"נורא כואב לי שדווקא אני, שאמורה להגן על האזרחים, לא הצלחתי להציל את אבא שלי"
אביה של השוטרת מיה סטולרו, אלכסנדר לבלוביץ, הוא ההרוג הראשון בגל הטרור הנוכחי, אבל המדינה החליטה להגיש נגד מיידי האבנים שגדעו את חייו כתב אישום בגין הריגה בלבד. זה לא מנע מהבת לרוץ להגיש עזרה למחבלת מגבעת התחמושת - ולצאת למאבק על מנת שאנשי החוליה שפגעו באביה יואשמו ברצח. ראיון
אלכסנדר לבלוביץ אהב את הטבע. בשבתות נהג להרחיק אל נופים ומקורות מים ולדלג ברגל קלה על חלוקי נחל. אחד כזה, עגול וחלקלק, פגע במכוניתו והפך את לבלוביץ להרוג הישראלי הראשון בגל הטרור הנוכחי. זה היה בראש השנה, בליל התקדש החג. לבלוביץ ז"ל, תושב שכונת הר־חומה בירושלים, בדיוק יצא מביתו לאחר הסעודה להחזיר קרובות משפחה לביתן. רעולי פנים ארבו לו בצד הכביש ליד שכונת ארנונה וזרקו אבן, קילוגרם משקלה, אל השמשה הקדמית. לבלוביץ איבד שליטה. הרכב סטה מן הכביש, פגע בעמוד חשמל, קרע את גדר הבטיחות ונבלם בעץ זית. "וזה כל כך סמלי", מתייפחת בתו, מיה סטולרו, קצינה במטה הארצי של המשטרה, "כי אבא היה איש שוחר שלום, שכל חייו נלחם בגזענות ובאלימות".
הסמליות הזאת נוכחת גם בעובדה שהראשון שהגיע אל הזירה היה חובש ערבי מהכפר צור־באהר, אותו הכפר שממנו יצאו המפגעים להשליך אבנים אל הכביש. "בשבעה, החובש בא לנחם אותנו וסיפר שמצא את אבא עם שתי הידיים על ההגה", מספרת הבת. "הוא ניסה לכוון לצד שלו, כדי שהנוסעות לא ייפגעו, ומההדף, ההגה קרע את העורק הראשי שלו בחזה. כשהחובש הגיע אליו, אבא הרים את הידיים מההגה, הוריד את המשקפיים ומת".
יחד עם החובש הגיע לנחם את המשפחה גם ראש הקהילה של צור־באהר. "קיבלנו את שניהם בכבוד, חיבקנו את החובש והודינו לו", אומרת סטולרו. "אבא שלי עבד עם ערבים וכך בדיוק היה רוצה שנתנהג. אבל אחרי שתמונת המפגש התפרסמה בטלוויזיה, קיבלנו המון ביקורת. אמרו לנו שאסור לרחם על אנשים כאלה. שאלו, למה הגשתם לערבים את הלחי השנייה, ואפילו כתבו בפייסבוק שמגיע לנו שאבא נרצח. זה היה גל שפל וגזעני שהמם אותנו. אנחנו אנשים שוחרי שלום. בעינינו, להגיד תודה זה לא אקט פוליטי, אלא מעשה אנושי. אמרנו למי שיצא נגדנו, אבא שלנו הוא חלל של הסתה, אלימות וגזענות. מה ההיגיון שנשתף עם זה פעולה?"
אנחנו המגן האנושי
ביום השלושים למותו של אביה, בשבוע שעבר, בעוד המדינה ממשיכה לבעור מאש של אלימות והסתה, מצאה את עצמה הבת שוב בזירת פיגוע, ויותר מזה: כשהיא מגישה עזרה למחבלת פצועה.
"כל פיגוע מחזיר אותי לרגע שבו אבא שלי נרצח ופותח מחדש את הפצע", אומרת בכאב רפ"ק סטולרו, 38, נשואה ואם לשלושה המתגוררת במעלה־אדומים. "כל אירוע מלבה אצלי את הכעס וחוסר האונים, כי אני מרגישה שאבא היה קורבן חינם במלחמה מיותרת. הוא לא עשה רע לאף אדם. כל אלו שנרצחו ונפגעו אחריו הפכו כמוהו למטרה חיה של אלימות ורוע. אני יודעת שאם אבא היה בחיים, הוא היה מיואש ומאוכזב מהצונאמי הזה, וגם היה מתקשר ומבקש ממני לשמור על עצמי, כי באינתיפאדה הזו השוטרים עומדים בשורה הראשונה ורבים מאיתנו נפגעים".
וזה מפחיד?
"אני יותר חרדה על הכוחות בשטח, כי אני יודעת באיזו מהירות אפשר להיפגע, ושהמחבלים אורבים לשוטרים בכל מקום. אנחנו המגן האנושי, והמדים שלנו מסמנים מטרה. מכיוון שבעלי ואני עובדים במשטרה, הילדים מאוד מפחדים. בכל אירוע ששוטרים נפצעים או מעורבים בו, הם ישר בודקים איפה אנחנו ואם הכל בסדר. אני פחות גיבורה ממה שהייתי לפני חודש, אבל התפקיד שלי כשוטרת הוא להשרות ביטחון. אני יודעת לקרוא את המפה. להיזהר יותר. ודווקא בגלל זה, נורא כואב לי שדווקא אני, שאמורה להגן על האזרחים, לא הצלחתי להיות ליד אבא שלי ולהציל אותו. אבל אני מתנחמת בזה שהוא לא היה רוצה שנהיה לידו כשזה קרה כדי לא להכאיב לנו".
איך משפיע אסונך הפרטי על עבודתך כשוטרת?
"אני יודעת לעשות את ההפרדה, להזיז את האבל האישי הצידה ופשוט לעבוד. בעבר הייתי סיירת במחוז ירושלים. עבדתי עם האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים, ואני יודעת שאחרי כל הצתה הרגישות במקום הזה מתגברת והשטח מתחמם. לכן אנחנו בדריכות תמידית. בכל פעם שיש אירוע, אני מתגברת את הכוחות בשטח, מסתובבת עם נשק צמוד ובולטת עם הרכב המשטרתי ועם האורות הכחולים על הגג להרתעה ולמתן סיוע. אני לא נותנת למה שקרה לאבא שלי להשפיע על העבודה שלי במשטרה. אני גאה להיות שוטרת במיוחד בימים האלה. כשאני מסתכלת בשטח על המחבלים, אני יודעת שאחד מהם רצח את אבא שלי. ולמרות זאת אני מסייעת לכולם, ולא משנה אם הם יהודים או ערבים. כשאני נכנסת למדים, אני יודעת לעשות את ההבחנה בין התפקיד ובין הרגשות".
ההזדמנות הראשונה להפגין את ההבחנה הזאת נקרתה לסטולרו ב־12 באוקטובר, באירוע הדקירה בגבעת התחמושת. נערה ערבייה בת 16 ממזרח ירושלים תקפה לוחם של משמר הגבול סמוך למטה הארצי, מקום עבודתה של סטולרו. הלוחם ירה שלושה כדורים בפלג גופה התחתון של הנערה, ולאחר מכן עוד שני כדורים לבטן ולחזה. קול הירי הקפיץ את סטולרו ממקומה, וביחד עם חבריה השוטרים היא מיהרה החוצה. כשראתה את המחבלת מתבוססת בדמה, לא היססה להגיש לה עזרה רפואית. "אבא שלי היה רוצה שאטפל בכל מי שזקוק לעזרה, גם אם זו מחבלת", היא אומרת בפשטות. "גם לפני שהוא נרצח התייחסתי לאוכלוסייה הערבית בדיוק כפי שהתייחסתי לאוכלוסייה היהודית. הרצח לא שינה את התפיסה הזו, הוא רק העצים את התחושה שצריך לעשות הכל כדי להיחלץ ממעגל האלימות".
מה הרגשת כשראית את המחבלת פצועה והסכין שמוטה לידה?
