"משחק התמימות": הרוצח עדיין חי

איאן ג'ויס התקבל לכיתת "הוכחת החפות" היוקרתית בבית ספר נודע לעיתונאות. איאן ושני חבריו היחידים לכיתה, שרה גולד היפה והדעתנית וג'ייק הייבנס המבריק והאניגמטי, חוקרים מקרה בן חמש-עשרה שנה של נער צעיר בשם סקיילר וינגייט. הרוצח מת לכאורה במהלך שהותו בכלא, אך אט-אט מתחילים להצטבר רמזים מטרידים המעידים כי ייתכן שהרוצח האמיתי עדיין חי ואף פועל בסביבתם.

בואו לקרוא פרק מתוך "משחק התמימות" בגרסא הדיגיטלית

רוצים לקרוא את "האיש שרצה לדעת הכל" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד 

ככל שמצטברות העדויות מוצאים עצמם השלושה לכודים ברשת של הונאה, חוסר אמון ושחיתות, המאיימת על חייהם ומטלטלת אותם בין הסמטאות האפלות של שיקגו לבין חופיו של אגם מישיגן.

"משחק התמימות". לרדוף אחרי הרוצח

מייקל הארווי הוא סופר, עיתונאי ומפיק סרטים תיעודיים עטור פרסים. הוא מחזיק בתואר במשפטים וחי בשיקגו. זהו הספר הראשון פרי עטו שיוצא לאור בעברית. בואו לקרוא פרק מתוך "משחק התמימות":

1

הסמינר התקיים בבניין פיסק, אחד המבנים הישנים ביותר בקמפוס של אוניברסיטת נורתְוֶוסטרן, ולבו המחוספס והפועם של בית הספר לעיתונאות על שם מֵדיל. התיישבתי ליד שולחן בירכתי הכיתה. רעמת השיער האדום בקדמת החדר התנפנפה כמו כלב שמתנער בגשם. יד אותתה.

"לא שם, מר ג'ויס."

נאנחתי, לקחתי את הילקוט שלי, ומצאתי כיסא בשורות הראשונות. רעמת השיער נחצתה וחשפה אף באורך מכובד ועיניים שצבען כחול עז.

"קוראים לי ג'ודי זומברוֹבְסקי. אתם יכולים לקרוא לי זי. אתה מכיר את גברת גולד?"

היד הפנתה את תשומת לבי לאישה שישבה לשמאלי. היה לה סנטר מרובע להפליא, עצמות לחיים גבוהות, ושיער חום ארוך שהפך אדמוני בשמש אחר הצהריים המאוחרת. שרה גולד נופפה אלי. הרגשתי בחילה. בחילה לתפארת.

"אנחנו מכירים מהתואר הראשון," אמרה שרה וחייכה אלי כאילו החלפנו יותר משלוש מילים במהלך ארבע השנים שלמדנו יחד.

"כמובן." זי זרקה מבט אל קצה החדר. "אנחנו מחכים לעוד אחד."

הדלת נפתחה בחבטה.

הסטודנט השלישי בסמינר הקיץ היה בחור גבוה וזוויתי. כתפיו היו רחבות ולסתו הארוכה כוסתה בזיפים בלונדיניים. עיניו היו מוצללות וקשות לפענוח.

"ג'ייק הֶבֶנס?" קולה של זי הצטלצל במעבר הריק והדהד מהקירות. הבנס התיישב בכיסא שאני התיישבתי בו קודם.

"מה יש לכם, אנשים?" זי נופפה להבנס להתקרב. "גש לכאן."

"אני בסדר, תודה." קולו נשמע מחוספס, כמו מכונית שמאיצה בהילוך נמוך. הוא נראה מבוגר יותר. אולי אפילו בשנות השלושים שלו.

"בסדר. שב איפה שאתה רוצה." זי הציצה בערבוביית הניירות שנערמה סביבה. מתחת לפנקס צהוב היא שלפה מה שנראה כמו ביג־מק ופתחה את עטיפתו. היא נגסה, ואז לקחה כוס קולה עם קשית ושתתה.

"נו טוב. מישהו יכול לספר לי מה אנחנו עושים כאן?" זי נגסה שוב וצפתה בנו בזמן שלעסה.

"הגענו הנה כדי לעבוד על הרשעות שגויות." שרה גולד נקשה בעט על השולחן כשדיברה. "אנשים שנידונו למוות על פשעים שהם לא ביצעו."

"את מתכוונת לרצח, גברת גולד."

"כן, גברתי."

