שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "במקרה או שלא": פרק מספר

    עידית, דור שני לניצולי חיים, נשואה, אם לארבעה, גרה בקומה מרווחת ברמת אביב גימל, עוד רגע שותפה במשרד פרסום ידוע, תמיד רעבה. ויש גם מאהב. החיים מתנהלים מעצמם עד שהכול קורס. במקרה, או שלא במקרה

    עידית, דור שני לניצולי חיים, נשואה, אם לארבעה, גרה בקומה מרווחת ברמת אביב גימל, עוד רגע שותפה במשרד פרסום ידוע, תמיד רעבה. ויש גם מאהב. החיים מתנהלים מעצמם עד שהכול קורס. ואיך תתמודד עידית? אפשר להשתגע, אפשר להתאבד, אולי לחזור בתשובה, ואפשר גם לרצוח, ומי נרצח, ולמה, והאם כל זה קורה במקרה, או שלא.

     

    "במקרה, או שלא" היא דרמת מצחיקה ומבכה לסירוגין, מהולה לאורכה בצלילי אופרה, על שינויים שמגיעים פתאום באמצע החיים. טלי שפירא שחטר, ילידת 1964, נולדה בתל אביב, נשואה ואם לשלושה, עורכת דין ומגשרת, מוזיקאית. "במקרה, או שלא" הוא ספרה הראשון. בואו לקרוא קטע ממנו:

     

    פרק 1

    "יפה שלי, אני מתגעגע," אומר גיא אהובי בדיבורית. הוא חייב להפסיק לדבר, כי אם ימשיך ככה אני עוד עלולה לאבד את נדב, לוחם סיירת פצוע בדימוס, בעל, חבר, אב ארבעת ילדי וחתן נחשב אצל הורי, ניצולי שואה קשים. נדב בממתינה. בטח מתקשר לחזק אותי לפני הפגישה אצל העורך דין, להגיד תירגעי עידית, לא יכול להיות שנגמרו לנו החיים, חבר טוב כמו ניב לא ייתן לזה לקרות.

    ואולי שוב לוחץ לו הלב, אני נבהלת.

     

    "אתה באיכילוב?" אני עונה לו, מתנתקת לרגע מרטט הרוח בשדות השלף שמעביר בי גיא כנען, שרוצה להגיע הכי רחוק בחיים הטובים.

    "למה פתאום איכילוב?" מזדעק נדב, שוכח שהיינו לילה ארוך במיון. "את חייבת להיות בזמן בפגישה אצל עורך דין גולדווסר," הוא מתרה, מכיר אותי מאחרת. "אסור שידחה את הפגישה בעוד שבוע, זה חשוב... תזכרי שאנחנו בעניין של חיים ומוות." נדב היקר מעצבן. אני יודעת כמה זה חשוב. הרי אני זאת שחילצה ממנו בכוח את הבשורה המרה שנפלה על חיינו היפים. אני זאת שחילצתי ממנו את הנייר הצהוב עם כל המילים האסוניות, קיפלתי לשמונה ודחפתי לחזייה, רק לא לראות הכול בבת אחת. תתרגלי, תתרגלי, אני נוזפת פנימה, אבל החום מתפשט, מתגבר, פורץ לעונת אביב קרירה במיוחד ולא משאיר לי מקום לברוח מהצרות הצרורות.

     

    "אגיע בזמן," אני מתערבת בשקט על הקו.

    "בדקתי כמה אפשר לקבל על המרצדס שלי. סתם, מסקרנות. זה קרוב למחירון," הוא חובט בי מילים בקשר לאימה הבאה.

    אני לא רוצה לשמוע, ומצדי שימכור את הבנץ ויסתפק. רק שלא נמכור גם את הג'יפ שלי ונצטרך לנסוע באוטובוסים. לרכבות לא עולים אצלנו כי אמא צורחת בגללן בלילות, ואבא בוכה תכף אחריה.

     

    אני לוגמת מבקבוק מים ביד ימין, יד שמאל על ההגה. מנצלת עצירה זמנית, שופכת קצת מים על השמאלית ומטפיחה ממנה קלות על הלחיים, לקרר לקרר. "ה־כ־ו־ל י־ה־י־ה ב־ס־ד־ר," אני מדברת בלחש ומיד מוסיפה: "אף אחד לא בועט לנו בדלת, לא מגרש אותנו מהבית לפתע פתאום באמצע הלילה." לוגמת עוד מים, ומוסיפה מנטרה לחיזוק: "ניב בטוח לא ייתן לזה לקרות," מדשדשת גז־ברקס ומחנה את הג'יפ באדום־כחול־לבן. בום.