"הצוות הרפואי של המטה כבר התחיל לטפל בבחורה, ובגלל שאני חובשת, נכנסתי לזירה לעזור להם. ראיתי את המחבלת שוכבת על המדרכה. היא הייתה בהכרה, היד שלה הייתה מנוקבת בכדורים ודם זרם ממנה. לא הרגשתי כלום, הייתי משימתית. החובש שהיה שם הסתכל עליי, הוא ידע על אבא ולכן אמר לי, מיה, אני לא צריך עזרה. אמרתי לו: אני רואה שצריך, והצטרפתי. הכנסתי לה עירוי עם חומר טשטוש כדי שלא תסבול, וכשפינו אותה לאמבולנס עזבתי את הזירה".
כשטיפלת בה חשבת על אבא שלך?
"חשבתי שאבא היה גאה שלמרות מה שקרה למשפחה שלנו, האנושיות נשארה בתוכי. לא שאלתי את עצמי אם היא ערבייה או יהודייה. ראיתי בן אדם פצוע שזקוק לעזרה, ועזרתי. לא עמדתי שם ממקום שיפוטי. וזה בדיוק ההבדל ביני ובין המחבלת. אנחנו בני אדם, לא רוצחים עם סכין, וכשמישהו צריך עזרה, גם אם הוא רוצה להרע לנו, עדיין נגיש לו אותה. כשבעלה של אדל בנט נרצח ברחוב הגיא בעיר העתיקה והיא ובנה הקטן נפצעו, היא רצה במורד הרחוב מכוסה בדם והתחננה לעזרה, אבל התושבים שם היכו אותה וירקו עליה. היא צעקה הצילו, אבל צחקו עליה, סטרו לה, קיללו אותה. אף אחד לא הגיש לה עזרה. 13 שנה שירתתי במשטרה בעיר העתיקה ושמרתי על התושבים האלה. אני מכירה חלק גדול מהם ואף פעם לא נתקלתי בכל כך הרבה רוע ואטימות. כנראה ההסתה מחלחלת לכל מקום. לכן אני חושבת שהגדולה שלנו היא להגיב אחרת, לעצור את ההסתה גם במעשים, ולא לרדת לנקודת שפל".
צלם שהזדמן לזירת הפיגוע הנציח את סטולרו עומדת בה במדיה הכחולים ובידיה תחבושת ומזרק. האירוניה של הגורל לא נעלמה מעיני "וושינגטון פוסט", שפירסם את הסיפור לפני שבוע. "כתבת מהעיתון פנתה אליי ורצתה שאספר לקוראים איך הבת של אלכסנדר לבלוביץ, ההרוג הראשון בגל הטרור הזה, שנרצח בפיגוע, בעצמה מסייעת למחבלת", מספרת סטולרו בביישנות. "חשבתי שזה יעזור להסברה העולמית, אז הסכמתי לשתף פעולה. אמרתי לכתבת: אולי זו תחושה קצת משונה להעניק חיים למישהו שניסה לגזול חיים, אבל ברגע האמת הערכים חזקים מהכל".
היינו לבנים כמו סיד
נגד חמשת המפגעים שחברו לזרוק את האבן הקטלנית על מכוניתו של אביה הוגש בשבוע שעבר כתב אישום בגין הריגה ולא בגין רצח. המעשה הוגדר פעולת תגמול והזדהות עם הנעשה בהר הבית, שכן באותו יום תססו הרוחות בצור־באהר, לאחר שנודע שצעירים מוסלמים התבצרו במסגד אל־אקצא והתעמתו עם השוטרים שאיפשרו עליית יהודים להר הבית. עבד דוויאת (19), מוחמד אבו כף (18), ואליד פראס מוסטפה אטרש (18) ושני קטינים ששמותיהם אסורים לפרסום, כולם תושבי הכפר, מואשמים בין השאר גם בגרימת חבלה חמורה ובסיכון חיי אדם. מכתב האישום שהגישה פרקליטות מחוז ירושלים עולה כי שניים מהמפגעים היו מעורבים ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה באירועי אלימות בשנה שעברה.
