שתף קטע נבחר

מנהיגות בקונפליקט

הפחד מעימות עלול לשתק. היכולת להפוך את הפחד הזה ללקיחת אחריות, שמורה למנהיגים אמיתיים

שעות בין הערביים, חומו של הקיץ מזמן נשכח ופינה את עצמו לצינת הסתיו. העלים הופכים מירוק לכתום צהוב ואדום והעיר נצבעת בצבעי שלכת עזים. בעודי צועד בשדרה הרחבה, נזכרתי ב’בלוז כנעני’, שירו של אהוד בנאי שהפיע כאן רק בשבוע שעבר, מין עצבות לא מוסברת שמביאה איתה עונת הסתיו.

 

בבנין שבו אני גר תלו הודעה לפיה הוועד מתחלף ואם מישהו רוצה לרוץ, זאת ההזדמנות שלו. הגעתי הביתה, הטלפון מצלצל, על הקו תמר, השכנה מהקומה למעלה, "החלטתי לרוץ לוועד הבניין, מה אתה אומר?"

 

נשמע לי מעניין, איפה האתגר?

 

"אני נמנעת כרונית מקונפליקטים, אני לא יכולה להיות במקום שבו יש ויכוחים וצעקות, אני משתתקת מיד ולא בטוח שאוכל לתפקד בוועד של הבנין בצורה הזאת. מצד שני, אני כבר לא יכולה לראות את מה שקורה כאן, זה הבית שלי ויש כאן חוסר ארגון וניהול של הכספים”.

 

כלומר, את רוצה לשנות את הדברים שלדעתך נעשים בצורה לא נכונה מצד אחד, ומצד שני לא רוצה לייצור קונפליקט שימצב אותך בתור הישראלית מחרחרת המדון.

 

“בדיוק! כל השיפוץ בכניסה לבניין זה בלגאן אחד גדול. יש שם חריגות אדירות בתקציב ואני משתגעת מזה. הכי גרוע זה שכל המידע חשוף לגמרי ואף אחד לא אומר כלום. כבר שנתיים שהפרויקט הזה נמשך ונמשך ואני לא מבינה מה הם עושים. יש מודעה יפה בלובי שאומרת שהם הולכים לעדכן את כל חזית הבניין ולהפוך אותה למשהו מודרני, ובינתיים זה רק נהיה יותר גרוע. כבר חשבתי לעזוב את הבניין, אני לא יכולה עם התחושה שאני היחידה שרואה שהמלך ערום”.

 

נזכרתי במשהו, זוכרת שהיית בהריון והיית צריכה לעשות צילום ולא יכולת כי זה אסור?

 

"נכון, אבל מה זה קשור?"

 

זה קשור לאישה שניהלה את המחקר בעניין הזה בשנות החמישים באוקספורד. קראו לה אליס סטיוארט, היא היתה צעירה יחסית ונחשבה “למורדת". באנגליה בשנות ה-50 לא היה מקובל שאישה תהיה רופאה, שהמשיכה לעבוד גם אחרי שנישאה והתגרשה והייתה אם חד הורית. היא ניהלה מחקר מעניין ורצתה לבדוק את התבנית שקשורה במוות של תינוקות וילדים קטנים מסרטן. בניגוד לתינוקות וילדים שמתו ממחלות שונות כתוצאה מטיפול לקוי שקשור לעוני מרוד, הילדים והתינוקות שחלו בסרטן ומתו באו ממשפחות מבוססות.

 

לאליס היה מעט מאוד כסף למחקר ורק ניסיון אחד להשיג את הנתונים שהיא צריכה. היא שאלה המון שאלות וכאשר השאלונים התחילו לחזור, גילתה לתדהמתה ביחס של 1 ל-2 שלכל הילדים שמתו מסרטן, האימא עברה צילום רנטגן במהלך ההריון. כלומר שבאופן מובהק יש קשר בין המחלה לבין הצילום. זאת תוצאה שכל חוקר היה חולם לקבל במחקר שלו. היא פרסמה את המחקר ולמרות זאת לא הפסיקו לצלם נשים בהריון והתינוקות המשיכו למות.

 

צריך לזכור שבזמנו צילום רנטגן היה המצאה יחסית חדשה, שעזרה להרבה אנשים, אז האם עכשיו, בגלל המחקר הזה, להפסיק את מה שהוכח כעוזר?

 

ההנחיה לא לצלם נשים בהריון התקבלה רק כעבור 25 שנים. אף אחד לא רצה לדעת את מה שהיה גלוי. נשאלת השאלה למה היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן?

 

כיצד ארגון חושב (באופן אישי אני לא חושב שארגון חושב): מחקרים הראו שב-85% מהמקרים שבהם אנשים ידעו על בעיה בארגון וחשיפת הבעיה הייתה עשויה לעורר מחלוקת וקונפליקט, הם בחרו לשתוק.

 

הכי קל לשתוק, בעוד ששאילת שאלות עשויה להיתפס כמרדנות או טיפשות. בשתיקה יש כמו הסכמה כללית. עם זאת, חשוב לזכור שברוב במקרים בהם קרו טעויות איומות, זה לא בגלל העדר מידע או חיסיון, אלא בגלל הבחירה שבשתיקה.

 

כשבוחרים לא לשתוק יותר, מתגלה משהו מעניין, פתאום אתה לא לבד ויש עוד כאלו שחושבים בדיוק כמוך. אז הם הופכים להיות התומכים שלך והמרדנות הופכת למנהיגות, כי עכשיו אתה מוביל דעה ופועל לשינוי ממקום אוהב ואכפתי.

 

עכשיו את מבינה למה צריך אותך בוועד, אני בוחר בך.

 

שלמות זה מבחירה. .

 

הכותב : ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והאתה יורד ציבורי. מוסמך Mastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com

www.nissimsade.con

917-225 8549

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים