ככה צדים את הטיפשים

כוח המניפולציה

כותרתו של הספר שאני מבקש להציג בפני הקוראים לא קלה לתרגום. שני פרופסורים מובילים לכלכלה, שניהם חתני פרסי נובל, ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר, הוציאו החודש לאור רב־מכר מיידי בכלכלה התנהגותית ששמו באנגלית הוא "Phishing for Phools". המילה הראשונה, פישינג, הושאלה משפת הטכנולוגיה, שם היא מתארת מהלך שבאמצעותו מנסים פצחני אינטרנט לדוג גולשים על ידי התחזות למפעילי אתרים חוקיים. אנשי הטכנולוגיה שהמציאו אותה עוד בשנות ה־60 שיבשו בכוונת תחילה את הכתיב האנגלי והחליפו את האות F באותיות PH. המחברים עשו אותו שיבוש כתיב מכוון גם למילה השנייה, כך ששמו ה"אמיתי" של הספר הוא "Fishing for Fools", או בתרגום חופשי לעברית בת־זמננו, "לדוג את הטיפשים".

אקרלוף ושילר החליפו את האותיות לא לשם שעשוע ספרותי — בספרם קטעים משעשעים במובן המדכא של המילה — אלא כדי להציג את הנושא שעליו נכתב הספר: כלכלת המניפולציה והולכת השולל. את משמעות המילה Phishing הם מרחיבים כדי לתאר תהליך כלכלי של "הטלת חכה, פיתוי ומניפולציה", שמטרתו לתפוס את האזרחים בחולשתם ולשעבדם לאינטרסים האנוכיים של הדייגים והציידים. את המילה Phools הם ממציאים כדי לתאר את הקורבנות של אותה הולכת השולל. יש ביניהם מי שמעדיפים להסתמך אך ורק על מה שמכתיב הרגש הבסיסי (הם הקרויים בפרק המבוא לספר "טיפשי הנפש"), ויש המסתמכים בצורה עיוורת על מידע שגוי ומוטה, בלי לבדוק את מהימנותו ("טיפשי הידע"). בין כך ובין כך, מדגישים הפרופסורים המכובדים, כל אחד מאיתנו, גם המודעים חדי השכל, נופל מפעם לפעם ברשתם של מוליכי השולל.

טענת היסוד של ג'ורג' ובוב — המחברים משתמשים בספרם בשמותיהם הפרטיים — לא מסובכת. משום שבני האדם אינם רציונליים בהתנהלותם הכלכלית, כותבים השניים, משום שהם קלי דעת ונסחפים אחרי רגשות ומאוויים, ניתן להשפיע עליהם ולתמרן אותם לבחור בחירות ולעשות מעשים שאינם לטובתם — אלא לטובת הגוף המתמרן. ולרעתם־הם.

הטלת חכה, פיתוי ומניפולציה. ג'ורג' אקרלוף

לעיתים קרובות אנחנו מתנהגים "כאילו מישהו שם על כתפינו קוף הלוחש באוזננו מה לעשות, מה לקנות, במה להשקיע". אנחנו מסתבכים בחובות, מתפתים למעשים כלכליים חסרי תכלית, מבטלים במחי יד אחת את הסיכונים שסביבנו ומקשיבים לעצות של רופאי אליל מכל הסוגים והמינים. עצותיהם, ממפרסמים ומשווקים ועד יועצי בחירות ותדמיות, מנוגדות לאינטרס האמיתי של האנשים הנלכדים ברשתם. לא תמיד אנו יודעים לבחור את מה שטוב בשבילנו, לא מהססים לכתוב המחברים.

הדוגמאות בספר, העמוס עובדות וציטוטי מחקרים, לקוחות מהמציאות האמריקאית, במיוחד זו שאיפשרה, ולדעת המחברים אף חוללה, את המשבר הפיננסי הגדול ששיאו באוקטובר 2008. אף על פי כן ראוי ורצוי להביאן בתמצית גם כאן, כדי שישמשו תמרור אזהרה לכל הדורשים בתוקף ובמפגיע להביאן ארצה (בהבאת ציטוטים מהספר השתדלתי להתאים ולקרב את המינוח והניסוח האמריקאי למונחים ולמושגים ישראליים ולא רק לתרגמם). אני מרשה לעצמי להמליץ לאנשי האוצר ובנק ישראל לעיין בדוגמאות בטרם יקבלו החלטות.

