שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "חדר החזרות הוא לא מפלט מהחיים"
    במאי התיאטרון רוני פינקוביץ' מתמודד כבר שנים עם טרשת נפוצה, אבל רק עכשיו כשהוא מביים את ההצגה "האבא", שעוסקת בהתמודדות עם אלצהיימר - הוא מסתכל לחיים בעיניים. "אני מחפש סיטואציות שבהן אני פחות חולה, פחות כואב. אבל עם הזמן למדתי שרגעי האשליה לא תמיד עוזרים"

    "החיים נראים לפעמים כמו מעגל: הסוף קרוב מאד להתחלה", כותב המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר בהתייחס לאחד המחזות היחידים שנכתבו על מחלת האלצהיימר. "האבא", שכתב מי שנחשב לכוכב עולה בשמי המחזאות העכשווית, לוקח את הקהל לסיבוב מפוכח, מצחיק-עצוב, בראשו של גבר שהולך לאיבוד בין שברי זיכרונות מבולבלים שנמחקים בהדרגה.

     

    מתוך: "האבא"

    מתוך: "האבא"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זהו המחזה השני של זלר שמוצג בתיאטרון בית לסין. קדם לו "האמת" ובחדרי החזרות של התיאטרון עובדים כעת על מחזה נוסף. "זלר מביא איתו בשורה", אומר רוני פינקוביץ', במאי ההצגה בה משחק ששון גבאי באחד מתפקידיו הטובים ביותר. "כולנו למדנו מרוברט מקי, שנחשב לגורו של הכותבים. כולנו התבססנו על כתביהם של הקלאסיקנים הגדולים, אבל זלר פורץ דרך. הוא הבין משהו על קצות הסבלנות של הקהל ומגיע אליו על פי המסורת הכי עתיקה: לתת מהכל. גם שיקספיר ידע את זה. הסתחררתי מהכתיבה שהולכת לעומק בקלות מבלי שתרגיש את הפצע".

     

    "האבא". נגיעה מדויקת כירורגית במחלה (צלום: כפיר בולוטין) (צלום: כפיר בולוטין)
    "האבא". נגיעה מדויקת כירורגית במחלה(צלום: כפיר בולוטין)
     

     

    כשמדובר במחזאי, בן 36 בלבד, קשה שלא להשתהות מול הראייה הבהירה, הנגיעה המדויקת, הכירורגית כמעט, במחלה שמזוהה עם זקנה. "פתאום אתה מבין שכתב את זה גאון בן שלושים וקצת, ומה הוא יודע על האופן שבו חולה אלצהיימר חווה את העולם? זה הדיוק שמעורר חלחלה. מה לו ולזקנה ולהתפוררות המוח? זה צולל כל כך לעומק".

     

    הראיון עם פינקוביץ' נערך ימים ספורים לפני שייכנס לניתוח, פרוצדורה רפואית מורכבת שקשורה במחלת הטרשת הנפוצה, שפרצה לפני כשני עשורים ובמשך מרביתם נשמרה בסוד. "פחדתי. פחדתי שלהתייצב כמו שאני מאחורי הגורל שלי, יחשוף אותי בחולשתי, יהפוך אותי מושא לרחמים", אומר פינקוביץ', מהבמאים העסוקים בישראל ומי שנחשב כאחד מבעלי המלאכה המשוכללים באזור.

     

    "אתה מגיע לתיאטרון לאו דווקא מהסיבות הנאצלות", הוא אומר: "הייתי ילד קצת חלש, רזה כזה, טיפוס. לא הייתי קורבן, כי הייתי ערמומי. הבטחתי את קיומי בשלום על ידי זה שהצטיינתי או לפחות ניסיתי. זה מלווה אותי עד היום. אולי זה הפחד שאנושל ממרכזי הכוח והעניין. הרגשתי שהמחלה מונעת ממני מלהיות בטופּ ולא סמכתי על חמלה. קהילת התיאטרון אכזרית ומדממת, אבל דווקא אצל אלה ששמם נודע לשמצה באכזריותם, מצאתי הקשבה ולא בגלל שאני נכה, אלא למרות זאת".

     

    עולם רגשי כלוא (צילום: כפיר בולוטין) (צילום: כפיר בולוטין)
    עולם רגשי כלוא(צילום: כפיר בולוטין)
     

    המחזה נחת על שולחנו של פינקוביץ' כשהוא עצמו תוך כתיבת מחזה שעוסק בנושא ומבוסס על סיפור אמיתי. כחלק מהתחקיר נבר במאמרים ומחקרים שחלקם עסקו בתחומים משיקים. "במשך שנים חשבו שאוטיסטים חיים בבועה סגורה, בנתק מוחלט. מחקר פורץ דרך גילה שלמעשה יש להם עולם פנימי מלא, הם מבינים ומרגישים, פשוט לא יכולים להתבטא. זה תרחיש האימים של חוקרי המוח. חולי אלצהיימר חיים בבועה דומה. העולם הרגשי שלהם כלוא. הם מאבדים זמן והקשר ולא מתמצאים במרחב, אבל מאחורי חומת ההפרדה, הם שם. זו השפלה כפולה ומכופלת, הכלא הנורא ביותר".

