שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרשת סדום: האב סרסר בבנותיו - הבנות אנסו אותו
    תקדים בנות לוט חרות כטראומה בזיכרון האנושות. הוא היפך הטבע והיפך המוסר האנושי והיהודי. לכן שרטטה היהדות בצורה מדויקת וחדה מערכת זכויות הדדית בין אבות ובנות, כבסיס לחינוכן ולעיצוב דמותן הפנימית

    אבהוּת

    התורה מבנה את היחסים שבין אב ובתו באמצעות מערכת מצוות מרובת פרטים. דוגמה לכך, היא זכותו של האב להפר את נדריה של בתו כאשר זו נודרת ומקבלת על עצמה איסורים שונים.

     

    לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    הפרת הנדרים על ידי האב היא אמצעי לעקוב אחרי הלך נפשה של הבת. יד על הדופק לבחון אם היא נתפסת למצבים של הלקאה והענשה עצמית; מעקב אחר כניסה למהלך של דיאטה קיצונית המגובה בנדר שלא לאכול; שימת לב להחלטות לא סבירות בתחום החברתי הלימודי, או בכל תחום אחר.

     

    כל אלה מושגחים על ידי האב מקרוב, והוא אמור לבחון מתוך ה"קבלות" שהבת מקבלת על עצמה אם אלו הגיוניות וסבירות, ואילו מהן מעידות על סערה נפשית המצריכה טיפול ותשומת לב.

     

    האב זן ומפרנס את בתו ונותן לה כל מחסורה. היא, מצדה, משנסת מותנים ותורמת את מרצה וכוחה למשק הביתי. על פי ההלכה, הבת גם מחויבת לתת לאביה מה שהיא מוצאת ברחוב, כשלמעשה, המצב שנוצר הוא שאין "קופות קטנות". השותפות הכלכלית-הדדית הזו יוצרת יחסי חיבה ואימון.

     

    עניין כלכלי נוסף שיש לו היבט רחב יותר, הוא הקנס הנמסר לאב במקרים מצערים של אונס, חלילה, או פיתוי. עולה מכאן חיובו של האב לשמירה על כבוד בתו ולהגנה עליה מפני נוכלים, כמו גם אחריותו לשמור עליה ולהדריך אותה לחיים של קדושה. קל לראות שמן התורה עולה מערכת שלימה שמגיבה לצרכים השונים של בנות קטנות, ומבטיחה להן שלום וביטחון, חינוך וכבוד.

     

    אנטיתיזה

    התיאור הזה מקבל משנה תוקף כשמשווים אותו למודל יחסי אב-בנות שאותו אנו פוגשים בפרשתנו באמצעות סיפור לוט ובנותיו

     

    פרשה ברגע: וירא    (צילום ועריכה: ניר יוגב)

    פרשה ברגע: וירא    (צילום ועריכה: ניר יוגב)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הפעם הראשונה שבה אנחנו מתראים עם בנות לוט היא כשהמלאכים האורחים בביתו נתבעים לצאת, על מנת שקהל עדת סדום הצובאת על הבית תוכל לעשות בהם כרצונו. לוט יוצא אליהם ומציע להם: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם. רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי" (י"ט, ח').

     

    שאט הנפש העמוק שחש כל בעל לב ודעת נוכח הפסוקים הללו, נובע בראש ובראשונה מערעור המקום הבטוח - הבית, וערעור הדמות הבטוחה - האב. הבית היה אמור להיות מוגן מפני איום. האב אמור היה להיות המושיע והתומך; למלא עבור הבנות דמות נערצת שאת ערכיה יש לאמץ, לחנכן לצניעות, ולכבד אותן כבני אדם וכנשים. תחת זאת, הוא מעניק את ההגנה שנחסכה מבנותיו לאורחים שבאו לרגע.

     

    השתקפות

    היפוך התפיסה משקף חולי בסיסי ויסודי. לוט, כאנשי סדום, היה שטוף בזימה ובתאוות, וכפי שמתאר מדרש תנחומא,

    בשל תכונות אלו הוא בחר מראש לגור בתוכם. אובדן הדחף הבסיסי להגן על התא המשפחתי, סילוף מערכת המושגים הטבעית של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - באים לידי ביטויים הקיצוני במסירת בנותיו ללינץ' של תאוות בשרים. "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעלל בהם" (תנחומא, וירא, יב).

     

    והנה, העולם המוסרי המעוות של לוט, עולם של היפוך היוצרות, חלחל לבנותיו. לוט מעיד על בנותיו שהן "לא ידעו איש", ובכך חורג הכתוב ממנהגו, שכן בדרך כלל בתורה אנו מוצאים שנשים בבתוליהן נחשבות לנשים ש"איש לא ידען".

     

    אצל רבקה נאמר שהייתה "בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית כ"ד, ט"ז). לעומת זאת, על בנות מדיין הפרוצות נאמר "וכל אישה יודעת איש" (במדבר ל"א, י"ז), הנשים הן שיודעות את הגברים. ההבדל הזה בין תיאורה של רבקה מצד אחד, לבין תיאור בנות לוט ובנות מדיין מצד שני, מרמז על כך שהן אמנם היו בתולות, אך לא בהכרח שהיו תמימות. וכך אומר "חזקוני": "מנהג הוא שדרך האיש לפתות את האישה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות".

     

    בסופו של דבר, אובדן הגבולות הללו בא לידי ביטוי במעשה החריג והמעוות של בנות לוט השוכבות עם אביהן. "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (י"ט, ל"א-ל"ב).

     

    על פי הזוהר עליהן נאמר במשלי "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל', ט"ו). עיבורן המיידי של הבנות מעיד אף הוא על מידת העזות, "אף על פי שאין דרך האישה לעבר מן בעילה ראשונה, אלא אלו שלטו בעצמן ועיברו מן בעילה ראשונה" (פסיקתא רבתי, מב).

     

    איסור עריות כתגובה

    תקדים בנות לוט חרות כטראומה בזיכרון האנושות. בגללן, מתפרש האיסור של "ערוות אביך לא תגלה" כאיסור המכוון לבנות שלא תבואנה על אביהן, זאת על אף ש"מורא האב על בנותיו", ולכן האיסור הטבעי הזה מיותר לחלוטין ולא היה כל צורך למנותו בתורה. שכן - "מצאנו בנות לוט שעשו כן. לכן כתבה התורה אזהרה לנשים" (משך חוכמה, ויקרא י"ח, ז'), והנה מסתבר שכבר עלה על הדעת.

     

    על אובדן הבושה והכבוד העצמי נענש לוט: "תינוקות של בית רבן משחקין וקורין 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן'" (תנחומא וירא, יב). אות קלון על מצחו של לוט נזכר ונקרא מידי שנה בשנה, ומוטח בו שוב ושוב לדראון עולם.

     

    הסדרים הלכתיים כגורם מעצב

    שקידתם של חכמים על תקנת בנות ישראל, חרדתם שתהיינה מוגנות ושתזכינה לכבוד הראוי להן, מובנת מאוד

    על רקע זה. ואין לומר שההבניה הזו היא, למעשה, מערכת משפטית שכל כולה נועדה לפשר בתביעות ותלונות בחוג המשפחה בלבד. ואין לטעון שמדובר במערכת שיש להיתלות בה רק בשעת ויכוח. המשמעות העולה מדברינו היא שזכויות האב והבת והיחסים ההדדיים ביניהם, משורטטים במדויק ובחדות כבסיס לחינוכן ולעיצוב דמותן הפנימית, כבנות אברהם אבינו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים