שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    'כל האור שאיננו רואים': כישרון שהופך לכישלון
    יש ספרים שלא משנה עד כמה הם כתובים היטב או מעוטרים בפרסים, אי אפשר להאמין להם. אנתוני דואר לוקח את פריז המופגזת בימי מלחמת העולם השנייה, את האימה מהנאצים ואבן חן אחת שכמו הושאלה מהעולם של הארי פוטר - ומגיש לקוראיו רומן ארוך עמודים, אך חסר מוטיבציות

    יש ספרים, שלא משנה עד כמה הם מהוקצעים, כתובים היטב או מעוטרים בפרסים, מלווה אותם תחושה שקשה מאוד לתת לה קורלציה מילולית, אבל היא הולכת ומתחזקת במהלך הקריאה - וככל שנוקפים העמודים, היא כבר כמו כוח טבע. חזקה יותר מכל דבר אחר. אולי הדרך המדויקת ביותר לתאר אותה תהיה "חוסר הצדקה", למרות שמדובר בהגדרה פוגענית. הרי מי אנו שנקבע מה מוצדק לכתוב ומה לא? ובכל זאת, דומה שהמוטיבציה של הכותב ב"כל האור שאיננו רואים" היתה לקויה מיסודו, לא הגיחה לא מהלב, לא מהקרביים, לא מהנשמה, וגם לא מכוח הדמיון של תודעתו.


     

    אז מניין היא הגיעה? אי אפשר כמובן לדעת. אבל התחושה היא שאנתוני דואר כתב את "כל האור שאיננו רואים" כמו מישהו שצריך לכתוב מפרט טכני של מכשיר אלקטרוני חדש. במסגרת ההוראות מהיצרן נדרשת עלילה: מלחמת העולם השנייה ונגזרותיה הן תמיד רקע מומלץ. כמו כן נדרשות דמויות מעוררות חמלה (יש להשתמש בסעיפים מהעלון "כך תיצור חמלה אצל הקורא"). וכן, נדרש רגש סנכריני בכמות מסוימת, ואז לסדר בצורה מובנית, לארוז היטב ולהשיק אל השוק, שלא משנה כמה יאכילוהו במלחמת העולם השנייה ונגזרותיה - עדיין לא יהיה שבע.

     

    שתי דמוית מובילות את הספר הזה. מחד, מרי לור, ילדה צרפתייה יתומה מאם, שכל מה שיש לה בעולם הוא אבא העובד קשה למחייתו. ואם ההפגזות של פריז לא מספיקות, לצד העובדה שהעיר הולכת ונחרבת, וכמובן - שתיכף הנאצים יכבשו אותה, ומה יהיה? "האם עדיין יהיה אפשר לדבר צרפתית?" היא שואלת בתום את אביה המשתאה - הסופר גם הפך אותה לעיוורת, כמו לדאוג שרחמינו האוטומטיים, הטלנובליים, לרגע לא יישארו בחיקנו אלא יצופו אל עבר הילדה המסכנה שלרגעים גם אנה פרנק מחווירה לידה במסכנותה.

    "כל האור שאנחנו רואים". אנתוני דואר מנסה לכתוב רומן מושלם ()
    "כל האור שאנחנו רואים". אנתוני דואר מנסה לכתוב רומן מושלם
     

    וורנר פפינג הוא טינייג'ר גרמני עם כישרון טכני מופלא, כזה שיודע לתקן כל טרנזיסטור, ובניגוד למרי לור, הוא כבר התייתם משני הוריו. האינרציה של המציאות משליכה אותו מידית לחיק המפלגה הנאצית רבת הזרועות. הוא אמנם נרתע מהאידיאולוגיה הרצחנית-מופרכת-מאגית שלה, ובזמן שהתותחים רועמים הוא מוצא את עצמו ביחידה שתפקידה לאתר שידורי רדיו מחרתיים. מי שמשדר אותם בין היתר היא מרי לור, שברחה עם אביה מפריז לבית דודם הלום הקרב עוד ממלחמת העולם הראשונה. ולמה אביה של מרי לור כה מיהר לברוח מפריז? כי תפקידו להגן על אבן חן נדירה בעלת כוחות מאגיים שהגרמנים מאוד רוצים לאתר אותה.

     

    גם הבחירה הזו, באבן החן, נראית מעט משונה, כמו סאטירה של "ארץ נהדרת"

    שהמציאות גוברת עליה באבסורד שלה. הרי הנאצים הקדישו המון משאבים לאלמנטים הרבה יותר מיתיים, מאגים, מופרכים. הימלר הקים מכון כדי שיחפש את שורשי הגזע הארי אי שם בנפאל, ובעוד מקומות רחוקים, וכלל הצמרת הנאצית השתמשה באופן קבוע בעזרתם של מגיקונים, אסטרולוגים ומכשפים (כשהדבר כמובן שירת את האינטרסים שלהם). אבל הימלר גם השקיע משאבים רציניים בחיפוש אחר הגביע הקדוש, ומשלחת אחרת הלכה לחפש עיר סודית במדבר סהרה שגם שם, על פי המיתוס, קיימים כוחות נדירים. כלומר: ההיסטוריה עצמה יכלה לספק לסופר רקע מאגי הרבה יותר משמעותי וריאליסטי מאבן החן. מה עוד שתיאורה של האבן לוקה בחסר ונראה כמו אפיגוניות חיוורת הארי פוטרית לעילא.

     

    אבל זה לא הפגם העיקרי של הספר, האבן היא סך הכל אבן, אלו קודם כל הדמויות; אם את חוט השדרה העלילתי אפשר לפטור עוד כסביר, אם כי לא מקורי במיוחד - שני דמויות שהגורל היכה בהם ללא רחם, ובכל זאת מוצאים אחד את השני, וזאת למרות היותם אויבים. הדיאלוגים בינם לבין האחרים הם כל כך בנאליים, לעתים עד כדי קיטש, ומדגישים את העובדה שאפילו בתקופת מלחמת העולם השנייה (והרבה לפניה) לא כתבו כך.

     

    בסופו של דבר, כשהמוטיבציה לכתיבת רומן לא מגיעה ממקום אמיתי, כנראה, התוצאה היא רומן בידורי סכריני מדי, שאפשר אולי לתמצתו במשפט אחד: קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להאמין לספר הזה. וספר לא חייב להיות ריאליסטי כדי שנאמין לו.

     

    "כל האור שאיננו רואים", מאת אנתוני דואר, מאנגלית: שאול לוין. הוצאת "מודן". 542 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים