חיזור גועלי

חברה שלי סוג של נאנסה פעמיים על ידי גברים שיצאו איתה. לפעמים קצת קשה לי להאמין לזה, אז אני מזכירה את זה לעצמי תוך כדי שאנחנו משוטטות ברחוב ביאליק ברמת־גן, קונות ערימות של תחתונים וגרביים ב־"10 שקל לחבילה" ומרגישות לשנייה כאילו יש לנו יכולת כלכלית. "הבחורה הזו", אני מזכירה לעצמי, "זו שהולכת לידי ומצחיקה אותי עם תיאורים של איך החתולה שלה בוגדת בה עם השכנה, הבחורה הזו עברה את זה".

כן, הבחורה הזו, עם העבודה הסופר־מגניבה שלה, זו שמציעה שנקנה בורקס בולגרית בשקית ונטחן את כולה ולא נזכיר את זה יותר לעולם אחר כך, זו שלא נראית כאילו עברה שום סוג של טראומה חוץ מאצל הספרית ההיא ביפו שעשתה לה את הדבר הכי אכזרי שספרית יכולה לעשות לך: דירוג ועוד בלי לשאול, ובכן, הבחורה הזו סוג של נאנסה. פעמיים.

אני אומרת "סוג של" כי זה מה שהיא אומרת. שזה לא היה בדיוק, שזה לא היה ממש, אבל הרגיש כאילו כן. בגלל זה אני מתביישת להגיד שהדחקתי את כל הסיטואציה. כל כך הדחקתי אותה, שלאחרונה יצא לי להתכתב עם אחד התוקפים שלה. ולא רק, גם עניתי לו בשיא הנחמדות, כי לא יעזור כלום, גם בגיל 88 אני עדיין ארצה לצאת מתוקה בעיני גברים שאני לא מכירה.

"את כתבת לבהמה הזה חזרה?" היא התקשרה אליי אחרי חמש דקות. "שכחת שזה הבן אדם שזרק אותי מהבית שלו אחרי שהוא נכנס אליי בלי שממש רציתי?" היא רתחה עליי, ואני לא ידעתי מה להגיד. הנה אני, שמחזיקה מעצמי חברה טובה, מרשה לעצמי להתכתב עם האנס, או לפחות התוקף המיני של חברה כל כך קרובה שלי. לא שזכרתי שזה הוא. הייתי אמורה לזכור, אבל איכשהו, בים המידע שמציף אותי ובין ארבע הילדות שכל אחת מהן צריכה משהו אחר בכל רגע נתון, זה פרח לי מהראש.

אני מסתכלת על עיניה הכחולות, עם הכוכב הצהוב שצוחק אליי מתוך האישון, ופתאום זה שוב מכה בי. אני התכתבתי עם האנס של החברה שלי, בסדר, עם הסוג של אנס של חברה שלי. איך זה יכול להיות? איך זה ששכחתי את השם של הבחור שכופף לה את הראש למטה וסובב אותה כרצונו והתייחס אליה כמו פלסטלינה צייתנית שאין לה עצמות בגוף בכלל? זה לא מסוג המידע שאמור להיות צרוב לי במוח לנצח נצחים באותיות של ברזל מלובן?

ואיך הוא הרשה לעצמו לפנות אליי? מה, הוא לא יודע שנועה חברה שלי? הוא לא יודע שהיא בטח סיפרה לי מה שהוא עשה לה באותו לילה? והנה הדבר העצוב, שאין לי ספק שאין לו מושג שהוא בעצם תקף את נועה. שאם היא תפנה אליו יום אחד ברחוב ותספר לו כמה היא כועסת עליו, הוא יהיה בשוק. כעס? על מי? על מה? אני בטוחה שבראש שלו כל מה שהיה ביניהם היה מפגש מיני, גרוע אמנם, מפגש של סקס חייתי היישר מהפורנו, אבל מפגש שוויוני. הוא נהנה, היא סוג של נהנתה, כלומר העמידה פנים שהיא נהנית כמו בחורה שמעוניינת שזה יימשך גם הלאה. ונכון שהוא העיף אותה מהדירה בסוף, ואפילו לא טרח לתרץ את זה ב"אני צריך לקום מוקדם לעבודה מחר". לא, הוא פשוט אמר לה שהוא לא אוהב שנשארים איתו אחרי הסקס, כאילו זה בסדר גמור, לטאטא החוצה את מה שנותר מהאישה אחרי שסיימת לתפוס לה בקוקו השחור מאחור ולנשוך לה את הצוואר.

