לך, תזכור
מה יודעים דיירי רחוב רבין בבית–שמש על האיש? (רובם אפילו לא יודעים שהרחוב קרוי על שמו), מה חושבים על יגאל עמיר בכיכר רבין בקריית–מלאכי? (אולי הוא בכלל לא עשה את זה) ומה הפנים הצעיר בדרך רבין בזכרון–יעקב? (היה ראש ממשלה, הוא נרצח וזה לא בסדר). כתב "ידיעות אחרונות" ערך מסע של יותר מ–800 קילומטרלאורך מפעל ההנצחה וגילה הרבה שלטים ומעט זיכרון
דרך רבין, לא רחוק מהירידה לנחשונים. אלכס, איש עייף בשנות ה־20 המאוחרות לחייו, רוכן תחת המאזדה האפורה שלו ומתלבט אם להחליף גלגל, למלא אותו בקצף שיאטום את החור או סתם לבעוט בו בעצבים. בזמן שהוא בוחר באופציה השנייה אנחנו מנסים להבין ממנו אם הוא יודע איך קוראים לכביש הזה שהוא חוצה מדי יום, הלוך וחזור. "חביבי, אתה לגמרי לא בכיוון", הוא צוחק. "דרך רבין זה הכביש שמחבר את פתח־תקווה לקריית־אונו. אני יודע כי זה ליד הבית שלי. כאן זה כביש 6, או כמו שקראו לו פעם 'חוצה ישראל', כשחשבו שיום אחד הוא יחצה את כל ישראל".
כ־150 קילומטרים אורכו של כביש 6, וספק אם יימצא אפילו אדם אחד על כל קילומטר שיודע על שם מי הוא נקרא. "זה אולי טוב בשביל הפרסטיז'ה", אומר אלכס אחרי שמוצגת בפניו הוכחה, שחור על גבי ווייז. "אבל תכל'ס, אם הייתי רבין, לא נראה לי שהייתי רוצה שיקראו על שמי כביש אגרה".
אתה יודע מי היה רבין, כן?
"זה ההוא, ראש הממשלה או שר החוץ, שנרצח על ידי השב"כ?"
המילה הנצחה מתעתעת. מצד אחד היא נגזרת מהשורש נ.צ.ח ומרמזת על הניסיון להפוך בני תמותה לבני אלמוות. מצד שני - שום דבר לא נמשך לנצח. את הנרטיב כותבים תמיד המנצחים, ושמות של רחובות אפשר להחליף בקלות. תשאלו את לנין, שבעוד דור איש לא יידע שהעיר סנט פטרבורג נקראה על שמו למשך כמעט 70 שנה במאה ה־20. ולא שאכפת לו. הוא מת כבר 91 שנה.
אצלנו, כשמדברים על הנצחה ועל תרומתה לזיכרון או להפקת לקחים היסטוריים, אין דוגמה מובהקת יותר מיצחק רבין ז"ל. מדובר במפעל של ממש: יש על שמו יישובים (צור יצחק), כ־20 שכונות (נאות יצחק, מעלה יצחק, נווה יצחק, קריית רבין), עשרות מוסדות, שדרות, רחובות וכיכרות בכל הארץ, אנדרטאות, שני גשרים, בית חולים אחד, אכסניה, מחלף, חניון, מסוף, תחנת כוח, פארק, מגדל ושירים.
בשבועות האחרונים הסתובבנו בכל הארץ, כמעט בכל נקודה שנקראת על שמו של ראש הממשלה לשעבר. עברנו יותר מ־800 קילומטר ושוחחנו עם מדגם לא מייצג של יותר מ־100 אנשים. רבים מהם ביקשו לא להופיע בשמם המלא בעיתון, לא בעניין רגיש כזה. ניסינו להבין מהם האם יש משמעות כלשהי למפעל ההנצחה. האם דיירי רחוב רבין יודעים קצת יותר על ההיסטוריה של האיש? האם התלמידים בבתי הספר שנושאים את שמו הפנימו טוב יותר את לקחי הרצח? האם למישהו ממאושפזי בית החולים בילינסון, סליחה רבין, או משוכני אכסניית רבין בירושלים, או ממחנה רבין, כלומר הקריה, אכפת בכלל?