     

    באופן כללי זקנה מנוולת והשפלה ועלבון הם חלק ממנה, בטח ובטח בישראל 2015, לא?

     

    "לא צריך להגיע לזקנה כדי לחוות השפלה ועלבון, צריך לחיות את המציאות. זה נכון לזקנה כמו לנסיעה בקלנועית. בכל בוקר אתה צריך להצטייד בערכת הומור. בלעדיה זו השפלה יומיומית. למרות שיש חוק הנגשה, הוא לא קיים בפועל. המקום הזה לא ערוך לאנשים עם מוגבלויות ולא רוצה בהם וזה בלי לדבר על אלה שמדברים עליי מעל לראשי כאילו אני לא שם. כשאתה יוצא מהזרם המרכזי, שם מחכה לך ההשפלה".

     

    פינקוביץ', שהחל את דרכו כיהלום גולמי, בועט וחתרני בשולי הפרינג', נמצא כבר שנים עמוק בזרם המרכזי. בעולם מקביל-משלים שמתקיים לצד הבימוי בתיאטרון הממסדי, הוא משמש בחמש השנים האחרונות גם כמנהל אמנותי במדיטק בחולון, מרכז תרבות יחיד מסוגו בישראל שכולל תיאטרון וספריה לילדים ולנוער ומוזיאון העיצוב.

     

    "האבא". תיאטרון מול המחלה (צילום: כפיר בולוטין) (צילום: כפיר בולוטין)
    "האבא". תיאטרון מול המחלה(צילום: כפיר בולוטין)
     

    "כמו בתיאטרון לילדים ולנוער אני מאמין שהחיים תואמי גיל, נעים על ציר הזמן מעל לביוגרפיה. דברים משתנים בתפיסה. יש ראיון שעשיתי בתחילת הדרך ובו אמרתי שחור על גבי עיתון: 'אני מקווה שלא אפול לתוך המוסדות הרקובים האלה שעושים כל הזמן אותו הדבר'. זה מצחיק, לא? יש זמן לבעוט, לא לקבל את המציאות, לחפש לה אלטרנטיבות. בשלב מסוים מצאתי את עצמי בלב לבו של הממסד. זו כנראה בחירה עמוקה שקשורה במי שאני, בביוגרפיה, בחיים. זה לא שויתרתי, התעקשתי לא מעט לעשות אנטי ממסדי בתוך הממסד, אבל כנראה שאיפשהו אני זקוק לזה. יש את החיים, המשפחה, הרצון הפשוט להיות בחדר חזרות ולעבוד בתיאטרון ויש את המחלה".

     

    גם הצורך לרענן ולפתח את המיינסטרים קרב אותו למחזה. "הוא מצליח לחבר בין הקצוות. לכאורה מחזה ריאליסטי, שמדבר בשפה רגילה ומתרחש בסלון. לאט לאט הוא מבלבל אותך. אתה נכנס לראש של האיש הזה שהמציאות הולכת וחומקת ממנו. אתה תוהה אם מה שאתה רואה, זה מציאות או הזיה. זה מחזה שסומך על הצופה ונותן לו להשלים את התמונה. יש בו משהו חתרני שמערבל את הנפש בלי ערום פרונטאלי וצעקות", הוא אומר.

     

    את האיזון, לדבריו, הוא מוצא במדיטק. "כשמוניתי לתפקיד אמרתי לוועדה: 'את הפשרות שלי עשיתי בתיאטרון למבוגרים כי ככה החיים - מתחילים בשחור ולבן וממשיכים בגוונים של אפור ויש הרבה יותר מחמישים גוונים. עם ילדים, אמרתי להם, לא אתפשר. מבוגרים מגיעים לתיאטרון כשהדף שלהם כבר מקושקש. ילדים זה דף חלק. מה שנותנים להם קרדינאלי. זו לא עוד חוויה שאתה מקנה, אלא חוויה שתלווה אותם כל החיים. זה לא מצחיק. כילד לא ראיתי הרבה הצגות, אבל המעט שראיתי שרוט בנשמה".