לדברי סטולרו, כמה דקות לפני הכניסה לבית המשפט הוצג כתב האישום בפניה ובפני אחיה – סופי כהן (40), עובדת ביחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, וניר (30), פרסומאי. "היינו לבנים כמו סיד, בהלם מוחלט", היא משחזרת. "שאלנו למה לא הוגש כתב אישום בגין רצח, והפרקליטה אמרה שחבריה קיימו דיונים ארוכים בניסיון לנסח כתב אישום חריף ככל הניתן, אבל הבינו שלא יצליחו להאשים את החמישה ברצח, שכן מחומר הראיות עולה כי הם התכוונו רק ליידות אבנים ולא לרצוח. כיוון שהחקיקה לא הגדירה אבן ככלי נשק, המשמעות היא שמדובר בהריגה".
ניסיתם לשנות את ההחלטה?
"הודיעו לנו עליה במסדרון, בחיפזון, כשכבר לא היה מה לעשות. הבהירו לנו שאנחנו לא צד במשפט אלא תוצאה של המעשה, ובכל זאת ביקשנו להיפגש עם הפרקליט המחוזי ולהביע מחאה נגד ההחלטה האומללה הזו. אנחנו לא אנשים טיפשים או מתלהמים. אנחנו יודעים שהמלחמה על כתב האישום לא תחזיר את אבא שלנו, אבל המשמעות הציבורית חשובה לא פחות מהכאב האישי. הפרקליטה אמרה שכתב האישום כולל עוד סעיפים, שביחד יכניסו את המפגעים לפחות ל־50 שנה בכלא, אבל זה לא הניח את דעתנו. הרגשתי שרוצחים את אבא שלי בפעם השנייה".
הסערה סביב האישום בהריגה ולא ברצח העלתה מחדש את הדיון על עבירות המתה, ושרת המשפטים איילת שקד הודיעה כי בכוונתה להגיש לאישור הממשלה תיקון לחוק העונשין, הקובע עבירת המתה נוספת בין רצח להריגה. התיקון בדבר רפורמה בעבירות המתה אושר בקריאה ראשונה לפני הבחירות. הוא מאפשר להאשים ברצח גם במקרה שלא ניתן להוכיח כוונה תחילה אלא רק אדישות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקורבן. "אני מברכת על היוזמה", אומרת סטולרו בסיפוק. "צריך לשנות את החוק לעבירת המתה של רצח בדרגה שנייה אפילו ברמה התודעתית, כדי שאנשים שיוצאים לזרוק אבנים יבינו שיש לזה מחיר כבד. אדל ביטון הקטנה, שנפצעה בתאונה כתוצאה מזריקת אבנים ומתה בסבל, היא הוכחה נוספת שאבן רוצחת".
שבוע לפני מותו, נזכרת סטולרו, דיבר אביה בביטול על סכנת האבנים. "אחותי סופי נוסעת מדי יום לבית־אל, ולאחרונה דיברה עם אבא על מיגון הרכב. אבל אבא אמר לה, עזבי שטויות, אבן לא גורמת נזק. מקסימום היא תפגע בפח". יומיים לאחר מכן הגיע לבלוביץ לביתה של סטולרו לשחק עם הנכדים. "והרגשתי שהוא בא להיפרד", היא אומרת בדמעות. "הוא לא הרגיש טוב ואני הצעתי שיישאר בביתו וינוח, אבל הוא התעקש לבוא. ראה משחק כדורסל עם הבן הגדול שלי, שיחק מונופול עם הבת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בניגוד להרגלו, בערב ראש השנה הוא לא התקשר לאחל חג שמח. זה גם היה החג הראשון שלא חגגנו ביחד. אבא היה עם בת הזוג שלו איריס ובני משפחתה, ואני נסעתי עם בעלי והילדים לאילת".
מי הודיע לך?
