הרצח שחיבר בינינו
20 שנה חלפו מאז רצח רבין ונדמה כי הפערים בציבור הישראלי הולכים וגדלים. מי שמנסה לגשר על הקטבים, הם ארגונים שקמו לאחר הרצח במטרה לשנות את השיח היהודי ישראלי ולהביא לתחושת שותפות, סובלנות והדדיות למרות חילוקי הדעות. האם זה אכן קרה? דני זמיר מייסד מכינת רבין, ערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה ועליזה גרשון, מנכ"לית צו פיוס, מוצאים מה בכל זאת השתנה לטובה
בשיתוף עמותת שערים
תהליכים רבים עברה החברה הישראלית מאז שכדורי האקדח שנורו לעבר ראש הממשלה יצחק רבין הצליחו גם לפלח את החברה הישראלית מבפנים. 20 שנה חלפו ונדמה כי הפערים הולכים וגדלים. יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים ואפילו פריפריה ומרכז - שלולא מצבי חרום המתרחשים מעת לעת, מתקשים למצוא את היחד, המשותף והמחבר.
כנסו לעמוד הפייסבוק של עמותת שערים
כל אחת מהקבוצות הללו זוכרת את רבין קצת אחרת. יש את אלו שלקחו את מורשת השלום, ויש שזוכרים את הסכמי אוסלו, יש שזוכרים את הצלחותיו במלחמת ששת הימים ויש שזוכרים שהוא אמר שלא יהיו קטיושות. יש שזוכרים את שפת הדוגרי בה דיבר ויש שזוכרים שהוא הבטיח לשבור עצמות.
שיח משותף אינו מותרות - אלא חובה
אך אם תרצו, למרות שאולי לא היה נכון לומר זאת כך, משהו קרה ולטובה, דווקא בגלל אותו רצח מזעזע. החברה היהודית ישראלית הבינה כי הצורך בשיח משותף, למרות חריפותו, אינו מותרות - אלא חובה. הצורך בסובלנות והדדיות בין קוטבי החברה היהודית ישראלית, למרות הכעס והתסכול, אינו המלצה בלבד - אלא דבר נדרש, כדי להמשיך ולקיים את חיינו המשותפים על פיסת הארץ הקטנה הזאת.
ואכן עשרות ארגונים וקהילות העוסקים בזהות יהודית ישראלית הוקמו מאז הרצח במטרה למצוא את המכנה המשותף. אחד מהם הוא ארגון בינ"ה. הארגון הוקם ב-1995 על ידי אנשי רוח ומעש מהתנועה הקיבוצית לאחר הרצח כדי לגבש תפישות של יהדות הומניסטית וליצור שפה משותפת שתוכל לגשר בין ציבורים שונים בחברה הישראלית. אך למרות הזמן שחלף והעבודה שנעשתה, מתקשה ערן ברוך. מנכ״ל בינ"ה להצביע על שינוי מהותי. "לצערי 20 שנה אחרי נראה לי שזיהנו נכון את המתח והבעיה, אבל המצב עדיין רחוק מלהיות מעודד. הציבור הדתי לאומי עובר תהליך מסוכן של הקצנה. ואילו השמאל הישראלי החילוני עדיין אמביוולנטי כלפי יהדות ומסורת. יש עוד הרבה עבודה".
לדבריו, בבינ"ה שהקימה מספר ישיבות חילוניות ברחבי הארץ מזהים פתיחות הולכת וגוברת בקרב הצעירים והצעירות החילוניים כלפי מסורת ותרבות יהודית, אך דווקא מהצד הממסדי הישראלי הקושי גדול. "יש ביקוש הולך וגובר לפעילויות בינ"ה והתוכניות שלנו מאד מבוקשות. אך יש גם הרבה עוינות ואי הבנה מהצד הדתי אורתודוכסי וניכור והתעלמות של הממסד הממלכתי. אנו מצפים כבר עשור להכרה של משרד החינוך בישיבות החילוניות הכרה שמבוששת להגיע. לא נתייאש".
