הקרב האחרון של דפנה בר ציון
קצת יותר משנה חלפה מאז הרצח הברוטלי של אושיית הקולינריה והמוזיקאית דפנה (דפי) בר ציון, מייסדת מסעדת "סוזאנה" המיתולוגית. בראיון כואב מספרות בתה נטע ואחיותיה רונית וענת על מערכת היחסים של דפנה עם אילן בן עמי, חבר להקת "הברירה הטבעית", הנאשם שרצח אותה במהלומות פטיש, ועל הרגע הנורא שבו מצאו את גופתה. עכשיו הן מבטיחות: "נעשה הכל כדי שהאיש הזה יישב בכלא כל חייו"
כשאילן בן עמי, גיטריסט הברירה הטבעית, נעצר במרכז תל־אביב באוגוסט 2014, בתום שלושה ימים של מרדף וחיפושים, הוא אמר לשוטרים "אני יודע למה באתם". ימים ספורים קודם לכן נמצאה בדירתו בשכונת פלורנטין גופת הזמרת והמסעדנית דפנה בר ציון, אשתו בנפרד, כשהיא מתבוססת בדמה וראשה מרוצץ בפטיש. בן עמי הודה במעשיו ובשחזור האירוע יום למחרת לכידתו, אמר לחוקרי המשטרה: "אני מתבייש במה שעשיתי. הבנתי שאנחנו בדרך להיפרד ולא יכולתי לחיות עם הידיעה שהיא לא תחיה איתי".
שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, המשפחה מתקשה להתאושש. "היינו כמו שתי חברות טובות שגרות ביחד", אומרת בכאב הבת נטע, 26, שחיה בתל־אביב עם בן זוגה יניב ומגדלת את שושו, הכלבה של אמה. "במקביל לעבודה הקשה אמא מצאה זמן לשבת בבית, לנגן ולכתוב. היא השאירה אחריה אינספור מחברות עמוסות בשירים, סיפורים ורעיונות. גם עכשיו עוד קשה לי להאמין שזה מה שקרה. אמא שלי, שהייתה אישה עדינה ורגישה, נרצחה בצורה כל כך אכזרית בגלל התמימות וטוב הלב שלה".
אחד השירים שכתבה בר ציון, "ירח אדום", מקבל משמעות מצמררת אחרי שנרצחה: "ירח אדום בשמיים/ כאילו נותן לך סימן/ עלייך לקום וללכת/ ירח אדום ככבשן./ יש עוד סיכוי אחרון/ כבר ריח גופרית באוויר/ עלייך לקום וללכת/ ירח אדום לך מאיר".
מאז האסון הסתגרו בתה ואחיותיה של בר ציון בכאבן, סעדו את ההורים השכולים, עליזה ואפרים (אלפרד) כתב, וניסו להתגבר על השבר. גם כשהוגש כתב אישום, בספטמבר 2014, שמרו על שתיקה. אבל בשבועות האחרונים, הן אומרות, הרגישו חובה לצאת למאבק. לפני שבועיים בדיוק הייתה אחותן אמורה לחגוג יום הולדת 51, ובמקום לשמוח הן יושבות מולי בחולצות טריקו לבנות זהות, שעליהן מתנוססות שתי מילים "אחראי למעשיו". אלה החולצות שלבשו גם כשהגיעו לבית המשפט המחוזי, שבו מתנהל בימים אלה משפטו של בן עמי, המואשם ברצח בכוונה תחילה, איומים ושיבוש הליכי משפט.
לבית המשפט, הן אומרות, הגיע לאחרונה גם הזמר שלמה בר, מנהיג להקת הברירה הטבעית, שאף היה נוכח בלווייתה של בר ציון. בר, שהגיע עם אשתו, המוזיקאית יעל אופנבך, אמר בעדותו כי בן עמי היה "איש צח" וכי הוא גאה להיות אביו הרוחני.
"לאורך הדרך דפי פנתה לשלמה בר בבקשה לעזרה", טוענת האחות הבכורה רונית כתב־ביטון, 55, ומוסיפה בזעם, "במה הוא גאה בדיוק? האיש הזה (בן עמי — ס"ש) מואשם ברצח אכזרי. אני עצמי הייתי עדה לשיחת טלפון של דפי עם שלמה בר. היא ביקשה להיפגש איתו וזה לא קרה. אני חושבת שהוא הפנה לה את הגב.