    טלי שפירא שחטר. גיבורה שיוצאת לתהליך של שינוי (צילום: רפאל סורטי) (צילום: רפאל סורטי)
    טלי שפירא שחטר. גיבורה שיוצאת לתהליך של שינוי(צילום: רפאל סורטי)

    "אז נדבר," אני נאנחת ביני לביני ויוצאת מהרכב לדדות על נעלי עקב שבעה סנטים שפיץ חד, בחליפה הדוקה ורוד־פוקסיה, עוד דקה מתעלפת. ההזדמנויות האחרונות דוחפות לי בישבן. לגהץ כרטיס, לגהץ. עקב נכנס בחריץ, אני כמעט מתרסקת אבל מתיישרת בזמן. מציצה אם מישהו ראה. ז'ורז'. תפס אותי מהמקום שלו בפתח החנות.

     

    "מא שרי!" הוא משחרר יבבה.

    אני מזדקפת — סרגל. הפור נפל. קודם קניות אצל ז'ורז', אחר כך אנטוניו.

    ומה אם ניב כן ייתן לאסון הזה לקרות? שייתן. נמכור את הבנץ, נתכווץ. גיהוץ כמעט אחרון בכיכר המדינה, ה' באייר. אולי אחרון.

    זקופה, משרטטת חיוך כאילו כלום, מחליפה בחטף שלוש נשיקות, נוגעות לא נוגעות בלחיים. אם שמע רכילות, אכחיש.

    ז'ורז' שמח בי, במטפחת צוואר פרחונית, חולצת ארמאני סגולה ואצבע מזמינה פנימה, נוצצת בטבעת זהב עם אחד־שניים־תריסר יהלומים משובצים בצפיפות מחניקת לב.

     

    "מא שרי," הוא מושך מילים ומנמיך ברקע את ז'אק ברל בשיר הבורגנים־החזירים. "טוֹן סוּרִיר אֶה קום לה מוּזִיק דאן מז אוֹרֵיי," הוא מחמיא לי, ואני מחייכת אליו עוד, כמה שירצה.

    "קפה?" הוא רומז אל מכונת אספרסו גימור פלטינה, ואני מתיישבת - רגעי מלוכה אחרונים בכורסת זמש אדום מסעד זהב, יד שמאל אספרסו כפול־כפול, ימין מרלבורו לייט, עוקבת אחרי טפיפת צעדיו הזעירים לעבר הכי אדומה־אש בשורה, חוזר אלי מנפנף בה, ואני קמה להתיישר לנוכח האדומה עד הרצפה, כתפיות דקות, מחשוף נדיב, שסע בשמאל שמתחיל למטה ולא נגמר, לפחות לא במבט ראשון.

    "סה וה?" שואל כמו שגברים מסכמים עסקה.

     

    "סה וה," אני נלחמת בדחף לקרוא את התג על חוט דק מאחור, פעם אחרונה לקנות בעיניים עצומות. פותחת וילון תא מדידה, סוגרת חלון מחשבות. ברקע ז'ורז' מחליף דיסק, הוא מכיר אותי, יודע מה יביא לו את הקנייה בשעה הקרובה.

     

    אחרי שתולה את האדומה על קולב זהב מעבירה לאוטומט. התג מסתובב אלי. מסובבת בחזרה. פושטת בגדי פוקסיה, גב למראה. מושכת את האדומה עלי, בזהירות שלא תיקרע, סוגרת רוכסן בלי לתפוס בבשר הוורוד, מכניסה חזק את הבטן, מסתובבת לאט מול המראה, מצמצמת עיניים, בלי משקפיים רואה פחות טוב. הנה אני, רק טובה יותר, חושנית יותר, אדומה יותר, מנענעת אגן לאט, מפנטזת איך גיא יאהב אותי כולי מהבהונות. מרגישה את היד החמה שלו, המחוספסת, עולה בשסע, שומעת קול מיוחד כשאחזיק את היד לשנייה, לפני שארשה לה הלאה. הבטן מתהפכת עם כל סנטימטר מחשבה על יד עולה וירך נחשקת, והעורק פועם ברגש עמוק ובסוד.

    גיא לא יודע על מה שהולך ומתברר כמו אסון. גם אני עדיין לא יודעת, בגלל הפחד מפני עתיד רע ומר. אני מושכת אף כדי להחזיר את הדמעות פנימה.

     

    "טו וה ביאן?" ז'ורז' בודק מאחורי הווילון איך אני מרגישה.

    "וי, וי, איל פה פרואה, אן פטי פה," עונה בקול צרוד.