העניין הוא שקצת קשה לי לעשות משהו תקיף עם הדבר הזה, סוג של אונס. שזה מין יצור כלאיים חדש כזה שהתפתח בתקופה האחרונה. היום כמעט כולם מיישמים עלייך טקטיקות שראו בסרטי פורנו, לא משנה אם זה משורר רגיש וקלוש זקנקן או מושבניק שהיה ביחידת עוקץ. כולם רואים פורנו ומשהו מזה נכנס להם לגוף ומכתיב להם תנועות אפילו בלי לשים לב. זה לא רק נועה שאומרת את זה, זה כל החברות שלי, הרווקות והגרושות.

כמות הבחורות שאני מכירה שעברו ספק תקיפה מינית כזו בשנים האחרונות היא עצומה, ואני לא כל כך יודעת מה לעשות עם המידע, עם כל הבחורים שנראו לי נחמדים בפייסבוק ופתאום מתבררים כמי שמסוגלים להפוך אותך כמו סטייק על הדייט הראשון. לשנוא אותם? לעשות להם שיימינג? ואולי פשוט לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו, להבין שיש פה שטח חדש, שטח אפור, שגובה מחיר כואב ומבלבל את שני המינים ושאין לי באמת שום מושג איך להגיב עליו, חוץ מלהדחיק ולא לחשוב על זה.

"אל תעני לו", אני אומרת עכשיו, מנסה להישמע כמה שיותר קלילה ונונשלנטית. לא רוצה לבאס לה את הבחור החדש, לא עכשיו, כשהיא עומדת לסמס בחזרה למישהו שהיא דווקא נמשכת אליו, מישהו גבוה עם עיניים ירוקות ומקצוע שנשמע מאוד מרשים.

הכל באמת הלך טוב, הוא פנה אליה בפייסבוק, פנה כמו שצריך, לא נפל לאף אחת ממלכודות הדוּש שגברים היום משום מה נופלים בהן. לא כתב: "הי, מה את עושה?" גורם לה לחשוב מיד, "לא משנה מה אני עושה, משנה מה אתה עושה, פונה אליי בפנייה קלישאתית וגנרית כמו של מגנט פתגמים למקרר". לא הקליד לה: "אני מאוד אוהב את מה שאת רושמת פה". והכי חשוב, לא הלך דוך לסקס כמו עשרות הבחורים שפנו אליה בזמן האחרון. לא "היי, אני בחור שרק מחפש ליהנות. גם את?" גם לא "איזה ציצים מדהימים יש לך".

ועכשיו היא מתכוונת לשלוח לו תמונת שדיים, שזה, ככה היא מבטיחה לי, לגמרי בזרימה הטבעית ביניהם. "אנחנו מתכתבים איזה שבוע", היא אומרת, "הוא מת על 'סאטרדיי נייט לייב' כמוני, והוא כבר שלח לי את הדיק־פיק שלו". "אני יודעת", אני אומרת לה, בוחנת בראש שלי את המילה המשונה שטרם התרגלתי אליה.

"אל תדאגי", היא רואה את הפנים שלי. "זה לא שהוא מהקריפים האלו ששולחים לך את התמונה ישר, עוד לפני שאת מחליפה איתו שתי מילים. אנחנו בקשר", היא מסבירה. "אתמול, למשל, גיליתי שהוא היה ילד שמן. זה היה לילה ממש כיפי, ישבנו משהו כמו חמש שעות על הלפטופ והתכתבנו. די כבר, זה לא כמו בתקופתך, מתי כבר תפנימי את זה. אנחנו עושים סקס יותר מהר וקל מכם, נשים יוזמות עם גברים בטינדר. האמת היא שאני שמחה לגלות בדיוק מה מחכה לי כשאני אפגש איתו, תמונת בולבול טובה יכולה לחסוך לך הרבה כאב לב".

וזה כבר בכלל מכעיס אותי, כן, כאילו אם נשתמש במילה התמימה הזו, הארכאית, זה איכשהו יכבס את מה שהוא באמת עושה. "זה בחור שבכל זאת מרשה לעצמו לשלוח לך משהו שאין לו ספק שאת לא מעוניינת בו". "למה לא מעוניינת", שוב הפנים שלה קשות אליי, "מעוניינת מאוד, זה כיפי וזה מחרמן".

