שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הנגב הוא לא פח הזבל של המדינה / טור
    בעוד המדינה משקיעה בשכונות חדשות בבאר-שבע, בדימונה ובירוחם, באזורי תעשייה, בתשתיות ובפרויקט הדגל להקמת עיר הבה"דים בנגב, אותה המדינה ממשיכה לראות בנגב פח זבל לאומי

    כמעט 20 שנה חלפו מאז שאתר הפסולת האייקוני ביותר בישראל, אתר חירייה, נסגר. כמעט 20 שנה שהמדינה מבקשת להוביל מהלך מסודר ומודרני לניהול הפסולת בישראל. כמעט 20 שנה מאז שהזבל של תושבי המרכז נשלח להטמנה בנגב. אבל בעוד הר הזבל שלצד כביש גהה הפך לפארק ירוק וגדול בלב גוש דן, פארק אריאל שרון, הזבל מתחת להר ממשיך לתסוס ולרחוש, ונדמה שמעבר להחלטה הדרמטית ההיא לפני כמעט 20 שנה לא קרה הרבה. תושבי ישראל ממשיכים לייצר הרבה פסולת (אנחנו עומדים במקום גבוה יחסית בין מדינות ה-OECD ביצור פסולת לנפש) ובשנים האחרונות הכמות הולכת וגוברת, כאשר מרבית הפסולת המיוצרת בישראל עדיין מוטמנת כפסולת מעורבת (כ-80%) ורובה נשלחת להטמנה בנגב (כ-70%).

     

    עד שלהי שנות ה-80 פינוי וסילוק הפסולת המוצקה בישראל היה נתון בידי הרשויות המקומיות מתוקף פקודת העיריות. אולם אתרי פסולת מקומיים, שהוקמו בסמיכות לרשויות ללא תכנון ראוי ופעלו ללא פיקוח מתאים, הפכו למפגעים סביבתיים וגרמו לזיהום אוויר ומפגעי ריח, זיהום קרקע ומקורות מים ולהתרבות של מכרסמים, יתושים וזבובים.

     

    פארק אריאל שרון (צילום: אלבטרוס, אמנון גוטמן) (צילום: אלבטרוס, אמנון גוטמן)
    פארק אריאל שרון(צילום: אלבטרוס, אמנון גוטמן)

     

    על כן, בשנת 1975 הכינה המדינה תוכנית מתאר ארצית לסילוק פסולת מוצקה (תמ"א 16) והחליטה על הקמת אתרי סילוק פסולת (אס"פ) צמודים לאתרי האיסוף ברשויות בהם תוטמן פסולת מעורבת. התוכנית אושרה על ידי הממשלה בשנת 1989, אבל היישום שלה התעכב מפני שהרשויות המקומיות לא רצו להקים אתרים כאלה בתחומן. לכן, המדינה החליטה שעיקרון הצמידות (הזיקה בין אתר איסוף לאתר סילוק) בטל והחליטה להקים מספר אתרים מרכזיים, גדולים ומבוקרים. במקביל, בשנת 1993, הוחלט לסגור את אתר חירייה, עקב מטרדים סביבתיים וסיכונים בטיחותיים למטוסים היוצאים ובאים לנתב"ג מהציפורים שפקדו את האתר. האתר נסגר בשנת 1998 כאשר במקביל הוקם במועצה האזורית בני שמעון ובסמיכות לעיר באר-שבע אס"פ גני הדס, במטרה לשמש אתר הטמנה לפסולת מעורבת מהמרכז. מאוחר יותר הוקם בנגב, במישור רותם בין דימונה לערד, גם אס"פ אפעה, שקולט פסולת מרשויות מקומיות רבות בצפון ובמרכז.

     

    במקביל להקמת אתרי ההטמנה המרכזיים, החלה להתגבש ההבנה שהטמנת פסולת מעורבת היא פתרון לא סביבתי ולא כלכלי, והמשרד להגנת הסביבה החל לקדם מעבר ממשק מוטה הטמנה למשק מוטה מיחזור. בשנת 2006 החלו בהקמת אתרי מיון והפרדה של פסולת לצד מתקנים לטיפול ולמיחזור של זרמי הפסולת השונים. בשנת 2007 נכנס לתוקף היטל ההטמנה, שהוא מעין מס ירוק שמכמת את ההשפעות השליליות של הטמנת הפסולת ומשית על הרשויות המטמינות עלות נוספת במטרה להוביל להפחתה בהטמנה. לאחר מכן, וביתר שאת בשלושת השנים האחרונות, קידם המשרד להגנת הסביבה מהלך לאומי להקמת מערך להפרדת פסולת יבשה ורטובה בבתי התושבים ומתקני קצה למיחזור הזרמים השונים.

     

    ההיסטוריה של פינוי האשפה בתל-אביב    (צילום: ליאור פז)

    ההיסטוריה של פינוי האשפה בתל-אביב    (צילום: ליאור פז)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    המשרד השקיע במהלך כמיליארד שקל, מכספי היטל ההטמנה, כאשר כמחצית מהסכום ניתנה לכ-50 רשויות לטובת הפרדה במקור והחצי השני לכ-30 מתקני קצה למיון וטיפול בפסולת. אולם בפועל המהלך הלאומי שהחל בימיו של השר ארדן לא התקדם כמצופה, הן בהיקף בתי האב המפרידים פסולת ובאיכות הפסולת המופרדת והן בהקמת מתקני קצה מתאימים. הסיבות רבות ומורכבות, רובן כרוחות בבירוקרטיה הרבה שמלווה את המעבר מחזון למעשה וכן במחשבה שאפשר לשנות הרגלים במהרה. בנוסף היה כשל בתאום בין המערכות השונות, למשל בין מערכת החינוך ומערך ההטמעה של התוכנית, ובין מערך האיסוף של הפסולת למערך המיחזור, והתוכנית, שביסודה ביקשה להטמיע את האחריות של כל אחת ואחד לפסולת, לא צלחה.