"בערך לקראת חצות התקשרו אליי מהמשטרה. בגלל השעה, הייתי בטוחה שזה משהו שקשור באבא. שאלתי, מה קרה? והשוטר אמר, קרה הגרוע מכל. אני חובשת בהכשרתי, ולכן המשמעות של המשפט הייתה ברורה לי מיד. לא השליתי את עצמי שהוא פצוע. התקשרתי לאמא שלי, ואמרתי לה, סעי מהר לשערי צדק".
הנסיעה הביתה הייתה ארוכה מאוד. "ובבית חיכה המפקד שלי שלא עזב אותנו לשנייה ויחד עם אמא נסענו להודיע לסופי. היא שומרת שבת ולא עונה לטלפונים, אבל חששתי שהשמועה תגיע אליה בדרך אחרת. אמא הייתה המחבקת. אני הייתי הישירה. אמרתי לה, אבא נהרג בתאונה כתוצאה מזריקת אבנים. אני זוכרת שהיא סובבה את הראש ולא הצליחה להאמין. היום אני יודעת שאבא נתן לנו שלושה ימי התארגנות לעכל את מותו ולהתכונן להלוויה, כי היה חג כפול, ובחג לא קוברים את המת".
מיד עם צאת החג חיפשה המשפחה חלקת קבר. "אבא תמיד אמר, אני לא מוכן להיקבר בקיר. בן אדם הוא לא תמונה. אבל בירושלים אין קרקעות לקבורה. אחי ניר הגיע מניו־יורק ושלושתנו הסתערנו על כל הקהילות בירושלים כדי להשיג חלקת אדמה. עד לשר הדתות הגענו. אמרנו לו בבכי, אבא שלנו נרצח ואין לנו איפה לקבור אותו. ייאמר לזכותו של השר שהוא התגייס. בתוך שעה התקשרו אלינו מהקהילה הספרדית בירושלים ובישרו שמצאו חלקה, ואמרו שבגלל שהיא זוגית, צריך לשלם כפול".
הספקת להיפרד מאביך לפני הקבורה?
"היינו צריכים לזהות אותו. הייתי מאוד גיבורה ואמרתי לאחי, ניכנס אליו ביחד. אבל רגע לפני הדלת הסגורה עצרתי ולא הייתי מסוגלת. רק אחרי כמה דקות הצלחתי להתגבר על החולשה שתקפה אותי ונכנסתי פנימה. אבא שכב על האלונקה ונראה ישן. מאוד רציתי לחבק אותו, אבל אמרו לי שאסור. אני שוטרת וחובשת. ראיתי גופות בחיי. אבל זה היה אבא שלי, והמראה היה קשה. ובכל זאת, לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי נפרדת".
אלפים ליוו את לבלוביץ בדרכו האחרונה. מיד לאחר מכן, בשבעה, נאלצו ילדיו להילחם בדעה שרווחה, שלפיה אביהם נהרג בתאונת דרכים.
"אנשים כתבו שאבא מת מהתקף לב", אומרת סטולרו בזעם. "אחרים אמרו לנו, 'אבא שלכם נהרג בתאונת דרכים', למרות שמיד אחרי הפיגוע מצאו את האבן ברכבו. אנשים אומרים לנו את זה עד עכשיו, וזה ממש מכעיס ומעליב. בן אדם בריא מוצא את מותו המיותר מפיגוע, ואפילו את הזכות להציג את נסיבות מותו נוטלים ממנו. זה לא הוגן".