"האיש הזה, שאני אפילו לא מסוגלת לבטא את שמו", היא אומרת על בן עמי, "אמר לשוטרים, 'אני יודע למה באתם', וזה סימן שהוא היה מודע היטב למעשיו. חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המדינה קבעה שהוא היה מודע למעשיו וכשיר לעמוד לדין. אז איך ייתכן שבמדינת ישראל הנאורה, האיש שגזל מאיתנו את דפי, ושהודה במעשיו, יכול עכשיו לקחת חוות דעת מפסיכיאטר פרטי ולטעון שהוא לא ידע מה הוא עושה?"
מה אתן רוצות שיקרה?
"את דפי שלנו שום דבר לא יחזיר — אבל נעשה הכל כדי שהאיש הזה יישב בכלא עד סוף חייו. הוא לקח לא רק את דפי. הוא ריסק משפחה שלמה שכוללת בת, הורים, אחיות, אחיינים, גיסים ומאות חברים. זה בור ענקי שלא ייסגר לעולם".
קנאה נוראית
דפנה בר ציון, שהחברים והמשפחה קראו לה דפי, פגשה את אילן בן עמי (47), גיטריסט הברירה הטבעית ובן טיפוחיו של שלמה בר, לפני שלוש שנים. "הוא היה כמו מחלה קשה בחיים שלנו", אומרת היום הבת נטע בחריפות. "מהרגע שהוא נכנס לחיים שלנו הכל התחיל להיהרס".
"דפי הכירה בינינו ואני לא יכולה לומר שהתלהבתי, הפוזה של האמן המיוסר לא מדברת אליי", מספרת כתב־ביטון, האחות הבכורה, בחיוך מר. "אבל אמרתי לעצמי שאם זה מה שדפי רוצה אז מי אני שאתערב. הוא גר אז בדירת חדר בשוק התקווה ודי מהר עבר לבית של דפי בנווה־צדק, שבקומת הקרקע שלו גרו נטע ובן זוגה".
"אף אחד במשפחה לא הבין את החיבור ביניהם", מוסיפה האחות הצעירה, ענת לב־ארי, 50. "דן, בעלי, חשד בו מהרגע הראשון. הוא הגיע עם שתי שקיות וקופסת סיגריות. הומלס מושלם. כששמענו שהם החליטו להתחתן, לחצנו עליה לחתום על הסכם ממון. בהתחלה דפי סירבה כי האמינה שזו אהבת אמת, אבל דן אסר עליה להתקדם בלי זה".
אחרי שלושה חודשי היכרות נישאו השניים בבית הכנסת אוהל מועד, "וכל המשפחה התייצבה לחתונה על מנת לכבד את רצונה", אומרת כתב־ביטון.
ההידרדרות הייתה מהירה. "כחצי שנה לאחר נישואיהם", נכתב בכתב האישום נגד בן עמי, "התנהג הנאשם כלפי המנוחה באופן אובססיבי, שכלל פרצי קנאה, אלימות מילולית, התקפי זעם שלוו בהרמות קול מרובות, שבירת חפצים, איומים בפגיעה שלא כדין בגופה ובשמה הטוב בכוונה להפחידה, התבטאויות תוקפניות בעל פה ובאמצעות שליחת מסרונים, גדושי חרפות וגידופים, השפלות ומסרים מאיימים".
"דפי ראתה שאילן לא עובד והציעה לו לתת שיעורי נגינה בביתה", מספרת לב־ארי, "אבל למה שהוא יעבוד כשהוא גר בבית שלה כאילו זה ביתו? גם דפי הייתה חלק מהרכוש שהוא ניכס לעצמו. הוא פיתח קנאה נוראית, חשד שהיא בוגדת בו, עקב אחריה ובדק שהיא באמת בפגישות עבודה".
ידעתם שזה ככה?
