן" או "המצחזך" (שדוד אבידן הפך אותם לאידיאולוגיה שירית שלמה) ובדימויים רבים ומקוריים. אצל תומס הבית אף פעם הוא לא רק בית, והעצים אינם רק עצים, לכולם יש תכונות אנושיות. ולעתים, יש בדימויים שלו רגעים קטנים שאפשר לכנותן באחריות מוגבלת כ"על טבעיים". מעין משיכות מכחול קטנות המוסיפות קסם, כמו למשל "צ'רי אוון, בדלת הסמוכה, מרים קנקן בירה אל פיו אך הדבר אינו ניגר. הוא מנער את הקנקן וזה הופך לדג. הוא שותה את הדג".

     

    צפו בקטע מתוך סרט על ש"י עגנון    (באדיבות הערוץ הראשון )

    צפו בקטע מתוך סרט על ש"י עגנון    (באדיבות הערוץ הראשון )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בכלל, בלארגאב הדומיננטיות של החיות שורה בכל, לפעמים אוכלים אותן, גם את אלו הפחות ראויות לאכילה אקסיומטית, כמו למשל החתולה המתענגת על כבד, ומתברר שזה הכבד של אחיה החתול (קטע מצמרר המובא במן חינניות קריפית לעילא), וזה גולש גם לתוך שפתו הפיגורטיבית של תומס. אצלו הבוקר חרוץ כמו דבורים, הצדפות מבעבעות בחול והקומקומים רושפים כמו חתולים. מכאן שלארגאב היא מעין סימפוניה תמידית של קולות חיים ומתים, לכאורה ישות די קקופונית, אבל כזו שכנראה רק תומס מוצא את ההרמוניות הדקות שבה מתוך הסאון.

     

    המתרגם ערן צלגוב הגדיר את מטרתו נוכח שני התרגומים הקודמים, כצורך "לשבר את העברית לשלל הקולות

    השונים המצויים ביצירתו של תומס, וכך לתת לכל דמות קול ואופי משלה". הוא כמובן מצליח בכך, אבל לטעמי מדובר בהישג משני. אגב, התרגום מ-1987 של אותו הספר מאת שולמית הראבן, עדיין עומד בפני עצמו כתרגום מצוין.

     

    על כל פנים, לטעמי, הכוח של התרגום הנוכחי הוא בעיקר במקצב שלו, וברענון הראוי של השפה - כי בכל זאת חלפו כמעט שלושים שנה מאז תרגומה של הראבן. ולמרות הנטייה לראות בתרגום מחדש של קלאסיקות כאמתלה מו"לית (לא צריך לשלם על כך זכויות יוצרים כי עברו למעלה משבעים שנה, מה שמוזיל את עלויות הספר משמעותית), עדיין, במבנה של שוק הספרים היום, זו כנראה הדרך היחידה לחשוף דורות חדשים של קוראים לספרים שניתן רק למצוא בספריות עירוניות או בבתים פרטיים.

     

    כמובן, ממעוף הציפור יש קלאסיקות יותר אקוטיות הזועקות לרענן תרגומי (רוב התומאס מאנים למשל, רוברט מוסיל ועוד כהנה וכהנה), אבל חצי הכוס המלאה כאן היא מובהקת וברורה. "תחת חורש חלב" היא יצירה שראויה להיות בכל חנות ספרים, בכל מקום וזמן. כי מלבד הפואטיקה והדימויים, היא כמו כולאת זמן אבוד בקונכיה של מילים.

     

    היא מן הצצה לעולם שככל הנראה כבר לא קיים יותר. כל אותם מקומות שהופכים ספורים יותר ויותר בציביליזציה הגלובאלית שלנו. כמו שבט אפריקני קדום, או כפר בסיביר שאנשיו לא שמעו שהקומוניזם שבו נגמר. ולפיכך היא מעין טריפ רב-שכבתי, נסיעה אל ההיסטוריה ואל ההיסטוריה של הפואטיקה, וזו נסיעה נעימה ומיוחדת ביותר.

     

    "בצל חורש חלב", מאת דילן תומס. מאנגלית: ערן צלגוב. הוצאת שוקן. 154 עמ'. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: GettyImages Image Bank
    דילן תומס. קלאסיקה מודרניסטית
    צילום: GettyImages Image Bank
    הטבות למנויים
    מומלצים