לקבל את האחר
לבלוביץ, בן 64 במותו, היה מנהל התפעול במכון הנכים גילה של עמותת איל"ן בירושלים. "למרות שמדובר במעון שכונתי, אבא פעל למתן מענה אזורי לנכים", מספרת בתו. "הוא יזם הקמת בריכה טיפולית והשיג תקציבים לכל דבר שיכול להקל את חיי הנכים. הדיירים התייחסו אליו כמו אל אבא. היו מתקשרים אליו בכל זמן, והוא מצידו הקדיש את כל חייו לנתינה. כשירדו שלגים בירושלים, הוא היה אורז מזוודה קטנה ונוסע לישון במעון, כדי שיוכל להיות זמין עבור הדיירים בכל רגע. הוא היה איש סודם ומאוד מעורב בחייהם. כשהייתי בת עשר, קיבלתי במתנה קובייה הונגרית. אבא אמר שיש אצלו דייר עם חולשה בידיים ושהקובייה שלי תוכל לעזור לו. הוא ביקש שאתרום אותה למעון. לא רציתי לוותר על הקובייה, אבל אבא שיכנע אותי למסור אותה אישית לבחור הנכה. כשהתברר שהקובייה עזרה לו, אבא היה מאושר ולמחרת קנה לי קובייה חדשה".
הוא הביא אתכם לעבודה?
"היינו חלק מהצוות במעון. הוא היה מבקש מאיתנו להתנדב לסייע לדיירים, לעשות לנכים קייטנות, ללוות אותם לקולנוע ולבריכה. בזכותו למדתי מגיל צעיר לקבל את האחר ולסייע לו. מעולם לא הצבענו על מישהו חריג. בגלל שטיפל בנכים מורכבים שדרשו סיעוד, הוא תמיד אמר לנו, אני משביע אתכם שלא תיתנו לי להפוך לזקן סיעודי. אחרי הפיגוע אמרנו, לפחות אבא מת מיד. לפחות לא הפך לחולה או לסיעודי.
"אבא מאוד אהב ספורט וטבע. היינו יוצאים איתו לטיולים בשמורות ובנחלים, ואבא, למרות גילו, תמיד טיפס והגיע ראשון. היה אומר לנו מראש הצוק, קדימה, נראה אתכם משיגים אותי. הוא היה פעיל מאוד וסירב להזדקן. אפילו בליגת הכדורגל של מקומות העבודה הוא שיחק עד גיל 54. בעלי היה אומר לו, אלכס, תפרוש בשיא, ואבא היה עונה, מה פתאום, תפרוש אתה. הוא היה מאוד אופטימי וגם מאוד צנוע, ולכן אנחנו פה. כי אם הוא לא סיפר על עצמו בחייו, אנחנו נספר עליו במותו".
בשבועות הקרובים מתכוננים סטולרו ואחיה לקיים אירועי הנצחה ברוח ההתנדבות שאפיינה את אביהם בחייו. לאחרונה פנו לעיריית ירושלים כדי לקדם אירוע התרמה גדול לארגון הנכים איל"ן לזכרו. "בשנתיים האחרונות אבא פעל להקים ביחד עם ההנהלה מחלקה סיעודית בתוך המעון, שתיתן מענה אזורי לנכים שזקוקים להנשמה", אומרת סטולרו. "לפני כמה חודשים סיימו לבנות אותה. אנחנו פועלים לפתוח אותה בשמו".
גל הפיגועים דוחק במשפחה לפנות להנצחה תחת מסרים של שלום והידברות. "אבא היה תמיד בעד דרכי נועם, הוא היה עייף מהסכסוך. בגלל שגר בהר־חומה, הוא עבר את כל הצמתים המדממים של ירושלים, הנסיעות העוקפות בדרך בית־לחם, היריות בגילה, ההתפרעויות בהר הבית. הסכסוכים הבלתי נגמרים בעיר תיסכלו אותו והחיכוכים בעיר המעורבת דיכאו אותו. אבא נולד וגדל ונרצח בעיר שכל כך אהב, והייתי רוצה לקוות שאחרי מותו השטח יירגע ויתעשת. אני כועסת על הרשויות שלא התקינו אמצעי הגנה כמו מצלמות או הטילו סגר באזורים הבעייתיים. אני כועסת על תושבי צור־באהר שמסיתים לאלימות ומובילים לכך שבן אדם סיים את ארוחת החג, נכנס לאוטו ונסע ומת בדרך מאבן, בגלל היותו יהודי. תמיד חשבתי שהסכסוך הוא דבר מטופש, אבל כשהוא דופק בדלת שלך, זה הרבה יותר כואב". •
sari.makover@gmail.com