"רבין זה רק שם"
929 מטר אורכה של דרך רבין בדימונה. קצת פחות מקילומטר של כלום, מרחוב ירושלים עד רחוב עלייה. ובכלום הכוונה היא לכלום. באמת. ב־40 הדקות שהיינו שם (לשם הוגנות ההשוואה, כמעט בכל נקודה שבה ביקרנו שהינו 40 דקות) ספרנו בדרך רבין בדימונה שבעה כלי רכב - כולל זה שלי והאופנוע של הצלם חיים הורנשטיין, ועוד שבעה אנשים: שלושה בדואים, קשיש מקומי ושלוש נערות - אורפז, עדן ואור ("היפות, תכתוב אורפז, עדן ואור היפות").
"אין כאן רבין", אומרת אורפז בנחרצות. אנחנו שוב מציגים את ההוכחה באייפון, והבנות מרימות גבה. "זה ההוא שנפטר", אומרת עדן. "נרצח!" מתקנת אורפז. "כן כן, יגאל משהו ירה בו כי הוא עשה שלום עם הערבים והוא לא הסכים עם זה", ממשיכה אור. "והוא קבור בהר הרצל ליד אשתו לאה". אורפז נזכרת לפתע: "לו יש קבר שחור ולה יש קבר לבן והוא לא סגר מעגל. היינו שם עם בית הספר. תכתוב שאנחנו יודעות".
על הגבעה לא רחוק מהן עומדים הפועלים. "הוא היה איש טוב", אומר טאלב, אחד משלושת הבדואים. "אם הוא היה חי, היה כאן הרבה יותר טוב". הוא בן 36, תושב הפזורה. כמו לחבריו, או לכל אחד אחר שעבר שם בלי אפליקציית ניווט, אין מושג שהכביש הזה הוא דרך רבין. "וואלה, מה זה משנה? ברהט יש רחוב ראשי וארוך על שם רבין", הוא אומר. "זה לא גורם לאנשים להכיר אותו יותר טוב, ואף אחד גם לא משתמש בשם הזה של הרחוב אלא בשם המקורי, אלסלאם".
רחוב ארוך מאוד, אלסלאם, וממנו יוצאים הרבה מאוד רחובות בלי סימן, בלי מספר. כ־60 אלף תושבים שהנצחתו של רבין היא הדבר האחרון שמעניין אותם, "למרות שהכריזו עלינו כעיר כשרבין היה ראש ממשלה, קצת לפני שהוא נרצח", אומר סלאם, שמזדהה כאחד מבני שבט אלעוברה. "קודם שיהיו רחובות נורמליים, אחר כך תהיה אולי משמעות לשם שלהם".
עד כמה אין משמעות לשם הרחוב, גיליתי בבית־שמש. דיירי רחוב חטיבת הראל בעיר קמו בבוקר אחד וגילו שמעכשיו הם גרים ברחוב יצחק רבין. "הם לא כל כך אהבו את זה", אומר גורם בעירייה. "תבין, יש כאן הרבה חרדים וימנים, ולא מצא חן בעיניהם שהם גרים ברחוב על שמו של אדם שבעיניהם עשה רע". תגובה רשמית מהעירייה לא נמסרה.
בעירייה כנראה הבינו את זה ולכן איש לא טרח להחליף את השלטים ברחוב ועל רוב הבניינים עדיין מתנוסס בגאון שמו של הרחוב הקודם. "היו יכולים לקרוא על שמו את אחד מהרחובות החדשים", אומרת מיטל, צעירה שאנחנו מפריעים לה באמצע הפיצה במרכז המסחרי. "זה מגוחך. הם פשוט רצו לשפר קצת את התדמית של העיר, אז שינו את השם של הרחוב שבו יושבת העירייה לשם של רבין. אז הם בערך היחידים שמשתמשים בשם הזה".
דוד סימון (40), חב"דניק שמחזיק בחנות לתשמישי קדושה, היה במגדל שמירה בצבא כששמע על רצח רבין. "בחיים לא הצבעתי בשבילו, אבל זה זיעזע אותי", הוא אומר, ומפגין ידע לא מועט על האיש. "לדעתי הוא עשה הרבה טעויות אבל זה לא מצדיק את מה שעשו. היה צריך להוריד אותו בבחירות, לא בנשק".
מה זו מורשת רבין בעיניך?
"מורשת? לכל גשר ולכל צומת קוראים על שמו. זה בסך הכל מורשת רבין".