"עבר זמן עד שהיא הראתה לי את הסמסים המעליבים וסיפרה שהוא רודה בה. היא לא סיפרה לי הכל. כשהיא הבינה שאני כבר לא רוצה לראות את אילן בחיים שלה, היא צינזרה את המידע עליו. כשאבא אמר לה שהוא מסוכן, דפי אמרה לו, 'איך אתה מדבר עליו? הוא בעלי'. כנראה לעולם לא נדע אם הגישה שלה נבעה מתמימות, מטוב לב אינסופי או מאהבת האדם שהייתה טבועה בה כל כך חזק. אפילו ברגעי האימה היא לא הסכימה להכפיש את אילן וסירבה לדבר בו סרה".
"אותי דפי שיתפה יותר", אומרת כתב־ביטון. "היא אמרה, 'הוא אוכל לי את המוח, אני כבר לא מצליחה לחשוב בהיגיון'. כשהתיישבנו לקפה לא הצלחנו לדבר כי הוא שלח 100 סמסים בדקה. איפה את ועם מי את ומתי את חוזרת. הוא דיבר אליה בגסות, הטיח בה, 'מי יסתכל עלייך? מי ייקח אותך?' כמו קרימינל מקצועי הוא ידע ללחוץ במקומות הכי פגיעים.
"הוא גם ניסה לסכסך בינינו כדי לבודד אותה. הוא טען שיש לי השפעה שלילית עליה כי אני גרושה ואני רוצה שגם היא תתגרש ואז שתינו נגור ביחד. היא מימנה אותו וטיפלה בו ודאגה לו — והוא שבר זכוכיות ועציצים וקרא לה 'מיליונרית קמצנית'. הוא העליב אותה, ראיתי סמסים עם קללות וגידופים, וכשדפי ביקשה שייצא מהבית שלה הוא בכה שאין לו לאן ללכת אז היא השאירה אותו מרחמים. במשך יותר משנה דפי קיוותה שאם תהיה סבלנית ורכה וחמה, זה יצליח".
באפריל 2014, "בעקבות החרפת ביטויי האלימות ועלייה בתדירותם, ועל רקע גילויי הקנאה מצד הנאשם שגרמו למנוחה חשש ממשי מפניו", נכתב בכתב האישום, ניגשה בר ציון לבקש צו הרחקה נגד בן עמי. "דפי הייתה מבועתת, היא לא האמינה לאן היא הגיעה", מספרת כתב־ביטון, שליוותה אותה באותו היום. "כשהיא אמרה לי, 'אני מתה להוציא אותו', נסעתי איתה לבית המשפט וכשהוא הגיע, בליווי עורך דין, היא התחבאה מאחורי עמוד. עד כדי כך היא פחדה ממנו. גם אחרי שקיבלה צו הרחקה הוא המשיך להטריד אותה. המשיך לשלוח לה סמסים בלי סוף ולהתקשר".
"אמרתי לאמא, 'תעזבי אותו, אל תיפגשי איתו, אל תדברי איתו'. אני לא יודעת למה ביום הרצח היא הלכה לדירה שבה הוא גר", אומרת הבת נטע, שמספרת כי היא עדיין משלמת על הטלפון הסלולרי שאמה קנתה לגבר שמואשם היום ברציחתה. "אמא הוציאה צו הרחקה, הסכם הגירושים כבר היה מוכן והם היו אמורים לחתום עליו, היא שכרה לו דירה כדי שלא ייאלץ לגור ברחוב. היא ריחמה עליו ועשתה הכל כדי לגמור את זה יפה. דווקא בשבוע האחרון לחייה, כשהוא יצא מהבית שלנו, מצב הרוח שלה השתפר. אמא קלטה שהיא הצליחה להיפטר ממנו ושהיא תוכל להמשיך הלאה בדרכה".
אישה של אהבה
איש מהסובבים את דפנה בר ציון לא יכול היה לדמיין שחייה יסתיימו באורח טרגי כל כך. היא נולדה וגדלה ברמת־גן, ילדה זהובת שיער, תכולת עיניים וברוכת כישרונות. "דפי תמיד הייתה מיוחדת", מספרת אחותה הבכורה. "בשמינית, למשל, כשכולם התכוננו לבגרויות, היא נסעה להיפרד מסיני".
"כולם הכירו אותה כאשת עסקים חכמה, עם חושים חדים ומגע זהב", מוסיפה לב־ארי. "אבל כולנו ידענו שבמקביל לזה, היא הייתה יוצרת בנשמתה. אפילו על פתק של רשימה למכולת היא כתבה שירים".