"זי."

"כן, זי."

"ומה אם חס וחלילה הבן זונה כן אשם?" מלפפון חמוץ נפל מהביג־מק של זי. היא התעלמה ממנו. "מה קורה אם הקדשתם סמסטר שלם לתיק הזה, ובסופו של דבר הוא אנס את הילדה הקטנה, ביתר אותה לחתיכות, ודחף אותן לשקיות אשפה? בדיוק כמו שהתביעה טענה."

שרה פתחה את פיה לדבר.

"לא סיימתי," אמרה זי. "מה קורה אם אתם עובדים על התיק ומשתכנעים שהממזר המסכן חף מפשע? אין לכם שום ספק בזה. אבל חסרה לכם הוכחה. או שיש לכם הוכחה, אבל מסיבה כלשהי היא נגועה. לא קבילה. מה קורה אז?"

זי נגסה נגיסה נוספת, הניחה את הסנדוויץ', והרימה את ידיה כאילו היא רופאה המתכוננת לניתוח. "אני לא אמורה לאכול את הדברים האלה, אבל אני מתה על זה." היא ניגבה את אצבעותיה במפית, עטפה את שאריות ההמבורגר ותחבה אותן לשקית הנייר. "זה מה שאני מנסה לומר: יש לנו המון תיקים. והמון תוצאות אפשריות. אבל אנחנו לא מצדדים בתוצאה אחת על פני האחרת."

"במה אנחנו מצדדים?" שאלה שרה.

"בָּאמת, אם אנחנו יכולים לגלות אותה. ובסיפור טוב. ובכל הנוגע להתנהלות המציאותית של מערכת המשפט שלנו" - תנועת ידיים חטופה לעבר השמים — "לפעמים צריך לתת לדברים לקרות כמו שהם קורים. אתם מבינים מה אני אומרת?"

כולנו הנהנו.

"לא הבנתם כלום. אבל זה בסדר. רק תקפידו לזכור את הכלל הראשון. הראיה היא מה שהיא. תנו לה לספר את הסיפור שלה. אל תשנו אותה כדי שתתמוך בתוצאה כלשהי. נדבר הרבה על כל זה בהמשך. בינתיים, למה שלא נתחיל?" זי הצביעה על ערמת התיקיות החומות שכיסתה את הקיר מאחוריה. "אלה רק חלק מהתיקים שאתם מוזמנים לקרוא. יש לנו עוד חדר מלא בהמשך המסדרון."

"אנחנו מתחילים במקום מסוים?" שאלתי. "או פשוט צוללים פנימה?"

"הסמינר הזה מתבסס על חושים, מר ג'ויס. ועל מי שיש לו חושים. למעשה, התיק הראשון שלנו מתבסס על לא הרבה יותר מתחושת בטן. שמעתם עליו?"

כולנו הנדנו בראשנו. זי נראתה מרוצה.

"התיק הראשון שלנו הוא של גבר בשם צ'רלס גריינג'ר. הוא הורשע ברצח אדם בירייה במהלך עסקת סמים, ומדינת אינדיאנה גזרה עליו גזר דין מוות. באביב 1999 עברנו על התיק בכיתה זו ממש. אף אחד כאן לא קנה את הטענות שהופיעו בו. לא ידענו בדיוק למה, אבל העובדות פשוט לא הסתדרו יחד. אז הזמנו את פרוטוקול המשפט של גריינג'ר והתחלנו לחקור את הנושא. בסופו של דבר התמקדנו בעדת המדינה. בהתחלה היא פחדה לדבר איתנו. שלחנו אליה כמה מכתבים מגריינג'ר, ואחר כך שלחנו לה גם לוח שנה וסימנו את תאריך ההוצאה להורג המתוכנן שלו. בסופו של דבר היא חזרה בה מעדותה וכל העסק התפרק. צ'רלס גריינג'ר ישב בכלא חמש־עשרה שנה וחיכה לגזר דין המוות שלו. בשלב מסוים הפרידו בינו לבין הוצאתו להורג רק ארבעים ושמונה שעות. ואנחנו הצלנו את חייו. הסמינר הזה הציל מאז עוד שמונה בני אדם. ושחררנו לפחות אותו מספר של אנשים מעשרות שנים בכלא על פשעים שהם לא ביצעו. זאת העבודה הכי טובה שתזכו אי פעם לעשות. וגם הכי תובענית. הרבה ממנה יהיה תלוי בתחושות הבטן שלכם."