לא, אני פשוט לא מסוגלת לקבל את זה שהיא עומדת להיפגש עם מישהו ששלח לה דיק־פיק. היא יכולה לספר לי עד מחר עד כמה כולם שווים היום, גבר ואישה. מבחינתי, גבר ששולח לך תמונה של האיבר שלו לא יכול להיות תמים, ולא מעניין אותי עד כמה הוא יעמיד פנים שהוא תינוק גדול שמבקש: "תראי אותי, כמה אני חמודי וחמים במיטה שלי, עם ספר של פוקו ויד שמאל עמוק במקום שמתגעגע אלייך". גבר ששולח לך דיק־פיק הוא רק דבר אחד: תוקף.

הנה, רק השבוע יצא לי להציץ בחשבון הטוויטר של קריסטי מאק, אחת מכוכבות הפורנו הכי גדולות של העשור. "שוב תמונות של בולבולים במייל שלי", מאק כתבה. "כל כך הרבה תמונות של בולבולים שבא לי לצעוק. למה אני צריכה לראות את הבולבול העקום שלך עכשיו, בנאדם?! איכס, גועל נפש". אז לא, אני פשוט לא מסוגלת להאמין שאם אישה כמו כריסטי מאק מודיעה לקהל מעריציה על הסלידה שלה מתמונות כאלו, גברים עדיין מאמינים שאנחנו מנשקות אותן כל לילה ושמות אותן בארנק.

"ולכן", אני אומרת לנועה, "תמונות כאלו יכולות להגיד לך רק דבר אחד: הגבר שמולך לא מכבד אותך. הוא לא מכבד את העובדה שאת לא מתגרה מאימג'ים כמוהו, שאת בנויה אחרת ביולוגית. הוא לא מכבד את המקום הרומנטי הקטן שעדיין נשאר בך ופשוט לא רוצה גבר שמנפנף לך בזה כמו מציצן גינות ציבוריות עם סוכרייה אדומה מדי". כן, אין לי ספק שהוא כולה צליין סקס נועז שאיתגר את עצמו במשימה משעשעת: האם הוא יצליח להעביר בחורה חכמה שכותבת פוסטים רציניים נגד מתווה הגז לסקס בפחות משתי דקות.

הם משום מה מאוד אוהבים את המשחק הזה, גברים היום. כמה מהר נצליח להזרים אותה לסקס לא מחייב בכמה שפחות הקלדות ושימוש באותיות אהו"י. קודם הם ויתרו על להזמין אותך לדייט, הסתפקו בלקבוע איתך בדירה שלהם. אחר כך הם השתעממו גם מהקלות שבה הבחורות מהטינדר הפציעו בדירה שלהם באחת בלילה, אז הם העלו את רמת הקושי. ככה הומצא המשחק הזה, שלח לה תמונת איבר, דיק־פיק, נניח, ותראה אם תוכל לכופף אותה לסקס גם אחרי שהתנהגת כל כך, אבל כל כך, גרוע.

הנה רעיון מעניין: בואו נודיע לגברים חגיגית שמרגע זה אנחנו לא משחקות. לא, אנחנו לא מעוניינות לראות את הנימול שלהם קורץ אלינו מתוך סדין לא מספיק מכובס, זה גורם לנו להרגיש מין השתנקות כזו של יותר מדי אינפורמציה. ולא, לא מעוניינות לבצע דברים שיש להם שמות של פעולות וטרינריות ושבמסגרתם מכופפים את הגוף שלנו כאילו אין לנו עצמות. כל עולם הפורנו המפואר שנבנה עבורם לא משקף אותנו, ואין לנו שום כוונה לשתף איתו פעולה. ולא שאני לא אוהבת חייתי ותקיף, אבל רק כשאני מרגישה בטוחה ואהובה, לא בשטח אפור שבו מישהו חותר מאחוריי ואני אפילו לא רואה לו את העיניים. וזה מתחיל בדיק־פיק, זה מתחיל בלפנות אלייך בפייסבוק בפנייה: "בואי נעבור לפרטי", בלי להתאמץ אפילו לנסח משהו שידבר למוח הנשי שלך שדי חובב הומור ומטאפורות. זה מתחיל בדרך שבה הם מכתיבים את צורת החיזור החדשה הזו, ואנחנו נגררות מאחוריהם בחנפנות איומה.

spectorit@gmail.com