הלוואי

בשבוע שעבר הלכתי ליום הולדת של חבר שמאלני. כמה שמאלני? בואו נגיד שחלק גדול מהמשתתפים במסיבה הצביעו לרשימה המשותפת. חבר ימני שאל אותי איך אני מסוגל. לא הבנתי את השאלה: כמה יכול אדם לבלות עם אנשים שחושבים כמותו? מה מעניין בזה?

במהלך האירוע אמר לי חתן יום ההולדת שהגיע למסקנה שצריך לתת לפלסטינים לנצח; שמיצינו את האופציות האחרות ואולי הפתרון היחיד הוא שינצחו אותנו. יכולתי להיכנס למצב הפופולרי כל כך בישראל 2015 של שיימינג, ולומר לו שהוא מאלה הלוקים באותה מחלה יהודית קשה של שנאה עצמית, אלה המעדיפים להירצח מאשר לעמוד מול האמת הכאובה של שנאתם העיוורת של אויבינו אלינו. אבל לא רציתי. הרי הוא גם היה יכול לא להזמין מתנחל ליום ההולדת שלו. אבל הוא הזמין. למה לא? יש כל כך הרבה דברים שאנחנו כן מסכימים עליהם, אז מדוע לתת לנושא המדיני להשתלט על הכל? מה עם העובדה ששנינו המומים מאודטה, שנינו בדיאטה, שנינו בעד הומור בריטי ושנינו מפחדים מהאיום שיש בישראל על חופש הביטוי?

האמת היא שאפילו מעט נהניתי להאזין לדעה כל כך קיצונית. אהבתי את המצלול שלה. את הרעננות שהייתה בה. עצם זה שמישהו בא ומניח על השולחן משהו חדש, לא משנה כמה הוא מופרך בעיניי, זה דבר בעל ערך. אני מעדיף דעות חדשות מהתחת, מאשר אנשים שבמהלך כל חייהם אומרים את אותו הדבר. קובי אריאלי ואני הגענו כבר לפני עשור למסקנה שהחלוקה האמיתית בין האנשים היא בין אלה שיש להם לאלה שאין להם הומור. מסיבה זו, אורי אורבך ומוטי קירשנבאום היו בעינינו תמיד חברים באותה מפלגה. במילים אחרות, אין לי בעיה עם טבעונים, עם שמאלנים, עם חברי כת האמיש — כל עוד בשיחה איתם לא יתברר כי הם חסרי חוש הומור. 

אבל גם זה עבר לי בראש ביום ההולדת: הלוואי שהיה בישראל שמאל שמתמודד באומץ עם השאלות הקשות. שמאל שלא מספר לעצמו ולנו סיפורי מעשיות על מה שהיה באוסלו, על הסיבות שבגללן ההתנתקות נכשלה או על מה בעצם הסיבה שבגללה, למרות שברק הסכים לחלק את ירושלים, ערפאת לא היה מוכן לזוז מעמדתו. שמאל שעומד באומץ מול העובדה המרה שלפיה הפלסטינים הם אלה שסירבו לכל הצעות הפשרה הטריטוריאליות שהוצעו להם עד היום. שמאל שיעמוד באומץ מול העובדה המרה שלפיה הפלסטינים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה באמת. שמאל שיעמוד באומץ מול ההבנה כי גם אם נדבר עם גורם פלסטיני מתון, בכל רגע עלולים להגיע חמאס או דאעש וליטול מהגורם המתון את ההנהגה בכוח, וכך נמצא עצמנו מפנים שטחי מולדת כדי לגלות שהוקמו באותם מקומות קיני טרור אכזריים. הלוואי שהיה פה שמאל שמוכן להתמודד באומץ עם ההבנה שישראל איננה אחראית לכך שיש פלסטינים, שיוצאים לרצוח בשם האיסלאם, ממש כשם שאין אנו אחראיים ליחסה של החברה הפלסטינית לבנות משפחה שקיימו קשרים אינטימיים לפני הנישואים, למשתפי הפעולה שנרצחו במהלך "צוק איתן" בסגנון דאעשי ולגורלם של הומואים ולסביות ברצועה.