"החברה הישראלית סובלנית פחות לביטויים גסי רוח ואלימים"
אך דני זמיר מייסד וראש מכינת רבין ומנכ"ל מועצת המכינות, שהקים את המכינה החילונית הראשונה שלוש שנים אחרי הרצח מתוך השבר, ובמטרה ברורה לתקנו, דווקא חושב שאכן יש שינוי לטובה. "החברה הישראלית, למרות שיש בה משברים ונסיגות וגם קבוצות קיצון, נמצאת ברובה הגדול במקום מרכזי יותר מאשר לפני 20 שנה, סובלנית פחות לביטויים גסי רוח ואלימים, הגם שהתקשורת ובעיקר הרשת החברתית יוצרת לעיתים תחושה שונה", הוא מציין. לדבריו, הדרך לאופטימיזציה עוד רחוקה, "אבל אנחנו בכיוון הנכון ובמקום טוב בהרבה מאשר ערב הרצח".
זמיר מוסיף כי להקמת המכינה היו כמה מטרות כאשר העיקריות שבהן היה למזער את השבר גם בין המחנות ולייצר שפה מאפשרת, סובלנית ומאוחדת יותר. "בעולם שבו אנו פועלים, עולם המכינות הקדם צבאיות ועולם קהילות הצעירים, ההצלחה היא חד משמעית ומסחררת. יש דיבור, שותפות, חזון אחד ויכולת לגשר על הפערים ביום יום למרות ההבדלים. אני בטוח שזה משפיע במעגלים מתרחבים והולכים גם על החברה הישראלית בכללותה על הרוב שבה ולא על גורמי הקיצון".
כיצד זה פועל בשטח?
"המכינה עובדת הרבה על לימוד עולם התרבות והתוכן היהודי מחד ומצד שני על הכרות חלקיה השונים של החברה הישראלית והשקפתם, במטרה לבער את הבורות ואי ההכרות וכך לצמצם את השנאה לאחר", הוא מסביר. זמיר אף מציין כי בימים שלפני הרצח, הוא השתתף בעצרות השמאל ובפעילות שתמכה ברבין ובמהלך השלום אך לא היה ער במיוחד לסיכון ולא ייחס חשיבות יתר להפגנות הימין ולשנאת הקיצוניים. "בדיעבד כדור השלג שם הלך והתגלגל, הייתה אלימות והיו תגרות עם גורמי קיצון, אבל בכנות לא חשבתי שזה יתדרדר לרצח".
זמיר מבהיר כי זאת הסיבה שבתפיסה האידיאולוגית של המכינה, היא לחנך בוגרים מובילים ועצמאיים שיודעים להושיט יד ולחבק ולנהל דיון גם עם מי שנמצא במקום אחר מבחינה מחשבתית ואידיאולוגית. "המימוש בשטח כולל בין השאר סדרות אירוח של שבוע בקבוצות של 2- 3 חניכי מכינה אצל מוסדות חינוכיים דתיים מקבילים בעיקר ביו"ש, והרבה לימוד משותף ומפגשי עומק עם קבוצות פוליטיות ודתיות שונות כולל פרויקטים משותפים של לימוד ופעילות קהילתית".
מה שמייצר קשב וסובלנות זו שגרה משותפת
גם בארגון 'צו פיוס' שהוקם לאחר הרצח על ידי קרן אבי-חי במטרה ליצור פיוס והידברות בתוך הציבור היהודי בישראל משוכנעים שהדרך הנכונה ביותר לייצר קרבה, זו הכרות טבעית. "תהליכים רבים עברה החברה הישראלית מאז רצח רבין. חילופי אליטות. גוונים דתיים חדשים. מחאה חברתית ומודעות גוברת לפערי פריפריה מרכז. ובכל זאת ואחרי כל זאת דבר אחד לא השתנה: חריפות השיח. בכל פעם שצף שסע חדש כשעולה על פרק סוגיה נוקבת נשלפים כל התותחים הכבדים בארסנל. המילים הולכות ומסלימות", אומרת בכאב מנכ"לית העמותה עליזה גרשון.