זי שקשקה את הקרח בכוס ומצצה את הקש עד שהגיעה לסוף. ואז היא השליכה את הכוס לקרבת הפח. "נבחרתם לסמינר הזה כי אתם הטובים ביותר. לפחות ככה אמרו לי. זכיתי בשלושה פרסי פוליצר במהלך הקריירה שלי, אז אני יודעת לזהות כישרון. ומנקודת המבט שלי, ועדת הסינון לקורס הזה מצליחה בקצת יותר מחמישים אחוז. מה שאומר שלפחות אחד מכם לא מתאים לכאן. אבל נחיה ונראה. ועכשיו הייתי רוצה שנצא לסיור מודרך במערכת התיוק שלנו כאן במסדרון."

זי קמה. שרה ואני קמנו איתה.

"לי כבר יש תיק." ג'ייק הבנס ישב מרוח בכיסאו, עיניו נעוצות ברצפה. "השם הוא ג'יימס הריסון. לפני ארבע־עשרה שנה הוא הורשע ברצח ילד בן עשר בשיקגו."

זי חייכה וראיתי את הניבים שלה. "מר הבנס. נחמד מצדך להצטרף אלינו. אנחנו נוטים לא להתמקד בתיקים מאילינוי מאז שהמדינה ביטלה את עונש המוות."

הבנס נשא את מבטו. "מה עם 'תסמכו על החושים שלכם'?"

"לא אמרתי שאי אפשר להציץ בתיקים מאילינוי. רק שאם משווים בין כולם, אולי הם לא נמצאים בעדיפות ראשונה."

"אבל אי אפשר באמת להשוות."

"אני לא מבינה."

"קודם כול, הריסון מת. אחרי ארבעה־עשר חודשים בכלא מצאו אותו עם סכין מאולתרת שהיתה תקועה לו בצוואר." הבנס קם והתקדם לאורך המעבר עד שעמד מצדה השני של שרה. הוא שלף תיקייה עבה מילקוט מרופט והשליך אותה בחבטה על השולחן. "זה כל מה שהצלחתי למצוא. גזירי עיתון, בעיקר. ודוח המשטרה המקורי."

זי התעלמה מהניירת. "למה לחקור תיק שהמורשע בו כבר מת?"

"העובדה שהוא מת הופכת אותו לפחות חף מפשע?"

זי ליקקה את שפתיה. היום הראשון, והמרצה כבר עצבנית. מעולה.

"מר הבנס, בוא נדבר על זה אחרי השיעור..."

הבנס הוציא מהילקוט מעטפה אפורה מקומטת, והניח אותה ליד התיקייה.

"יש לך משהו נוסף בשבילנו?" קולה של זי התרומם יחד עם גבותיה.

"מכתב, גברתי."

"את זה אני רואה."

"קיבלתי אותו לפני ארבעה ימים."

"בדואר?"

"אין עליו חותמת," אמרה שרה והטתה את ראשה

כדי להביט טוב יותר במעטפה.

"הכניסו אותה מתחת לדלת הדירה שלי."

"מתי, מר הבנס?"

"אמרתי לך. לפני ארבעה ימים."

זי הנהנה. "תמשיך."

יכולתי להרגיש את השינוי בחדר. זי כבר לא היתה המרצה. וג'ייק הבנס כבר לא היה רק תלמיד.

"קמתי בבוקר והמעטפה חיכתה בכניסה לבית שלי. אז פתחתי אותה."

"למי עוד היתה גישה אליה?"

"לאף אחד."

"אתה בטוח?"

"די בטוח."

"ומה אתה חושב שיש בה?"

"אני יודע מה יש בה. פתק מהרוצח. הרוצח האמיתי."

זי ניגשה לקצה החדר וסגרה את הדלת. היא שבה עם קופסה ובתוכה כפפות גומי. כל אחד מאיתנו לקח זוג כפפות ועטה אותן על ידיו. לא יכולתי להסיר את עיני מהמעטפה. חשאיותה של זי רק הוסיפה לרושם. היא הרימה את המעטפה ובחנה אותה. לא הופיעה עליה כתובת, רק השם ג'ייק הבנס באותיות דפוס שחורות.

"היא היתה סגורה וחתומה, מר הבנס?"

ג'ייק הניד את ראשו. זי לא נראתה מופתעת. היא פתחה את המעטפה והוציאה את תכולתה - דף נייר בודד מלא בעוד אותיות דפוס. זי פרשה את הדף על השולחן וכולנו קראנו.

98-2425. אני ארגתי את הילד.