     

    חמש השנים במדיטק זלגו לעבודה בתיאטרון למבוגרים. "אני משתדל לעשות רק דברים שנוגעים בי, שאני עומד מאחוריהם, שאני מאמין שיעשו משהו במובן הערכי ושתהיה להם משמעות חברתית. אני מחפש דברים שנוגעים למקום, לזמן, ללב. ביחד עם תהליך ה'הִתְנֶכוּת' שלי, טרשת זו מחלה פרוגרסיבית, מתוקף הדברים אני רואה כל הזמן את השונה, האחר, השולי לכאורה. בתוך מציאות שכל הזמן משתנה יש דברים שחוצים כל מצב זמני ואם החברה היתה רואה או עם הלב היה פתוח, היינו מאוזנים יותר".

     

    אחד הרגעים שמפלחים את הלב בהצגה הוא מפגש בין האב לבת שמטפלת בו. כשמצבו מחמיר היא מבקשת להביא לו מטפלת סיעודית. "אם תסרב, אצטרך לשים אותך ב...". היא אומרת ולא מסיימת את המשפט. היוצרות התהפכו. הילד הופך למבוגר אחראי. המבוגר לילד תלותי. "המילה שכל כך חשובה בסיטואציה הזו היא ויתור. אתה צריך לוותר על עצמך כדי לתת מקום לחולה. אני חושב על בית חולים. איזה מקום מדהים זה. יש בו ימנים, שמאלנים, יהודים, ערבים, מזרחיים, אשכנזים – דו קיום מטורף. המתחים קיימים אבל הם מקבלים פרופורציות כי שאלת הגורל הרבה יותר אקוטית. מה אנחנו צריכים? רעידת אדמה שימותו בו מספר זהה של יהודים וערבים כדי שנבין שהקיום שלנו שביר וצריך להעריך אותו, להודות עליו, לתת לחיים מקום? אתה צריך לוותר ולא רק במובן של שטחים אלא של אגו, חשיבות עצמית, עקרונות. כשהסיטואציה משתנה, הרי אתה כבר לא אותו אחד שהייתי לפני רגע מחוץ לבית החולים. זה באמת מדהים".

     

    כולנו שווים מול המוות, זה מה שאתה אומר. זה אמור ליצור ענווה, לא?

     

    כן. וגם פחד וכבוד מול הבריאה. גרוסמן אמר פעם שישראל היא מקום שנגוע במציאות. זו מציאות כל כך מסנוורת וחומצית שכמעט מעפילה על הקיום האנושי שהוא הרבה יותר רחב מדת שאנשים פה מדברים בשמה. דת הרי היא קודם כל צניעות לפני הבריאה ומה פה במציאות חיינו הוא בצלם אלוהים? שום דבר".

     

    דברת על ענווה אתה יודע שבמשך שנים אמרו שאתה יהיר. נדמה לי שזה נרגע קצת.

     

    "בעיקר לא בא לי להסכים עם זה. היה או לא היה. אני חי את החיים שלי לטוב ולרע מבפנים. יש סיכוי שפעם הייתי ביישן, חרד, נפגע יותר ולכן אולי נזקק פה ושם לאיזה קוץ כדי להרחיק מעליי מזיקים. היום אני יותר עמיד. אולי אותו יהיר רק מבוגר. בעולם התיאטרון אומרים על כולם הרבה דברים. זה אגף השיפוט המהיר והשטחי. מנגד יש רגעי איחוד מול אסונות וצער אמיתי כמו המוות של רמה מסינגר, לדוגמא. כולם פתאום קיבלו פרופורציות. יש דברים יותר חשובים ולא צריך בשביל זה טרשת נפוצה, אלא לגדול ולצמוח. אני עובד על עצמי מאד קשה. יכול להיות שבתיאטרון קצת התברגנתי, אבל בעבודה על עצמי אני לא מפסיק ללמוד, לצמוח, להתפתח".

     

    פינקוביץ' מכחיש אבל כבר שנים שהוא מעשן הפקות בשרשרת, נכנס, יוצא ושוב נכנס לחדר החזרות. "העבודה אף פעם לא היתה אסקפיזם. אני לא רוצה לברוח מהחיים או להתנתק מהמציאות ברמה כזו שאני שוכח את עצמי. אני לא מפחד מואקום, אם לשם את מכוונת, וכשאני לא מביים יש מלא דברים אחרים: אני הורה; המדיטק זה עולם ומלואו בשבילי ואני לא מפסיק לעבוד בללמוד מהו תיאטרון לילדים ומהו ילד היום; אני מנסה להבין את החשיבות של התיאטרון בתוך כל הטכנולוגיה המתפרצת והאלטרנטיבות, להבין מהי החוויה האנושית, הדיאלוג הזה, המקום של התיאטרון בחברה. כל מה שאנחנו עושים הוא נגד איזו תחושת ריקנות, אבל חדר החזרות הוא לא מפלט מהחיים. החיים שלי מסתננים אליו ואני נכנס לתוכו עם המצוקות שלי".

     

    כלומר?

     

    "ברור שאני מחפש להיות בסיטואציות שבהן אני פחות חולה, פחות כואב או פחות מודע לזה. זה ברור, זה קיומי, אבל עם הזמן למדתי שלטובת איכות חיי, רגעי האשליה לאו דווקא תורמים. זה קשה אבל דווקא להיות במקום בהיר, שמהבהב לי במדויק כמה אני חולה, מה אני יכול לעשות, מה אני צריך לעשות, מקל עליי. זו חכמת זן עתיקה, פשוטה ומאד קשה ליישום: כשאתה רעב, תאכל. כשאתה צמא, תשתה. כשאתה עייף, תישן. זה דורש מודעות והסכמה להיות בתוך מצב קיים לא לידו".

     

    זה תיאטרון, לא? כלומר להיות נוכח ברגע.

     

    "זה תיאטרון מצדו של השחקן. אני כבר לא שם. אפילו לעלות להשתחוויה קשה לי ולא רק במובן הפיזי, אלא בעיקר בחשיפה. להתפכח מאשליות ולהסתכל לאנשים ולמצבים בעיניים ולהבין את המורכבות זה עניין של גיל, ביוגרפיה, זמן. להיות במצב האמיתי מבטיח לי לילות יותר שקטים. בסוף כל אשליה מחכה לילה שממנו בוקע קול ממעקים ואומר לך: 'אתה יודע'. אני במקום מדויק מבחינת הורות, זוגיות, אזרחות, בימוי, ניהול. אני חי בתוך מציאות שיש לי מספיק כלים להתאקלם בתוכה. אני לא צריך לשכוח או להשכיח שאני נכה" .

     

    אתה ממשיך לכתוב?

     

    כן. אני מתאמן בלהיות זלר. אני מכניס את הקול שלי גם לעבודה על מחזות של אחרים, אבל עדיין יש הרצון לעשות משלי. כתיבה היא חלק מהחיים שלי בין אם הדברים מתפרסמים או לא. אני כל הזמן כותב. כל הזמן קורא.

     

    גם צ'כוב?

     

    "האמת שקראתי המון צ'כוב. אני מאד אוהב אותו. זו לא חכמה. גדלתי בבית עם אבא, מורה וד"ר למשפט ואמא מורה. אבל אני רוצה להגיד משהו על המצב החברתי והתרבותי שחשבתי לומר בטקס פרסי התיאטרון לילדים אבל לא היתה לי גישה לבמה באולם רובינא בהבימה.


    אני עובד במוסד תרבותי בחולון, סוג של פריפריה לתל אביב, עיר ישראלית אינטגרטיבית שיש בה מהכל. ההשקעה בתרבות בחולון אדירה ואף אחד לא מתערב לך בעבודה. משקיעים ונותנים לך לעבוד. זה אומר שבתוך החברה הישראלית יכול להתקיים עולם תרבותי בלי קומיסריון שנכנס לתכנים, בלי חיכוך כזה גדול מול הריבון. רוב האנרגיה מושקעת בעשייה ולא ברעש. אני חושב על שבעת החודשים האחרונים – כמה רעש, מאבקים ואיומים. למה?".

     

    אולי כי במציאות הנוכחית צ'כוב הוא לא סופר-מחזאי-משורר גאון, אלא דוגמא להתנשאות.

     

    "אבל לצד ההון הפוליטי, צריך לחשוב גם על הדבר עצמו - הקהל. בסופו של דבר זה הילד שמגיע, הצופה. כל המפעל התרבותי יושב על הקהל, האדם שבא וחווה חוויה. אומרים שתיאטרון לחברה זה כמו חלום ליחיד. בעברית החכמה שלנו, עוד הרבה לפני פרויד, קשרו בין חלום להחלמה. החלום משלים לנו את התמונה, נותן פנים לקולות שבפנים, מישיר מבט אל האמת ומצייר אופק. איבדנו את זה? כל חבלה, איום או התערבות של הריבון בעולם התכנים פסול מעיקרו. תיאטרון לא נמדד בגיאוגרפיה. לגיאוגרפיה יש חשיבות פוליטית ומראית עין, השאלה היא איזו תשתית תרבותית-חברתית אנחנו בונים או מחרבים. הדבר שבאמת מפחיד הוא שיום יבוא והשאלה שתשאל היא לא איפה עושים תיאטרון, אלא למה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אייל לנדסמן
    רוני פינקוביץ'. מצייר אופק
    צילום: אייל לנדסמן
    הטבות למנויים
    מומלצים