בראש מוליכי השולל וציידי הטיפשים מעמידים שני חתני פרס נובל את נותני האשראי שאינם בנקים. מוסדות פיננסיים אלו התמחו במחצית הראשונה של שנות האלפיים במתן משכנתאות וצורות אשראי אחרות למשפחות אמריקאיות, שלפי כל היגיון כלכלי לא יכלו להרשות לעצמן לקחת אותן. את ההלוואות השונות ליקטו נותני האשראי, מסבירים ג'ורג' ובוב, לחבילות של נכסים שרוב רובם היו באיכות ירודה, אם לא רקובים ממש, עטפו בנייר ערך צבעוני ושיווקו בהצלחה כגיבוי בטוח לאיגרות חוב מיוחדות ומורכבות שזכו לדירוג מעולה.

"נותני האשראי ומארגני המשכנתאות", כותב זוג הפרופסורים אקרלוף ושילר, "הסתייעו במשקיעים מוסדיים ובסוכנויות לדירוג אשראי כדי להפוך סל של פירות רקובים לזהב — זהב בשבילם". בעבר הסולידי הרחוק היו הבנקאים, מזכירים לנו בוב וג'ורג', "רגישים מאוד לשמם הטוב, למוניטין שלהם", ולכן הקפידו על הערכה מבוססת ושמרנית של הסיכונים. "הם הצטיינו ביחסי ידידות ואמון עם לקוחות", כותבים השניים. הקרבה היתרה גררה לא פעם ניגודי אינטרסים, ובכל זאת הייתה — לדעת הפרופסורים — עדיפה על ההשתוללות נטולת הרסן של "בנקאות הצללים" החדשה. נותני האשראי הלא־בנקאים השוויצו על המצאת הפלא הפיננסית שלהם שכביכול ניטרלה את הסיכונים הגדולים הכרוכים במתן אשראי לדיור ולצריכה. כך הם דגו וצדו בלא נקיפות מצפון את המוני הטיפשים.

"גדול דייגי הטיפשים של הזמן החדש". ברני מיידוף

"לנותני האשראי היה תמריץ ענק לייצר פירות רקובים כאלה", מסבירים מחברי הספר, "כל עוד הציבור התפתה לקנותם". והוא אכן התפתה, בין היתר בגלל הסוכנות לדירוג אשראי (כמו מודי'ס ו־S&P) שבגדו בתפקידן, שיתפו פעולה עם מוליכי השולל והעניקו לחבילות הנכסים הפגומים דירוג גבוה מאוד. לא מרוע לב, אלא בשל התחרות הפרועה שיצרה "הזדמנות פז לנצל את היוקרה ואת השם הטוב שהיו בעבר לסוכנויות לדירוג האשראי להולכת שולל ערמומית של משקיעים". כך נהייתה בנקאות הצללים לכר חסר תקדים לדיג הטיפשים. קריסתה ב־2008 הייתה עלולה למוטט את הכלכלה העולמית ולכן טוב ונכון עשו רשויות המדינה בארה"ב שהתערבו מהר, הזרימו סיוע ענק ללא הגבלה ומנוע בכך "הידרדרות לימי הביניים", מסכמים אקרלוף ושילר את ממצאיהם.

דוגמה בולטת נוספת המובאת בספר היא ההתנהגות של חברות כרטיסי האשראי — ולא מיותר להזכיר כאן שחברות כרטיסי האשראי המובילות בארה"ב אינן בשליטת בנקים מסחריים.

מחצית ממשקי הבית האמריקאיים, מתברר מהנתונים שבספר, לא פורעים את חובם לחברות כרטיסי האשראי במועד ולכן משלמים ריבית פיגורים רצחנית, קנסות ועמלות, בסכום מצטבר העולה על 100 מיליארד דולר לשנה. על סמך מחקרים מקיפים בכלכלה פיננסית והתנהגותית מאשימים אקרלוף ושילר את אותן חברות בדחיפה מכוונת של המוחלשים מבין בעלי הכרטיסים להוצאות מיותרות. הם מתארים בפירוט את המנגנונים שבאמצעותם חברת האשראי מתמרנת את המשפחה האמריקאית גם לצרוך יותר מדי וגם — בעיקר — לא לשלם את החשבון בזמן. לדעתם, "חברות כרטיסי האשראי אחראיות לחנק הכספי ולפשיטות הרגל של אחוז משמעותי ממשקי הבית באמריקה" בעשור החולף. לידיעת מי שרואים ישועה צרכנית גדולה ביבוא השיטה האמריקאית הנ"ל לארצנו.

גם תעשיית התרופות זוכה לניתוח מעמיק בספר. ליצרני תרופות חדשות תמריץ כלכלי עצום להביאן מוקדם ככל האפשר לשוק, תוך התעלמות מ"אי־אלו תופעות לוואי שליליות ואף מסוכנות העלולות להתגלות בעתיד". רשויות האסדרה הפדרליות, האמורות לפקח על התהליך המדעי ולאשר את השימוש המסחרי בתרופה, חסרות תקציבים וכוח אדם כדי לבצע בעצמן ניסויים ומעקבים ארוכי טווח. הן מסתמכות יותר מדי על בדיקות וטסטים של היצרניות, מדגישים אקרלוף ושילר. כך נפתחות גם בתחומים אלו הזדמנויות רבות וקוסמות לדיג הטיפשים, שבמקרה זה הוא דיג החולים.

תחרות מסוכנת

ג'ורג' ובוב לא מסתפקים בדוגמאות ובסיפורים. לתפיסתם, הולכת השולל אינה סטייה משיטת השוק החופשי התחרותי אלא מאפיין בלתי־נפרד שלה: מי שמקדשים את התחרות המלאה והבלתי־מרוסנת מקדשים גם את ציד הטיפשים, הנעשה בחסותה. "כשהשוק חופשי לגמרי", הם כותבים, "ניתן לנו לא רק חופש בחירה מוחלט אלא גם חופש לצאת לדיג הטיפשים". הניצול לרעה של חולשות אנוש יוצר שיווי משקל מיוחד בשווקים העשוי להתקיים זמן רב ואף ללבוש מסווה של הסדר מיטבי עבור האזרחים. בשעה שהוא על־אמת מזיק להם.

אקרלוף ושילר שוללים את התפיסה המושרשת עמוק בשיח של הימין והשמאל כאחד לפיה התחרות המשוכללת (בתוספת מסים על התאגידים המזהמים ועל אנשים עשירים) היא הסדר הכלכלי הכי מועיל והכי יעיל. היא לא — ולא באשמת הגופים המתמרנים בנו אלא באשמת השיטה עצמה. ברני מיידוף, "גדול דייגי הטיפשים של הזמן החדש", הצליח להוליך שולל את מי שמסרו את מיטב כספם לידיו הן משום שמינף בעורמה את שמו הטוב והן משום שהשכיל להציג את הישגיו הפיננסיים — השקריים — כמשקפים את המשחק התחרותי החופשי של כוחות השוק. אקרלוף ושילר, המקדישים למיידוף קטע לא קצר בספרם הלא ארוך, מסבירים שהאיש לא היה רמאי יוצא דופן: הוא רק היה מודע יותר ממנהלי תיקים אחרים לעובדה שרשות ניירות ערך האמריקאית סובלת מתת־תקצוב ומהיעדר יכולות לבצע מבחינים סטטיסטיים יסודיים, שהיו מוכיחים את חוסר ההיתכנות של התשואות הקבועות אותן השיג כביכול בניהול הנכסים והתיקים שהפקידו אצלו הטיפשים שצד ודג. השוק שלוח הרסן פותח קשת רחבה של הזדמנויות להולכת שולל ו"אם מניפולטור אחד לא ינצל אותן לרווחיו, יעשו זאת האחרים".