בתום שירותה הצבאי למדה בר ציון ספרות וקבלה באוניברסיטת תל־אביב ובגיל 24 נישאה לחברה מהצבא, אייל בר ציון. כשילדה את נטע כתבה לה: "עכשיו, כשאת מטבורי ניתקת/ ונכנסת בך נשמה/ קריאות בכייך הן מנגינה לי/ ואות להתחלה./ ברכת עולם תנוח על ראשך/ ברכת אביך וגם אמך/ שמלאכים ישמרו את צעדייך/ ויאירו את דרכך".
לאחר תקופת נישואים קצרה נפרדו בני הזוג, ולפני כ־20 שנה פתחה בר ציון את "סוזאנה". "יום אחד דפי צילצלה אליי ואמרה, 'את חייבת לבוא, מצאתי לוקיישן מטורף למסעדה'. בכלל לא ידעתי שאנחנו מחפשות מקום למסעדה, אבל באתי מיד", מחייכת האחות הבכורה. "נווה־צדק של אז הייתה שכונה נידחת ודפי הצביעה על מבנה ישן, ממש חירבה, נגרייה שבה שתו ערק ושיחקו שש־בש, ושאלה, 'נו, מה את אומרת?' עניתי שהמרפסת יפה והפיקוס מדהים, אבל שאלתי בהיסוס מאיפה נביא את הכסף. דפי, צוהלת כדרכה, אמרה, 'זה לא מה שיעצור אותי. אני אמצא משקיעים', וזה מה שהיא עשתה".
המשפחה כולה התגייסה לעזרה, מספרת לב־ארי. "אני טיפלתי בחוזים ובהסכמים, אבא עזר בשיפוצים ודן, בעלי, עזר לדפי לחפש שם ויצר לוגו ותפריטים. אמא שלנו התייצבה מדי יום ביומו במטבח ובישלה קובות סלק ודלעת, במקביל לעבודתה כאם בית בבית אבות. היא לימדה את הטבחים, והקובות של 'סוזאנה' הפכו לשם דבר. דפי והשותף שלה, השף מנחם נוי, שמנהל את המסעדה עד היום, היו הראשונים שהביאו את האוכל העיראקי למיינסטרים התל־אביבי. בימים הראשונים דפי ביקשה מאיתנו לבוא למסעדה כדי שהיא לא תהיה ריקה, אבל אחרי שבוע היא כבר הייתה מפוצצת. היו תורים בחוץ ודפי ממש זרחה".
בשנים הבאות, מספרות האחיות, עבדה בר ציון מסביב לשעון והמסעדה הצליחה מאוד. "הצוות העריץ אותה, כי היא לא התנהגה כמו בוסית, אלא כמו אמא — ידעה איזה מלצר זקוק להלוואה ואיזו מלצרית עומדת לעבור הפלה ועזרה לכולם, בגלוי ובסתר".
עם ההצלחה של "סוזאנה", בר ציון קנתה גג בנווה־צדק והחלה לבנות את ביתה. "מצד אחד היא הייתה תמימה ורומנטיקנית, ומצד שני היו לה אינטואיציה עסקית חדה ויכולת לזהות טרנדים לפני שהם נולדו", אומרת כתב־ביטון, ולב־ארי מוסיפה שכזמרת־יוצרת, אחותן התלוננה על התעשייה הכוחנית, שמקשה על נשים, ולכן הפיקה את הדיסקים שלה בעצמה וכל המשפחה הגיעה להופעותיה ברוקסן.
ההצלחה לא גרמה לבר ציון לנוח. אחרי תקופה קצרה ב"לילה", דאנס־בר בתל־אביב, הקימה את "רג'ינה", מסעדת מאכלי עדות במתחם התחנה, שקראה לה על שם סבתה, וגם כאן התגייסה המשפחה. "אמא הציעה לי לעבוד איתה בהקמה של 'רג'ינה' ועבורי זו הייתה חוויה מעצימה מאוד", מספרת נטע. "למדתי ממנה שיעורים חשובים במימוש של חלום, התמדה ותשומת לב לפרטים קטנים כגדולים. ראיתי את הדינמיקה שלה עם האנשים סביבה. כמה אהבה, חמלה, צניעות ורצון לעזור היו בה".