מאידך, מציינת גרשון, כי הפתיחות והמעורבות של זרמים שאינם מרכזיים גם היא מתגברת. כאשר פעם אלה המשוררים המזרחיים הצעירים, פעם הקצינים הדתיים ופעם מובילי המחאה החברתית בתל אביב. "החברה בתנועה מתמדת ומה שאנחנו מציעים ומיישמים. זה מתן במות לחיים יחד כבר מגיל הקטן כדי למנוע את הניכור בגיל בגרות".
"מה שמייצר קשב וסובלנות זו שגרה משותפת. בדיוק כמו במשפחה. הצמיחה היומיומית אחד לצד השני, מבטיחה חברות. שיתוף פעולה והרתמות למטרות משותפות. כך אף אנחנו שקמנו בעקבות רצח רבין הבנו שיש להחליף את ההדברות בעשייה. אצלנו בבתי הספר המשותפים לכל הזרמים ומחנה הקיץ לנוער דתי וחילוני אנחנו מביאים לכדי חיבור שפשוט לא קורה במקום אחר".
רבין החזיר אותי בתשובה
סיוון רהב מאיר בטורה השבועי בידיעות אחרונות, הצליחה בכמה פסקאות להסביר באופן הברור ביותר את התהליך שחווה הציבור בישראל מאז הרצח. וכך היא כתבה: "כששואלים חוזרים בתשובה איך הכול התחיל, רבים מהם משתמשים בביטוי "ראיתי את האור". אני, במובן מסוים, ראיתי את החושך. רצח רבין היה נקודת שפל, שגרמה לי לצאת למסע ארוך ולהתחיל לקחת אחריות על היהדות שלי".
"כשכולם סביבי אמרו כל הזמן שחייבים לחזק את הדמוקרטיה, אני חשבתי שדווקא את היהדות יש לחזק כעת. שלא יכול להיות שזה יהיה הפרצוף שלה. שלא ייתכן שכאשר יגידו לנו, ילדים חילונים-אשכנזים-שמאלנים-הרצליינים, "יהדות", נחשוב על רוצח ראש הממשלה. הבנתי היטב "מה לא", אבל מה כן? מה איתנו? מהי היהדות שלנו? חשתי אז שאנחנו מתנהלים כמו קבוצת אוהדים שהקבוצה שלהם משחקת לא טוב, לדעתם. אנחנו יושבים על היציע, צועקים, נותנים עצות, מתעצבנים. אפשר לבזבז את כל החיים בשאגות על "הדוסים האלה", "הפנאטים האלה", "הקיצונים האלה". אבל ביחס ליהדות, כך הרגשתי, אנחנו לא רק אוהדים. אנחנו הרי חלק מהקבוצה. צריך לרדת מהיציע אל המגרש ולהתחיל לשחק בעצמנו. לקחת אחריות".
"עד היום", מסכמת סיוון, "כשמבקשים ממני לפעמים לספר על דרכי לשמירת תורה ומצוות, אני די נבוכה. "רבי נחמן מברסלב החזיר אותי בתשובה", אומרת דוגמנית אחת. "מלחמת יום כיפור הפכה אותי לדתי", מספר טייס במיל' אחר. ומה איתי? מה יחשבו אם אגיד, "רצח רבין החזיר אותי בתשובה"?
הזכרונות, הנרטיבים, המסקנות והתהיות שכל פלג בחברה הישראלית אימץ לעצמו, כבודם במקומם מונח. לכל אחד האפשרות לחיות באמונתו, אך אם יש דבר אחד שעלינו לזכור באמת מיצחק רבין הוא האופן בו נהרג. כאשר הוא הוזהר על ידי אנשי אבטחת האישים כי יש איומים על חייו, סירב רבין ללבוש שכפץ. למה? כי הוא לא האמין שמישהו יעשה זאת. מבחינתו לא היה שום סיכוי שיהודי יכוון אליו אקדח ויירה בו.
לפנייה לכתב/ת 
