לבד, אצל מרגרט

למה אפשר לצפות אחרי שאוטובוסים נרגמים באבנים ביפו? בדיוק למה שקיבלתי בשישי בערב אחר כך: רחובות ריקים ושקט מעיק. בן אדם סביר לא מסתובב במקום שניצני אינתיפאדה מרימים בו את הראש, ורוב התל־אביבים הם אנשים סבירים. אני לא. מרגע שתקף אותי געגוע לפינה אחת נשכחת, לא נתתי לתקריות ברחוב יפת לשנות לי תוכניות. נסענו עד כיכר השעון, פנינו לכיוון הים וחנינו מאחורי בניין המשטרה לשעבר שהופך למלון. היה חשוך, ובחושך הבחנו בדמות חשודה. ביום רגיל, בחור שעומד בפינה לא מושך תשומת לב. עכשיו גרמה לנו נוכחותו להתנהג מוזר: הרגליים הלכו קדימה, הראש נשאר מסובב לאחור. עיניים בגב. בסופו של דבר, סתם אזרח תמים שקוע בסלולרי.

החצר של מרגרט תייר, שאליה כיוונו את צעדינו, לא הייתה אופציה בלילה מתוח, ובפעם הראשונה התיישבנו בפנים, בחלל שתמיד נראה קטן וצפוף. ליד אחד השולחנות ישבה אישה לבד, כובשת את פניה בידיה, בשפת גוף שיש בה עייפות ודכדוך. כשהרימה את הראש נחשפו פנים מוכרות ועיניים יפות. "אני סוגרת", מילמלה מרגרט. אמרתי שאנחנו ארבעה, רעבים, ולקח לה פחות מרגע להתעשת. היא קמה על הרגליים והציעה לנו לשבת. "את עצובה?" שאל א'. במקום תשובה יצא לה חיוך.

אם יש מעליה עננה קודרת, זה לאו דווקא בגלל המתח השכונתי שמבריח לקוחות. צו פינוי לחצר המשקיפה לים ולשטח המטבח מאיים על עתיד המסעדה שלה. בשביל העירייה היא עצם בגרון שמפריעה לפיתוח הטיילת. בשביל מרגרט ומעריציה מדובר במחיקת מוסד היסטורי, לא פחות. בשנות ה־70 ישבו כאן הפנתרים השחורים, ביניהם בעלה ויקטור תייר, ותיכננו את מאבקם החברתי. אחר כך התגלו הבישולים הטריפוליטאיים שלה, וכל הסלבס באו. זה היה עידן שבו אוכל אותנטי של מאמות וסבתות נשאר בתוך המשפחה. מרגרט הייתה מהראשונות שפרצו החוצה. סרדינים ממולאים כמו שאף אחד לא עשה לפניה הפכו לאגדה, מתכונים סודיים הודלפו לטורי אוכל, כולל הטוויסטים של בעלת הבית שקוצצת שיני שום עם הקליפה. ועם הפרגון זינקו המחירים.

כשדיסקסנו איתה מה נאכל כבר בקעו מגרונה צחוקים מתגלגלים כמו צופרי אזעקה ושכחנו שאנחנו פה לבד. היא שלפה תמונה של ויקטור ז"ל עם גולדה מאיר, הצביעה על משענות הברזל המסולסלות של ספסלי הישיבה שהוא עשה, ואז נעלמה במטבח. לשולחן הגיעו סלטים עם חצילים בכמה אופנים, גזר ודלעת חרפרפים במידה, פלחי סלק ברוטב תפוזים סיניים ופיתה גדולה דקה שאפשר לנגב איתה. איך? סבירים, לא בלתי־נשכחים (150 שקל). הדייגים לא הביאו סרדינים, אז בחרנו בורי ים מפולט (טוב! הכי מוצלח בארוחה, 120 שקל); בורי שלם (פחות הצטיין); קוסקוס ממולאים (80 שקל, לא הפתיע); וקבב לוקוס (שתי קציצות על אורז לבן ב־130 שקל זה מופרז, ושום פרס קולינרי מחו"ל לא יעזור). קברנה גמלא הקפיץ אותנו ב־220 שקל, על שתי כוסיות תה שקדים חויבנו ב־24 שקל, ויחד עם סודה וטיפ השארנו אלפייה שלמה. יש לי כבוד למפעל חיים, אבל עם יד על הלב: הפער בין המחיר לתמורה גדול מדי.