חודשיים לפני שנרצחה חנכה בר ציון את "אבטליון", ליד שוק הפשפשים ביפו, בכוונה לערוך שם הופעות ולשלב בין שתי אהבותיה, מוזיקה ואירוח. "דפי הייתה האדם הכי צבעוני שהכרתי", מחייכת לב־ארי. "היא הטיפה לי: כשאת יוצאת לרחוב מוטלת עלייך האחריות לשמח אותו. היא יצאה בנעליים ורודות, עם צעיף טורקיז ומטרייה לבנה נגד השמש. כשילדתי את בני הבכור דפי אמרה, 'אם הילד שלך יצחק, תדעי שעשית עבודה טובה'. שלושת הילדים שלי היו מאושרים כשנסענו לבקר אותה בעבודה. היא לימדה אותם למלצר ודאגה שהם יקבלו טיפ. בשבילם היא הייתה כמו ביקור מהנה בלונה פארק".
היא לא רצתה עוד ילדים?
"בקצב החיים שבו חיה, דפי לא חשבה שהיא יכולה להביא עוד ילד בלי זוגיות רצינית", עונה כתב־ביטון. "היא רצתה זוגיות כי היא הייתה אישה של אהבה. היא חיפשה את האחד להתחתן איתו ולהקים שוב משפחה".
למרבה הזוועה, הגבר שעימו התחתנה בסופו של דבר בר ציון, היה גם זה שהביא עליה את מותה האכזרי.
אות חיים אחרון
בבוקר 14 באוגוסט 2014 התקשרה בר ציון לאמה וסיפרה שהיא נוסעת להתאוורר בדירתה בצפת. היא לא סיפרה שהיא מתכננת לעבור קודם בפלורנטין, לדירה ששכרה עבור בן עמי, שאליה, נכתב בכתב האישום, הגיעה לבקשתו. שיחת הטלפון הזו הייתה אות החיים האחרון ממנה.
"במהלך שהייתם בדירת הנאשם", נכתב בכתב האישום, "פרץ ויכוח בין הנאשם למנוחה, על רקע רצונה של המנוחה לסיים את הקשר הזוגי ביניהם, בעוד הנאשם קיווה לשקם את הקשר ואף הציע להצטרף אל המנוחה לבילוי משותף בדירתה בצפת, הצעה שנדחתה על ידי המנוחה בתוקף".
בעקבות דברים אלה, נכתב עוד בכתב האישום, "גמלה בלב הנאשם החלטה לגרום בכוונה תחילה למותה. לשם כך נטל פטיש ברזל במשקל קילוגרם אחד, התקרב אל המנוחה שפנתה לעבר הכניסה, והלם באמצעות הפטיש בחוזקה בראשה פעמיים עד שנפלה. בעוד המנוחה שרועה על הרצפה, כיסה את ראשה בבגד והמשיך להלום בראשה מספר רב של פעמים. כתוצאה מהמכות נגרמו למנוחה שברים וחבלות קהות מרובות באזורים שונים של הראש שגרמו נזק חמור למוחה והביאו למותה".
עוד מואשם בן עמי, כי "מיד לאחר מכן ובכוונה להכשיל את ההליך השיפוטי ולהימלט מאימת הדין, נטל את הפטיש, ניקה אותו וזרק אותו לחלל אחסון תת־תקרתי. בהמשך נטל את מכשירי הטלפון הניידים שלו ושל המנוחה, נעל את הדלת ונמלט. במהלך מנוסתו השליך את מכשיר הטלפון הנייד שלו בפח אשפה בקרבת דירת הנאשם, נסע לספארי ברמת־גן, שם השליך את מכשיר הטלפון הנייד של המנוחה. בהמשך לכך עבר הנאשם במספר מקומות שבהם שהה פרקי זמן קצרים, הכל כדי להקשות על איתורו ועל תפיסתו, עד ל־17.8.2014, כשנעצר".
במעשים אלה, נכתב, "איים הנאשם על המנוחה, גרם למותה בכוונה תחילה והמיתה בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין מכשיר שבו המיתה ושיבש מהלכי משפט".