     

    על כן, נדמה שבימים אלה המדינה "מחשבת מסלול מחדש". מי שעוקב אחרי דבריו של השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, יכול לשמוע שהשר לא מרוצה מהיקף המיחזור הנוכחי ומהעלות-תועלת של ההשקעה במהלך. יחד עם זאת, מדבריו של השר עולה שהוא מבקש ללכת בכיוון של שרפת פסולת, ורק השבוע התבשרנו על קידום של תוכנית להקמת משרפה של פסולת מאזור המרכז (בדמות של תחנת כוח תרמו-סולרית) באתר אורון בנגב, כאשר תוכניות דומות נמצאות בשלבים אלא ואחרים של תכנון. כך שוב המדינה בוחרת בפיתרון הנחות ביותר והכי פחות סביבתי הקיים כיום לטיפול בפסולת, כזה שלא מחייב הפרדה ומיחזור של הזבל, ומעבירה את ה"בעיה" מהמרכז אל הנגב.

     

    מה הפתרון?

    אז מה בכל זאת אפשר וצריך לעשות עם הפסולת בישראל. ראשית צריך לפתוח את השוק ולא לאפשר רק למספר אתרים מוניפוליסטיים לשלוט בו. כמו כן, חייבים לדבוק בעיקרון החברתי שכל אחד יטפל בפסולת של עצמו בחצר הקדמית שלו. בנוסף, בכדי למצות את האוצר הכלכלי הגלום בפסולת ולא לפגוע באיכות הסביבה, חייבים להפריד את הפסולת לזרמים ייעודיים, אם בבתי התושבים ואם באתרים ייעודיים, כאשר את הזרמים היבשים, כגון עץ, פלסטיק ומתכת, יש להפנות למיחזור ואת והזרם הרטוב שמכיל שאריות מזון לנצל כמקור אנרגיה, אם להפקה של דשן ואם להפקה של דלקים שונים.

     

    השיטות המקובלות כיום לטיפול בפסולת אורגנית מוצגות בטבלה הבאה.

     


    פסולת מיחזור

    שיטות מיחזור פסולת
    שיטה עקרון תוצרים עיקריים
    קומפוסטציה פירוק ביולוגי בנוכחות חמצן דשן, פחמן דו-חמצני ומים
    עיכול אנאירובי פירוק ביולוגי ללא חמצן מתאן (ביו-גז) ופחמן דו-חמצני
    שרפה פירוק פיזיקאלי ע"י חימום לטמפרטורה גבוהה עם חמצן אנרגיה, פחמן דו-חמצני ומים
    פירוליזה פירוק פיזיקאלי ע"י חימום לטמפרטורה גבוהה ללא חמצן חומרים אורגאניים שונים וביניהם דלקים נוזליים
    ניזול פירוק תרמו-כימי בשילוב של חום גבוהה וזרזים כימיים חומרים אורגאניים שונים וביניהם דלקים נוזליים
    גזיפיקציה פירוק פיזיקאלי ע"י חימום לטמפרטורה גבוהה עם חמצן או מים תערובת של פחמן חד חמצני ומימן-גז סינטזה המשמש לייצור מגוון כימיקלים

     

    בעוד שתהליך הקומפוסטציה הינו תהליך פשוט וזול יחסית, התוצר שלו הוא דשן ולכן כמויות השימוש בו מוגבלות ותלויות באיכותו. גם שרפה של פסולת היא שיטה זולה יחסית, אך יש לה פוטנציאל גבוה יותר לשחרור מזהמים לאוויר, בעיקר אם מדובר בפסולת מעורבת. על כן אם שיטה זו מיושמת חשוב להשתמש בחומר אורגאני מופרד, מעובד ומיובש (RDF- Refuse Derive Fuel) ולהתקין

     מערכות הגנה מיוחדות. לבסוף, מרבית התהליכים האחרים מובילים לייצור של כימיקלים שונים ושל דלקים נוזלים, אך הם יקרים יותר. עם זאת, גם התוצרים שלהם בעלי ערך גבוה יותר ומכיוון שהם מתבצעים במערכות סגורות ומבוקרות ניתן לשלוט על הפליטות ולהפחית את פוטנציאל הזיהום הסביבתי.

     

    לאחר שנים ארוכות של הבטחות, הנגב נמצא לאחרונה בתנופת פיתוח. אך בעוד המדינה משקיעה בשכונות חדשות בבאר-שבע, בדימונה ובירוחם, באזורי תעשייה, בתשתיות ובפרויקט הדגל להקמת עיר הבה"דים בנגב, אותה המדינה ממשיכה לראות בנגב פח זבל לאומי. על כן, אם המדינה מבקשת לקדם שרפת פסולת, תתכבד להתחיל בהקמת משרפה שכזאת במרכז הארץ, ולאחר שתבחן את הביצועים בשטח תחליט אם להוריד את הטכנולוגיה דרומה.

     

    פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דוברות כיבוי והצלה מחוז חוף
    שריפת פסולת. ארכיון
    צילום: דוברות כיבוי והצלה מחוז חוף
    צילום: דוד גרינשפן
    פרופ' עדי וולפסון
    צילום: דוד גרינשפן
    מומלצים