באחת החנויות הסמוכות גולן טהוליאן אומר דברים דומים. "שינו את השם של הרחוב, אבל זה חסר משמעות כי לכל רחוב שני קוראים על שמו", הוא אומר. "הרחוב הזה הוא חטיבת הראל. ובקשר לרבין עצמו? גיבור ישראל. אף אחד לא יכול לומר עליו מילה רעה. עשה כמה טעויות, אבל מי לא טועה".
זיכרון היסטורי הוא עניין של פוליטיקה. כדי לברוח מהמורכבות בשום מקום לא מדברים על המהות, רק על הצד הטכני: גדל, שירת, הנהיג, נרצח. מספיק שקראנו רחוב על שמו. אף אחד לא יושב בדירתו ברחוב יצחק רבין 12, ורק בגלל שם הרחוב הוא מחנך את ילדיו אחרת: לא להסית, לא לנקוט אלימות, לרדוף שלום.
בירושלים, בשדרות רבין פינת הנשיא השישי, נבנה הסינמה סיטי. מעבר לכביש משרד החוץ ("בלי השר", מודיעה הלוחית הרשמית). אז רחוב אמנם יש, אבל שלט שמעיד על כך שזה שם הרחוב ושהווייז לא עבד עלינו, לא מצאנו. אולי הוא בצד השני. אולי הניחו בצד. אולי ירו בו.
בתחנת האוטובוס שמעליה מתנוססת הוכחה לשם הרחוב יש קווים לקניון, לשכונות גילה, רמת בית הכרם, חניון שפירים, רמת בית־שמש, מחנה עופר, גבעת זאב, ביתר עילית, חומת שמואל, גבעת רם והורדה בלבד. "הבעיה שהוא מת לפני שנולדתי", אומר ראובן, נער חרדי בן 14, "אז אני לא יודע הרבה".
מה אתה יודע?
"שהוא נרצח. נראה לי שהוא היה ראש ממשלה בסדר". יותר מזה ראובן לא הכיר. "אני מצטער", הוא אומר. "אלה לא דברים שמלמדים אותנו".
אריק היה בן 21 כשרבין נרצח. מפגין ידע, אבל כשזה מגיע לסוגיית הרצח עצמו הוא פחות נחרץ: "אני יודע שיש ספרים שמהם אתה מבין שלא יודעים מי באמת רצח אותו. אולי זה השב"כ. אני רק יודע שחוץ מהסכם אוסלו שהביא לנו את הבלגן עכשיו, הוא היה ראש ממשלה טוב".
דניס (25), שעלה לארץ מאוקראינה חצי שנה אחרי הרצח, ידע באופן בסיסי את ההיסטוריה של רבין: כדורי, הגנה, צה"ל, ראש ממשלה ושר הביטחון, שלוש יריות בגב. אנחנו מוצאים אותו בדרך רבין שנמתחת מפתח־תקווה עד קריית־אונו. "אני מניח שאם יש הרבה רחובות זה מעיד על המעשים שלו", הוא אומר. "אבל זה לא עוזר לאף אחד ללמוד עליו. זה בסך הכל שם. בפתח־תקווה יש בחלק מהרחובות כיתוב עם תמצית חייו של האיש, זה מוסיף. אנשים עומדים חצי דקה ברמזור ויכולים ללמוד משהו".
גם במרכז הרפואי רבין בפתח־תקווה "רבין" הוא רק שם. וגם זה לא. "רבין זה הבית חולים השני", אומר צעיר שמלווה את אביו לחדר המיון. אבל "בית החולים השני" הוא בעצם גולדה השרון. השם רבין ניתן למרכז הרפואי כולו. "לא יודעת, זה טוב אולי ליחסי ציבור", מנסה אחות בבית החולים. כשאנחנו מנסים לברר מה היא יודעת על רבין או על מורשתו, היא פתאום מאיצה את הליכתה. "סליחה, אני נורא ממהרת".
״הוא היה ראש ממשלה טוב", אומר צבי, קשיש ממוצא גיאורגי בכסא גלגלים, שמלווה על ידי אשתו. "אנחנו העולים נתנו לו את השלטון בבחירות בגלל שהממשלה לא דאגה לנו. לא ידעתי שקוראים לבית חולים על שמו. זה יפה". נאדין, צעירה ערבייה ("גרה באזור") עוברת לידינו בכיסוי ראש: "הייתי ילדה כשרצחו אותו", היא אומרת. "אומרים שהוא היה מנהיג של שלום. הלוואי יהיה שלום".
באכסניית רבין בגבעת רם בירושלים דווקא השקיעו: יש מרכז חינוכי שמעודד גיבוש פתרונות לא אלימים ואכפתיות, ומקדם ערכים של סובלנות והיכרות עם דמותו של האיש, והשלט בכניסה המאוד מטופחת מקפיד לציין ש"אכסניית נוער על שם רבין הוקמה בסיוע הסוכנות היהודית". צעירים וצעירות אמריקאים מחייכים במדרגות ומהחדרים. ג'וש, רבּקה ודוד מדקלמים בפנינו סיסמאות של כן־לשלום־לא־לאלימות. "סליחה, אבל לא באתי לכאן בשביל רבין", צוחקת רבּקה. "זאת פשוט אכסנייה טובה והביאו אותנו לכאן".
יש כיכר, אין מעבר
שלושה מתאמים עיקריים נמצאו במהלך המסע ברחבי הארץ. הראשון הוא בין ההשתייכות הפוליטית לאופן שבו רואים את הרצח ואת הנרצח. כמעט כל מי שהגדיר את עצמו כאיש שמאל – אם כי לא היו רבים מהסוג הזה – היה בטוח שאלמלא הרצח, השמאל היה נשאר בשלטון. בעיניהם, תקופתו של רבין כראש ממשלה הייתה אידיליה. הם לא זכרו שום דבר אחר. בעיני הצד השני של המפה, תחושת הרדיפה עדיין בולטת. רבים מהם נטו להאמין לתיאוריות קונספירציה. הם זכרו את תקופתו של רבין כראש ממשלה כסיוט ולא מעט מהם טענו שהרצח בכלל נועד לשמר את שלטון השמאל.
המתאם האחר הוא בין גילם של הנשאלים לבין הידע שלהם על הרצח והתחושות או המסקנות שלהם בעקבותיו. אלה שהיו ילדים קטנים או נולדו לאחר הרצח, ידעו מעט יחסית על רבין האיש, על הנסיבות שהביאו להירצחו ועל הלקחים שניתן להפיק. המבוגרים יותר הפגינו לרוב ידע רב יותר, וגם תחושות עזות יותר. הילדים של סתיו 95' היו יכולים לגדול לחברה שמפנימה את ערך ההידברות עם האחר וההיכרות איתו כאמצעי מניעה. זו הרי תפקידה של מערכת החינוך, להטמיע ערכים. למרבה הצער, לפחות בשטח, פגשנו תמונה אחרת לגמרי: הם היום שונאים יותר, קיצוניים יותר ובורים הרבה יותר. חלקם ידעו לדקלם מידע או סיסמאות ששיננו בבית הספר. אחרים, שסיימו את לימודיהם, כבר הספיקו לשכוח.
מתאם שלישי נרשם בין מקום המגורים לבין האמונה בתיאוריות הקונספירציה. בפריפריה שמענו את התשובה "השב"כ רצח אותו" יותר מאשר בכל מקום אחר. מצד שני, לא הצלחנו לאתר מוסדות, רחובות או מפעלי הנצחה על שם רבין בהתנחלויות, וסביר להניח ששם התיאוריות הללו רווחות אף יותר.
דוגמה טובה לשלושת המתאמים האלה קיבלנו בקריית־גת. "טוב שהוא הלך", זרק לעברנו אור, בן 20, ליד בית הספר על שם רבין, למרות שלא ידע לומר על רבין כלום מלבד העובדה שהוא היה ראש ממשלה ו"הביא את אסון אוסלו". "אני נגד רצח, אבל אם הוא היה נשאר ראש ממשלה – לא הייתה מדינה. אני לא יודע מי הרג אותו, אבל אני בטוח שזה לטובה. השמאלנים ניסו לנצל את הרצח כדי להשתיק אותנו, אבל זה לא עבד. עוד קצת והשמאל ייעלם לגמרי מהמדינה".