על כן אמצעי הלחימה הנכון נגד דיג הטיפשים הוא התערבות המדינה בכלכלת השוק החופשי, ובשתי דרכים. האחת הסברתית: לחנך את האזרחים לחשוב בהיגיון, לנתח הזדמנויות בראש קר, להסתמך רק על תוצאות מחקרים מדעיים ומבחנים אובייקטיביים. להתעלם מלחישות הקוף שעל כתפינו, לא ליפול קורבן לסיפורי הבדים שמשווקים לנו דייגי הטיפשות ולהיזהר מפיתויים הנפתחים במילים כמו "אצלנו הכי זול". החשיבה האינטואיטיבית, הסתמכות על "החוש השישי" ועל "השכל הישר", מזהירים ג'ורג' ובוב, היא המנגנון התודעתי הנוח ביותר למניפולציה ולהולכת שולל. זו חולשת הנפש העיקרית שציידי הטיפשות מזדרזים לנצל. תפקיד המדינה ללמדנו להבחין בין אמת עובדתית־מדעית לבין "נרטיב המתחזה לאמת".

התערבות מדינתית נוספת צריכה להביא להקמה ולחיזוק מוסדות המרסנים את נטיית הלב שלנו להחלטות טיפשיות. מחברי "לדוג את הטיפשים" ממליצים במפורש לממשלות להגביל את חופש הבחירה של הצרכנים, במיוחד בבחירת מוצרים מסובכים כמו השקעות פיננסיות, חיסכון לפנסיה ומשכנתה, וגם בצריכת התרופות ובהתמכרות לרשתות חברתיות ולהימורים. "איננו מתכחשים ליתרונות הגדולים של כלכלת השוק", כותבים בפרק הסיכום אקרלוף ושילר, "ולהישגיה האדירים שאבותינו לא יכלו לחלום על שכמותם. אנו רוצים רק לחשוף גם את הצדדים האפלים של אותו שוק ולהזהיר מפניהן. להזכיר ששיטת התחרות החופשית מייצרת מוצרים שהם טובים לך ולי — וגם מוצרים שהם טובים לי ומזיקים לך". מוצרים ושירותים מהסוג השני, חומריים ורוחניים, כלכליים ואידאולוגיים, נצרכים על ידינו במסות. "לו היה דייג הטיפשים מוגבל רק לטיפשים מובהקים, לו היו הספקולציות פוגעות רק בספקולנטים, היינו אומרים, ניחא", מסבירים שני חתני פרס נובל את מניעיהם לכתיבת הספר. אך כשהולכת השולל הופכת לתופעה רחבת ממדים, לא סטייה מהכלל אלא הכלל עצמו, היא מכרסמת ביסודות הכלכלה החופשית והדמוקרטיה הפוליטית. בנסיבות מתאימות ובהשפעות מסוימות — מחיר נמוך, פנייה לאינסטינקט בסיסי, זריעת פחד, הפרחת סיסמאות וסיפורי מעשיות — כולנו מוכנים להיות קורבנות מבחירה של ציידי הטיפשות.

מי צריך הוכחות

שני הפרופסורים חוששים מהשפעת הנוכלות והטיפשות על אמריקה וכלכלתה. ומה אצלנו?

ספרם המשבח את הממשל ואת הבנק הפדרלי המרכזי האמריקאי על שהצליחו למנוע "ימי ביניים כלכליים" כמו בשנות ה־30 של המאה שעברה, עומד בסתירה לתפיסה המשתלטת על מרחב הדיון הכלכלי אצלנו. זו תפיסה הקוראת לישראלים (המרוגשים ממילא) להתעלם מניתוחים כלכליים רציונליים, מבוססי עובדות וסטטיסטיקות, ולהסתמך על השכל האינטואיטיבי הישר. לא נמצאה הוכחה לתופעה כלכלית מסוימת שהיינו בטוחים בקיומה בארצנו? יש עדות להתקיימות דבר מה הפוך? אל דאגה. אל תתייאשו. תמיד נוכל לדחות הצידה בבוז את העיסוק המייגע בהוכחות, ניתוחים, דוגמאות, סטטיסטיקות וחישובי עלות־תועלת ולהסתמך על השכל הישר שלנו.