    "לא קר, מא שרי, זה בטח אלרז'י לעונת של אביב," הוא אומר. "מגיע לך בגדים טוב. הכי יקר בשביל את. אתה צריכה תמדדי כל חנות, כי יחטפו, לא נשאר ריין דו ריין," ואצבע נוצצת בטבעת זהב נדחפת בחריץ הווילון בתקווה שתעטוף כל קימור ותסתיר כל פחמימה. אני סופרת וילון הזדמנויות, עד לחיוב האשראי הבא. סט חגיגי לליל סדר, פלוס שלוש פגישות גנובות עם גיא, סך הכול ארבעה סטים ועוד אחד ליתר ביטחון, כמו שאמא אומרת על כיכרות הלחם שמחביאה עמוק מאחור בפריזר. וילון נפתח, נסגר. מלטפת שמלת פייטים שחורה, מחשוף וי עמוק. וילון נפתח, נסגר. ז'קט כחול משי תואם חצאית צמודה על חולצה לבנה. חליפה כחולה או שחורה תתאים יותר לטרולי הכסוף ולכותרת בגלובס, "עידית בר סלע, אשת הפרסום של השנה?", או "גלובוס האריה" או "לביאה" או "נמרה?" "טיגריס!".

     

    שמה שחורה וכחולה בערמה של ימין, חולצה לבנה בשמאל. וילון נפתח, נסגר. משחילה חולצת סאטן בז' מתוחה בכפתור העליון ומכנס חום גזרה גבוהה, מכניסה חזק בטן, מתכופפת לאט, עדיין לא נפרם מאחור. היחלצות מהירה ועורמת לימין. מחר יהיה צום. הבטחה ונדר.

    יוצאת בוורוד־פוקסיה, עתיד מזהיר גורפת בידיים, מביאה לקופה לפירעון.

     

    "במיוחד מתאים בשביל שמלה אדומה, מון אמור," וכבר כורע למרגלותי, עוטף קרסול שמנמן בנעלי סטילטו אדומות עשרה סנטים, עור תוצרת אירופה, שפיץ חד, מידה שלושים ושבע, שמאלית לוחצת על הבוהן. כאלה לא היו לי אף פעם, ואיך אמא תמיד אומרת, "הכי חשוב זה נעליים חזקות, שלא ייקרעו, צריך לזכור שאנחנו עם בבריחה".

     

    בוחנת כמה שווה יהדות טובה. תג מחיר ארבע ספרות מטושטשות,

    מה שלא יודעים לא כואב, דוחפת הכי קרוב לקופה.

    "בשבילך עידית, מחירי סולד ספסיאל סוף עונה," אומר ז'ורז' כשמוציא זמזמים ומקיש קוד פריט בקופה. אני עוצמת עיניים, סופרת בונוסים שמנים שיבואו לי ישר למשכורת, ומושיטה לז'ורז' כרטיס פלטינה. "מגיע לך," לוחשים לי הקולות. את עובדת קשה, וניב לא ייתן לזה לקרות.

    ז'ורז' שואל, "אחד?"

    "אחד," זבנג וגמרנו.

     

    מחזיקה חזק עט מונבלאן מוּשָט, שהיד לא תרעד, חותמת כמו אדם חופשי.

    בלי שז'ורז' רואה, מוציאה מהתיק אחד אדוויל, אחד וליום, בולעת באחת, בלי מים, מספיק זמן מראש, שישפיעו עד הפגישה אצל עורך דין גולדווסר.

    צרות באות בצרורות, ארוזות בבד מטונף או בשקיות אופנה עילית, מה שמספיקים להבריח. אני יוצאת מדלת שפותח עבורי, חשובה לעוד רגע אחד בטרם ימי הגיהינום.

     

    "בעוד שבועיים הבא אחרי יוצא חג פסחא, קולקסיון חדש," הוא מנופף אצבע עם טבעת.

    אני מסתכלת בשעון, רבע שעה פחות דקה לפגישה הבאה, חידוש הבלונד. בין לבין צריך להחליט. ביקור בביתם של ניצולי החיים סטניסלבסקי או בקונדיטוריה. בשביל אנטוניו לא נשאר זמן. אז אמא ואבא או בורקס. הניצולים יגלו עלי מיד את מה שאני תכף אשמע, אללי. הם מומחים גדולים בזיהוי צרות. למדו את הלקח שלהם.

    בוחרת בפחמימות. השקיות מז'ורז' כבדות, צורבות את כף היד ואני בצעדים כפולים, שואפת בכל נשימה ריח יסמין מעורב בריח יערת הדבש, עכשיו גם ריח מאפים טריים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "במקרה או שלא". ספרה של טיל שפירא שחטר
    לאתר ההטבות
    מומלצים