את צחי יצחק (34) ואוריאל יעקובוב (29) אנחנו פוגשים בכיכר רבין בקריית־מלאכי. גם כאן, מעטים מאוד ידעו שהכיכר שבה שוכנת העירייה נקראת על שמו, למרות אנדרטה נאה שמוצבת במרכז הכיכר. "חבל שהרגו אותו", אומרת מרגריטה, אמו של אוריאל, שיושבת עם החבורה במספרה. "הוא היה רמטכ"ל טוב דווקא", ממשיך אותה בנה. "אני זוכר שאמא שלי העירה אותי בבוקר וסיפרה לי על הרצח. הייתי בשוק. עם השנים משך אותי לקרוא עליו. תמיד עניין אותי לדעת אם יגאל עמיר באמת עשה את זה או לא. אני חושב שלעולם לא נדע באמת מה קרה שם". הנוכחים מהנהנים בהסכמה. "מסכן יגאל עמיר", אומר אחד מהם.
גם צחי וגם אוריאל מסכימים שלאנדרטה יש ערך מוסף. "אם מישהו היה צעיר ולא שמע על הרצח, הוא יושב כאן ליד האנדרטה, רואה שרשום על רבין, וזה עוזר. זה חשוב למורשת", אומר אוריאל.
מה זה אומר בעיניך, מורשת?
"לא רק להבין למה הוא נרצח, אלא מה הוא עשה. לקח צריך תמיד ללמוד, אבל חשוב להבין גם מי הבן אדם. בעיניי, הוא היה מנהיג עם ביצים. משהו שלרוב האנשים היום אין. הוא היה מנהיג, זו מילת המפתח".
צחי: "כמו מנחם בגין, יצחק שמיר".
אוריאל: "הרבה דברים השתנו. היום הכסף מדבר".
צחי: "אין ערכים. רק פוליטיקה".
אוריאל עובר נושא: "אז נכון שהוא עשה את אוסלו, אבל על טעות כזאת לרצוח ראש ממשלה? ליגאל עמיר מגיע מאסר עולם בלי שחרור".
צחי: "לך תדע אם הוא באמת עשה את זה".
כיכר רבין גדולה במיוחד יש גם בראשון־לציון. במרכז שדרות רבין, ליד המכללה למנהל. האנדרטה במרכז הכיכר מרשימה, אבל יש רק בעיה אחת, פעוטה: אי־אפשר להגיע אליה בלי להסתכן שרכב חולף ידרוס אותך בשדרה הסואנת. אין שום מעבר חציה אליה, משום כיוון.
נופר ועדי, בני 22 ו־23, צועדים יחד על השדרה מול הכיכר. שניהם מתגוררים בעיר והידע שלהם על רבין גדול באופן משמעותי משל צעירים אחרים בני גילם שפגשנו. "לקרוא רחוב על שמו של רבין זה פחות יעיל בעיניי", אומר עדי. "אבל לאנדרטה יש משמעות. ילד שעובר כאן ממול ושואל את אמא שלו, כבר מרוויח משהו. קשה להתעלם מזה. בבית הספר לקחו אותנו לכאן והסבירו לנו".
נופר: "אני לא בטוחה שבאמת מבינים".
עדי: "בשנה או בשנתיים הראשונות זה עוד בער באנשים, למרות שהיינו קטנים כשזה קרה. מורה יכולה לדבר איתך על הרצח, אבל 20 שנה אחרי שזה קרה, קשה להסביר לתלמידים שלא חוו את זה את המשמעות".
נופר: "בעיניי הדגש צריך להיות על יהודי שרצח יהודי. בכל מקרה בעיניי גם לקרוא רחוב על שם מישהו זה לתת לו כבוד".
זוג אחר, כנראה בדייט ראשון, מטייל בשעת ערב בכיכר רבין בתל־אביב. "אנחנו משלבים רומנטיקה והיסטוריה", צוחק דן. עדי מעט נבוכה. הוא בן 24 מתל־אביב, היא צעירה ממנו בשנה מרמת־גן. "היינו ממש ילדים כשזה קרה, אבל למדנו עליו", היא אומרת. "הוא גם זה שהקים את הפלמ"ח, לא?", דן מגלגל עיניים: "נראה לי שאת ההגנה". עדי: "כן, זה. והוא נרצח בגלל שהוא עשה הסכמי שלום". מתי? "ב־11 בנובמבר 1995".
