סלפי עם היטלר
היטלר שוב כובש את הכותרות בגרמניה. ולא, זה לא קשור בכלל לפרשיית חאג' אמין אל חוסייני. קומדיה שנויה במחלוקת שבה הוא קם לתחייה ב־2015, לא זוכר כלום מהשואה, אבל חוזר לעסקים, מלקט מצביעים, מצטלם לסלפי ברחובות והופך לסופרסטאר — שוברת את הקופות. למרות ההצלחה הבמאי דוד וננדט מודאג. בראיון נוקב הוא מספר איזה גרמנים פגש בצילומים ולמה כל הסיפור הזה בכלל לא מצחיק
אין דרך עדינה לומר זאת: כוכב הקולנוע הכי פופולרי בגרמניה היום הוא היטלר. כן, מתברר שהפיהרר קם לתחייה, הוא לא זוכר כלום מאירועי השואה, גם לא את המפגש עם חאג' אמין אל חוסייני, אבל מחזיק באותה אג'נדה פוליטית. היטלר מוצא את עצמו בגרמניה שנשלטת על ידי אישה ומוצפת במהגרים טורקיים. הוא מבין מיד מה צריך לעשות, הוא כבר ניסה את זה פעם, ואיזה מזל שבינתיים המציאו את האינטרנט.
זה מה שקורה בקומדיה "תראו מי חזר" — שובר הקופות מספר אחת בגרמניה בשבועות האחרונים, שמבוסס על ספר רב־מכר עולמי. הספר הסאטירי של העיתונאי הגרמני טימור ורמס יצא לפני שלוש שנים, ומחזיר את היטלר לחיים שבעה עשורים אחרי ששם קץ לחייו בבונקר בברלין. נחוש לתפוס את השלטון מחדש, מגלה הצורר שהיום זה אפילו יותר פשוט: הטלוויזיה, האינטרנט, הרשתות החברתיות ותאוות הרייטינג משחקים לידיו והופכים אותו במהירות לסופרסטאר.
הסרט, גרסה עכשווית ל"בוראט", לוקח את זה צעד קדימה ומתעד מפגשים אמיתיים של הציבור הגרמני עם שחקן דמוי היטלר. כולם מזהים אותו כמובן — אותו שפם, אותה בלורית שיער — אבל בטוחים שמדובר בקומיקאי מוכשר שמריץ איזו דאחקה. ועדיין, מקבלים אותו בחום, שופכים בפניו את הלב ועומדים בתור לצלם איתו סלפי.
מה מצחיק בזה? במאי הסרט בכלל התכוון לניסוי חברתי, אבל יצא מזועזע מהמסקנות: העם הגרמני שובר חזק ימינה, הדמוקרטיה העולמית בסכנה והשואה הבאה דופקת בדלת.
הוא עוד ישוב
"היה לי ברור שהסרט צריך לבדוק מה יכול להיות אמיתי בסיפור הזה", אומר הבמאי דוד וננדט (38), שלפני שנה חרש את מרחבי מולדתו במשך ארבעה שבועות. "אם היטלר מופיע מחדש בגרמניה של היום, מה הסיכוי שאנשים ייפלו ברשתו. חשבתי שזו הזדמנות לניסוי חברתי — הספר מתנהל בתוך הראש של היטלר כמין דיאלוג פנימי, אבל הסרט מפגיש אותו עם המציאות, וחושף מציאות מזעזעת".
"תראו מי חזר" יצא לאקרנים בגרמניה ובמדינות דוברות גרמנית בעיצומו של הדיון הסוער על המוני הפליטים והמהגרים שנוהרים לגרמניה מסוריה, עיראק, פקיסטן ואפגניסטן. מרכזי הקליטה מותקפים כמעט מדי יום, ההפגנות של תנועת המחאה "פגידה" חוזרות לרחובות ומושכות אלפים, ושני שלישים מהגרמנים, לפי הסקרים, לא מאמינים שארצם תצליח לעמוד בפרץ.
"כשעבדנו על הסרט עדיין לא התחיל הדיון הציבורי בנושא", מודה וננדט בראיון ל"ידיעות אחרונות", "אבל את האווירה הזו היה אפשר היה לחוש כבר אז. הרבה אנשים בגרמניה, בעיקר בתקשורת, מרגישים היום את מה שלא ראו לפני כן. יש ערנות הרבה יותר גבוהה לנושא, באירופה בכלל, והרגשה שאנחנו חיים בתקופה של נקודת מפנה".
איזו גרמניה פגשת בסרט?
"בקטעים הדוקומנטריים רואים עד כמה היטלר מצליח לעבור היום ועד כמה שנאת הזרים נפוצה — ולא רק בקרב ימנים קיצוניים, אלא בקרב אנשים רגילים מהשורה. צעירים וזקנים, ממערב גרמניה וממזרחה. האיחוד האירופי נמצא במשבר עמוק. יותר אנשים מטילים היום ספק בדמוקרטיה. האנטישמיות שוב גואה, ואנשים מרשים לעצמם להתבטא באופן פומבי, מה שלא יכלו לעשות לפני שנים ספורות. הם מרגישים שהם מייצגים את דעת הרוב".
את היטלר מגלם בסרט באמינות רבה השחקן אוליבר מאסוצ'י, שלא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לחקות את סגנון הדיבור של הפיהרר. למעשה, לעיתים קרובות הוא אפילו לא היה צריך לדבר. התחפושת שהוא לבש — התסרוקת המשוכה לצד, השפם הקטן, המדים הנאציים — הספיקה כדי לפתוח את ליבם ולשחרר את לשונם של אנשים רבים מדי במקומות שונים מאוד בגרמניה: במינכן, "בירת התנועה הנאצית"; בביירוית, עירו של אליל הנאצים, המוזיקאי ריכרד וגנר; בהפגנת ניאו־נאצים במדינת המחוז ברנדנבורג; בשכונות המהגרים של ברלין, בירת הרייך; במסבאות בירה ובדוכני נקניקים ברחבי המדינה. היטלר־מאסוצ'י רק שאל מדי פעם שאלות, וגילה שגרמניה מחכה לו, מקדמת אותו בברכה במועל יד ועומדת בתור לצלם איתו סלפי. ואם זה לא מספיק, הוא רכש לעצמו גם הרבה מאוד אוהדים בקרב מהגרים, ערבים וטורקים, ברחובותיה של ברלין.
"תמיד היו בגרמניה אנשים עם גישות שליליות כלפי זרים", אומר וננדט, בן של דיפלומט גרמני, שגדל בעיקר מחוץ לגבולות ארצו, "אבל לאן שלא הגענו, גילינו שהתפיסות הללו מאוד נפוצות. מצאנו זעם גדול, תסכול אצל אנשים כה רבים. וגם פחד — למרות שרובם חיים בתנאים די טובים. זה לא החשש מבעיות קיומיות מציאותיות, אלא בעיקר פחד לא מוחשי לאבד את מה שאנשים השיגו עד כה. בכל העולם יש משברים ומלחמות. קיים איזה איום גלובלי ותחושה שהאיחוד האירופי אינו מצליח להתמודד איתו. האמון בפוליטיקאים באירופה ובגרמניה הולך ופוחת".
מה הסיכוי שמישהו כמו היטלר יסחף אחריו שוב את הגרמנים?
"ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט. לא בהכרח יהיה אדם אחד שיסמל את ההקצנה — אולי אלה יהיו קבוצות שלמות מהימין הפופוליסטי שיביאו את האיום למימוש, וקרוב לוודאי שלא ניתן יהיה לזהות את זה מראש".
הרייטינג ניצח
אני פוגש את וננדט עם שובו מהקרנת הבכורה של "תראו מי חזר" בווינה, שם הצליחו בשבוע שעבר תושבי העיר לבלום את נסיקתה לשלטון של תנועת הימין הפופוליסטית "מפלגת החופש". "ככל שבעיות העולם נעשות גדולות יותר, אנשים מחפשים תשובות פשוטות: מה צריך לעשות, או את מי אפשר להאשים", הוא אומר. "בזמנים כאלה יש נטייה ללכת אחרי דברים לא הגיוניים ותיאוריות קונספירציה".