וגם אתה, מקבל ההחלטות הכלכליות הלאומיות, הישמע אך ורק לקול הבטן. תעשה רפורמות אך ורק לפי השכל הבריא שלך. אל תיקח לליבך עצות של כלכלנים מקצועיים ויבשים מסוגם של אקרלוף ושילר. בבקשה ממך, צא וראה עד כמה הועילו לישראל רפורמות שלא היו בגלוי מבוססות על מבחן כלכלי של עלות מול תועלת. כמו, למשל, רפורמת בכר ורפורמת המקרקעין. מה, לא הועילו? מה, גרמו נזק? לא נורא: צריך רק לאפשר למקבלי ההחלטות שלנו לשלוף רפורמות חדשות, בתקווה שייתקנו את מה שקילקלו קודמותיהן. או לא.

לפי מבחן השכל הבריא, שאין כידוע אמין ממנו, השמש סובבת את הארץ: עולה במזרח ושוקעת במערב והארץ במקומה עומדת. זאת בניגוד לאמירתו של מדען משונה אחד, גליליאו, בפני צוות החוקרים המיומן של האינקוויזיציה ("ובכל זאת נוע תנוע"). המדענים גם מתעקשים על כך שכדור הארץ כשמו הוא, כדור, אבל לפי השכל של כולנו הכדור הזה שטוח. הרי אם היינו מהלכים על כדור, היינו נופלים ממנו כל הזמן. לכן כדור הארץ הוא צלחת.

להלן עוד כמה אמיתות מובנות מאליהן שלא נכללו בספר "לדוג את הטיפשים" אך מתאימות לרוחו: מוצא האדם לא מקוף; הפיגועים של 11.9 בניו־יורק היו קונספירציה ציונית־קפיטליסטית; כל סודות הגזע שלנו נמצאים בדם שלנו; הלכלוך בנחל הקישון, האנטנות הסלולריות והחיסון נגד אדמת מסרטנים; אפשר להידבק באיידס דרך האוויר; החיים בקובה הקומוניסטית נפלאים; חוב ממשלתי גבוה מעודד צמיחה; אפשר לספק רווחה לכל בלי לעלות מסים; הנפט יהיה תמיד יקר וכמובן הבנקים בישראל הכי בלתי־תחרותיים ויקרים במערב.

אז מה אם זה עתה פירסמה קרן המטבע הבינלאומית מדד לפיו הבנקים בישראל פחות כוחניים ויותר תחרותיים מהבנקים בכמעט כל המדינות המערביות בנות ההשוואה? הבה נעיף את הפרסום לפח הזבל של הרציונליות ונשוב אל תחושותינו המתפרצות, שלעולם לא יוליכנו שולל.

בשביל השקר הנפשי, סליחה, השקט הנפשי, עדיף להמשיך להאמין שכדור הארץ הוא צלחת, שהדם היהודי טוב מהדם הערבי, שמגדלי התאומים הופלו על ידי ארגוני המודיעין של ארה"ב וישראל, שהכיבוש לא משחית ולא עולה כסף, שהתחרות בלתי־מרוסנת תרפא את כל תחלואי המשק, שהממשלה באמת רוצה להוזיל דירות, שהבנקים הישראליים הם קרטל קטלני, שהעוני קיים רק אצל ערבים וחרדים, שהשכר בארץ נמוך בגלל אבטלה נמוכה וששני חתני פרס נובל לכלכלה אקרלוף ושילר הם בסך הכל יהודים אמריקאים מתנשאים.

ברוכים החוזרים לימי הביניים.