אנחנו צועדים איתם 20 מטרים לכיוון האנדרטה. שניהם מודים שמעולם לא הקדישו לה מחשבה או התייחסות. "זה פשוט כאן", היא אומרת. "הייתי כאן הרבה, אבל לא ממש שמתי לב. אני חושבת שזה מאוד מכובד, גם הכיכר וגם האנדרטה".
"רבין פחות חזק בדרום"
איזו הנצחה יש בפארק רבין, למשל? 15 אלף דונם של פרא לא רחוק מבית־שמש. פה ושם חופרים, מרחיבים את כביש 38 המסויט על חשבון עוד דונם של רבין. "תכתוב רק משפחת עזרא", אומר האב, בשנות ה־40 לחייו, שבא למקום עם אשתו ושני ילדיהם. "באנו לטייל. רבין? זה לא משנה לנו. הילדים מכירים את מה שאני אומר להם. דווקא היה נחמד אם היה כאן עץ על שם רבין. עץ הסובלנות או משהו".
חצי קילומטר מהם יושב זוג צעיר, צמוד־צמוד.
יפה שאתם מחברים ככה בין רבין לאהבה.
הוא צוחק, היא מסמיקה. "היינו עושים את זה גם ליד האנדרטה שלו, זה לגמרי נותן כבוד לאדם", הוא קורץ.
"סליחה", היא אומרת, "הוא סתם עושה בלאגנים. חוץ מזה, ליד הבית של ההורים שלי יש את תחנת הכוח על שם רבין, זה כבוד יותר גדול?"
ואמנם, הארובות של תחנת הכוח "אורות רבין" הן נוף שכל מי שאי פעם עבר באזור מכיר. מצד שני, זיהום אוויר זאת אכן לא בהכרח הדרך הטובה ביותר להנציח בן אדם. "התכנים כאן לא ממש קשורים לרבין", מודה אחד מאנשי מרכז המבקרים. אבל לפחות יש שלט יפה (לצד שלט שמזכיר את שמו הקודם של המקום).
לא רחוק משם, בדרך רבין בזכרון־יעקב, אנחנו עוצרים את מתן ברד. בן 16, תושב המקום, שזוכר את רבין כפי שהנחילו לו בבית הספר. "היה ראש ממשלה, נרצח וזה לא בסדר", הוא אומר. "אני יודע שהוא עשה הסכמים שלא כולם הסכימו איתם וזה יצר אחר כך פילוג בעם. לומדים על זה בבית הספר ויש מפגשים בין דתיים לחילוניים". סיכום מורשת בשישים שניות.
בחדרה, ממש בפינת רחוב רבין עומדות מיכל שלוין ומיכל מסורי, בתחילת שנות ה־40 לחייהן, עם עגלות סופר גדולות בידיהן. "אני מתגעגעת אליו", אומרת שלוין, מטפלת בלקויות למידה במקצועה. "בתקופתו הייתה תחושה שיש אבא בבית הזה", אומרת מסורי, מטפלת במגע. "ואני בכלל לא שמאלנית. היום אין מישהו שיכול לקחת את המדינה הזאת ולעשות משהו. אין מנהיג".
שלוין מצטרפת. "הייתה אז תחושה של אופטימיות", היא נחרצת. "רבין היה גבר לעניין, לא כמו השקרנים והרמאים היום. היום אין אופציות. לילדים שלי ולבעלי יש דרכונים פולניים, הם יכולים לברוח. לי אין. תמיד הייתי מודאגת, אני בן אדם כזה, מודאג. יכול להיות שרבין לא היה מצליח לעשות את כל מה שהוא תיכנן, אבל לצערי הלקח מהרצח שלו הוא שאלימות מנצחת".
העובדה שקוראים על שמו רחובות, מועילה להנצחה?
מסורי: "לדעתי הגזימו עם זה, כאילו, פתאום הכל רבין. טחנתם. אבל זה עובד. כשהילדים רואים את השלט הם שואלים שאלות, וכששואלים מתחיל לזרום מידע".
המסע מתארך. פארק מדע ברחובות שאין בו שילוט ואף אחד לא יודע שהשם רבין קשור אליו; טיילת רבין בבנימינה - שביל צר ולא מרוצף ליד הכביש - שספק אם מישהו עובר בה; אזור התעשייה בקריית־גת, שמוכר יותר בזכות המפעל של אינטל ופחות בגלל שמו, פארק תעשיות רבין; עוד בית ספר, ועוד אחד, ועוד. רמת־גן, גבעתיים, חולון, יבנה, חדרה, הוד־השרון, באר־שבע. נאות רבין, שכונה נאה בסך הכל ברמלה. "פה זה לא ממש רמלה", מתקן אחד הילדים, "אבל גם לא ממש נאות".