והסרט אכן ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים היום שרלטנים פוליטיים להפיץ את דעותיהם ברבים. הרשתות חברתיות, תוכניות הבידור ושלטון הרייטינג – מעניקים להיטלר, אשף תעמולה בפני עצמו, בימת שכנוע קלה ביותר. "הבעיה באינטרנט היא, שכל אחד יכול לעשות בו כרצונו ופעילי ימין קיצוני מנצלים אותו היטב, בעיקר בטוקבקים מורעלים. מספיק שיש לך מחשב ואתה יכול לייצר נוכחות תקשורתית חזקה ולהפיץ שנאה ברבים. זה לא היה כל כך אפשרי בעבר", אומר וננדט.
אחת הסצנות החזקות ביותר בספר ובסרט, מתרחשת בביקור של היטלר במשרדיה הראשיים בברלין של המפלגה הנאו־נאצית, ה"נפ"ד". הוא מגיע לשם מלווה בצוות טלוויזיה, במסגרת הפינה הקבועה שקיבל בתחנת טלוויזיה פרטית הנלחמת על כיבוש טבלת הרייטינג. היטלר נוזף בניאו־נאצים על חוסר האונים וחוסר המקצועיות שלהם. הסצנה החזקה הזו בסרט היא אחד המפגשים היחידים שאינה דוקומנטריים, אבל סצנות אחרות מתעדות מפגשים ושיחות עם אנשי ימין קיצוני אמיתיים — כמו סגן יו"ר מפלגת ה"נפ"ד", או ניאו־נאצים צעירים שמעלים באינטרנט תוכנית בישול בפנים רעולות. "הם מנסים להגיע באמצעות היוטיוב לקהל צעיר חדש, לא דרך פוליטיקה אלא באמצעות תוכנית בידור", מספר וננדט. "בכל הסרט מציאות ופיקציה מתערבבות זו בזו".
איך עברו הצילומים עם הניאו־נאצים?
"אלה היו המפגשים הטעונים ביותר. הם ידעו מראש שאין לנו כוונה להציג אותם באופן חיובי. גם במפגשים עם האנשים הפשוטים היה די מזעזע לשמוע את מה שהם אומרים וחושבים, אבל לא הייתה סכנה באוויר".
איזה מפגש השאיר עליך את הרושם העמוק ביותר?
"המפגש עם המסה הזו. בכל מקום שביקרנו בו תמיד שמענו משהו נגד זרים, זה כל כך נפוץ. זה מה שזיעזע אותי, אבל כבמאי היה לי חשוב לתעד את האנשים אומרים את דעותיהם הבוטות. סרט לא יכול לשנות אנשים, דרושה פעולה הרבה יותר נרחבת מזה, אבל אני מקווה שהוא לפחות יעורר דיון ציבורי על מה שקורה בגרמניה של היום".
ובכל זאת, מדובר בקומדיה. קומדיה בכיכובו של היטלר. בשביל הרבה אנשים זה לא נושא לצחוק עליו.
"הספר הוא קומדיה — הסרט מתחיל כמו קומדיה אבל הופך לרציני. לקראת סוף הסרט יש קטע שלא מופיע בספר: דיאלוג בין היטלר לעיתונאי שהעלה אותו לגדולה וניסה לחסל אותו כשהבין מה עשה. היטלר חוזר שוב מהמתים ואומר, 'אני לא הולך לשומקום, אני חלק מכם'. וזו, לדעתי, הסיבה מדוע אפשר לצחוק על היטלר. אם מציגים אותו כמפלצת, שונה מאוד מכולנו, מסירים את האחריות מהגרמנים. מה כבר אפשר לעשות נגד מפלצת? אבל האמת היא שהיטלר היה הרבה יותר נורמלי ודומה לאנשים שחלקו את ערכיו, בחרו בו ועבדו איתו. בלעדיהם השואה לא הייתה אפשרית. לכן חשוב להעביר את המסר שהיטלר לא עשה את הכל לבד, והיה הרבה יותר קרוב אלינו ממה שאנחנו רוצים להודות. זה לא סרט על היטלר, אלא סרט שנועד לספר באמצעותו משהו עלינו".
היית מציג את הסרט הזה בישראל?
"הייתי שמח מאוד להציג אותו בישראל. אני מכבד מאוד את הרגישות הגבוהה של ניצולי השואה וצאצאיהם, אבל חשוב להראות, בעיקר בגרמניה אמנם, מה קורה, כדי שדברים מסוימים לא יקרו". •