הלוואי שהיה בישראל שמאל שהיה מודה כי אומה שבאמצעות שקרים זולים על אל־אקצה מוציאה מקרבה כל כך הרבה רוצחים שמוכנים להקריב את חייהם, היא אומה שאין לנו שיח עימה, כי אין לה דרישות רציונליות. הם תמיד יוכלו למצוא סיבה לצאת למסע הרג: אם לא אל־אקצה אז גם קללה נגד מוחמד תספיק. הלוואי שהיה כאן שמאל שהיה מכיר בכך שמיליוני המוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים הם עדות לקללת האיסלאם הפונדמנטליסטי, וכשם שנסראללה ממשיך לאיים בצפון גם לאחר הנסיגה מלבנון (עמוס עוז בזמנו סיפר לנו כי לאחר היציאה מלבנון לא נצטרך להתמודד עם חיזבאללה, כי הוא לא יתקיים יותר), גם מקור הטרור הפלסטיני אינו קשור למפעל ההתיישבות, אלא למפעל הציוני עצמו.

הלוואי שיקום כאן שמאל שיבין שהעם בישראל הוא מאוד פרגמטי ושוחר שלום. הוא תמך ברבין ובברק, והיה הולך איתם להסכמי שלום מרחיקי לכת. זו המציאות שהתנפצה לכולנו בפנים, זה הטרור שעולה בזמן של דיאלוג מדיני (בשונה מהשקר הנוכחי המדבר על היעדר אופק מדיני כסיבה לטרור).

וזה לא שאי־אפשר להרכיב רשימה זהה מימין, כן? הלוואי שהיה כאן ראש ממשלה מימין שלא מספר לעצמו ולציבור סיפורי מעשיות על כך שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל נגד חלוקת ירושלים, כאילו יש מי שיקנה הצעה כזו בצד השני. הלוואי שהימין לא היה מבטל את הצורך להתמודד עם הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה חיים פלסטינים בשטחי הגדה, את המציאות שבה מיליוני אנשים חיים כאן בלי זכויות מעבר והגדרה עצמית. הלוואי שהימין לא היה מכחיש את כדור השלג הדמוגרפי שמאיים עלינו כמדינת לאום יהודית. הלוואי שהימין לא היה מספר סיפורי מעשיות על כך שההתיישבות מביאה ביטחון. אפשר לתמוך בהתיישבות ממניעים אידיאולוגיים, אבל לטעון שזה מעלה את הביטחון זו איוולת.

הלוואי שהיה כאן ימין שהיה מנסה לאחוז את השור בקרניו, ימין שלא מפחד לעסוק גם הוא בנושאים של זכויות אדם, במצבם וברווחתם של ערביי ישראל, במקרים שבהם ישראל משתמשת ביותר מדי כוח מול החלש, בגילויי הסתה וגזענות ברשתות החברתיות. ימין שלא רק נלחם ב"שוברים שתיקה" (מלחמה מוצדקת), אלא כזה שמוכן גם לקבל שיש מקומות שבהם צריך לתקן. ימין שמתמודד עם חוסר התוחלת המדינית. שמסביר לאן הוא הולך. מה הוא מתכנן. מה עמדתו בסוגיות הליבה. ימין שלא עסוק רק בלהסביר כמה השמאל טועה — והוא טעה — אלא מסביר גם מה הדרך שלו. ימין שלא מסתפק בלנהל סכסוך, אלא מבין שבשלב מסוים נראה שהסכסוך מתחיל לנהל אותנו. הלוואי שהיה כאן ימין שהיה מסביר באמת מה בכוונתו לעשות עם מעמדה הבינלאומי של ישראל, עם האופן שבו תופסים אותנו בעולם, ולא מסתפק בלומר שכולם אנטישמים. ימין שלא היה נותן לאגפים המשיחיים לנהל אותו, אלא לאלה הפרגמטיים.

והלוואי שהיה כאן ימין שהיה מסוגל להכיל את עמדות השמאל, בלי להאשים אותו מיד בפוסט־ציונות ובתבוסתנות; ימין שהיה מכיר בכך שגם אנשי שמאל לוחמים עבור הארץ הזו ואוהבים אותה, ומתוך אהבתם אותה ודאגתם אליה הם מנסים לעורר בה שיח ולחולל בה שינוי. מתי יהיה כאן ימין שיקבל בברכה דיאלוג פוליטי עם הצד השני, בלי להרגיש מיד שרודפים אותו וקושרים נגדו קשר. 

הלוואי שמשמאל ומימין היו יותר אנשים רגועים שמסוגלים לקבל את חילוקי הדעות שיש כאן כברכה, אנשים ליברלים שעמידה מול אדם שחושב אחרת מהם לא מפחידה אותם כל כך ולא מוציאה מהם רק אש וגופרית. הלוואי שהאדם יהיה רחום עד ערב, הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה. 

daum30@gmail.com