"רבין פחות חזק בדרום", אומרת חנה, תושבת שדרות רבין באשקלון. "הייתי בת שמונה כשרצחו אותו, והייתי עצובה רק כי בבית הספר אמרו לי להיות עצובה. האמת היא שלא באמת הייתי עצובה. איזה שלושה ימים לא היה בית ספר, אז דווקא היה די נחמד".
לעמיר, נער שרוכב על אופניו עם עוד חבר בשדרות רבין באשדוד, יש דווקא משנה סדורה ועמדות מוצקות בעניין. "אני יודע שאבא שלי לקח מאוד קשה את הרצח", הוא אומר. "יש לנו בבית תמונה שלו על הקיר, וביום השנה לרצח אנחנו תמיד הולכים לעצרת וגם לומדים עליו בבית. הוא היה מנהיג ענק שאין מה לדבר, וחבל שהיום אנשים בגילי ממשיכים להסית ולקלל בפייסבוק, ולקרוא לרצח של אנשים שחושבים אחרת מהם.
"זה המסקנות מהרצח שהיו צריכים ללמד וזאת העבודה של שר החינוך לתקן את זה. אבל לא בטוח שהוא רוצה לתקן כי זה בטח אנשים מהמפלגה שלו שחושבים ככה. זה טוב להם שיזכרו רק דברים של רבין שהם לא מסכימים איתם ושישנאו אותו אפילו שהוא מת, כי ככה אנשים שיהיו בפוליטיקה יפחדו להיות כמו שהוא היה".
ככלל, רוב הרחובות על שם רבין הם מיעוטי תושבים, משום שרבין פשוט נרצח מאוחר מדי, כשהערים כבר תוכננו והושלמו. נותר רק להחליף שם ותיק, כמו בבית־שמש, או לקרוא על שמו איזה כביש צדדי או שדרת עסקים. בגן יבנה, למשל, רחוב רבין ארוך ויפה, אבל מעטים בו התושבים. הבתים שכן יוצאים מהרחוב, לסמטאות הסמוכות, מוקפי גדרות וחומות. מבוצרים כראוי. "רבין לא היה כולא אותנו ככה", אומר עובד זר מאריתריאה, אולי עובד עירייה. "לפי מה שאני שמעתי עליו, הוא היה הומני". כנראה שהוא לא שמע על הביטוי "לשבור להם את העצמות".
מודיעין־מכבים־רעות שונה מעט. את אבן הפינה לעיר הניח רבין עצמו כשנה לפני שנרצח, והעיר קרמה עור וגידים כשכבר לא היה עימנו. משום כך השדרה שנושאת את שמו היא מרכזית וגרים בה כמה מאות תושבים. בית הספר התיכון על שמו גם זכה בעבר בפרס מטעם משרד החינוך.
"אני לא יודעת לומר אם יודעים אצלנו יותר רק כי הילדים שלנו לומדים בבית ספר על שמו", אומרת אמא שמקפיצה את הבת שלה לבית הספר, "אבל אני יודעת שמשתדלים יותר. מטבע הדברים, ככל שעובר הזמן אנשים נוטים לשכוח או להדחיק, ולקחת רק את מה שמתאים להם. לאחד מתאים לספר על העוול הנוראי שבלקיחת חייו של אדם ועל הלקח של אי־שימוש באלימות, ולאחר מתאים להנחיל לילדים שלו מורשת קורבנית, שעולה ממנה שהלקח הוא שמנהיג צריך להתיישר על פי הקיצוניים שמאיימים עליו".
בערך בקילומטר ה־700, אנחנו נכנסים לתדלק בתחנת הדלק על שדרות רבין בנס־ציונה. ביציאה, שלט אזהרה: "אין פנייה שמאלה בדרך רבין". כמה קלישאתי, ככה נכון. כאילו נתלה שם במכוון כדי לאותת ש־20 שנה אחרי, יש כל כך הרבה דרך רבין, וכל כך מעט שצועדים בה. ¿