אחר הצהריים, מספרת האחות הבכורה, צילצל הטלפון. "זו הייתה נטע, שאמרה שהתקשרו מהמשטרה וביקשו שתבוא להזיז את הרכב של אמה שחונה בפלורנטין וחוסם את התנועה. נטע יצאה לשם ואני התחלתי לסמס לדפי, 'איפה את? תתקשרי'. כשלא הגיע סימן חיים החלטנו לחפש את אילן. דן, גיסי, אמר, 'אם נמצא אותו, נמצא אותה'. נסענו לפלורנטין, שאלתי מישהו איפה גר פה גיטריסט, והוא הפנה אותנו לבניין".
כשהגיעו לדירה נתקלו בדלת נעולה. "יניב טיפס למרפסת, הציץ פנימה וראה את דפי שוכבת על הרצפה, מתבוססת בדמה", אומרת כתב־ביטון. "בינתיים האיש הזה, שעכשיו טוען שהוא לא היה אחראי למעשיו, ניקה את הפטיש, החביא אותו, נעל את הדלת, לקח את הנייד של דפי, זרק אותו ושלושה ימים, כשאנחנו כבר ישבנו שבעה, ברח ממקום למקום".
"לפני שהמשפט התחיל אמא שלי שאלה אותי, 'למה בכלל יש משפט? הרי הוא הודה'", אומרת לב־ארי. "ואמא לא היחידה ששאלה את זה. בהתחלה אילן הודה ושיחזר וידע שהוא יקבל מאסר עולם, אבל אחר כך התחיל לשחק את המשוגע, שחי על סמים וכדורים, כדי להפחית בעונש".
לב־ארי מבהירה כי המשפחה סומכת על הפרקליטות ובית המשפט, "ואנחנו בטוחים שהם יעשו את עבודתם נאמנה", אך מוסיפה גם ש"הגיע הזמן לנפץ את המיתוס הזה של 'עלובות החיים'".
תסבירי.
"חשוב שהציבור יידע שלא רק נשים קשות יום עלולות להירצח על ידי גברים שטוענים ל'רצח מתוך אהבה'. גם נשים משכילות, חזקות ודעתניות הופכות לקורבנות של גברים שהופכים אותן לרכושם. לכן אני קוראת לכל אישה שמזהה סימני אלימות ראשונים: קומי ולכי, ואני מבקשת מכל אחות ואמא ובת של אישה כזאת: עזרי לה לברוח ומהר. חייבים לחולל בארץ שינוי חוקתי וחברתי, כי זה הפך למגיפה. הנה, עשר נשים נרצחו בשנה שבה אירעה הטרגדיה שלנו. דווקא מפני שהמקרה הזה מעורר עניין בתקשורת, זו ההזדמנות להראות את הצדק. להראות שמי שרוצח באכזריות את אשתו, דינו מאסר עולם", היא אומרת. היא מספרת שלפני שנים נסעה ליוון, "ודפי כתבה לי שיר שקראו לו 'ים געגוע': ספרי לי מה עובר עלייך/ אם מחייכים לך החיים/ ים געגוע/ גואה ובא אלייך/ מלטף/ געגוע/ אותי שוטף. בחלומות הכי שחורים לא חשבתי שהכל יתהפך. שאנחנו ניאלץ לחיות, יום אחרי יום, בגעגוע אינסופי".
תגובות:
שלמה בר מסר בתגובה: "אני הייתי האבא הרוחני של אילן בן־עמי, הוא ברמה מוזיקלית מאוד גדולה, אבל אני לא אבא שלו ולא אחראי למעשיו. מעבר לזה אין לי מה להוסיף". ניסיונות נוספים להשיג את תגובתו נענו בסירוב וטריקה.
עו"ד עודד מורנו, המייצג את בן־עמי, מסר בתגובה: "כל ראיות התביעה שהוגשו במסגרת שלב ההוכחות בבית המשפט מוליכות למסקנה אחת ויחידה, והיא כי לא ניתן להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של רצח בכוונה תחילה. לכל היותר התקיים יסוד נפשי הדרוש בעבירת הריגה בלבד. בנוסף לכך, לאור העובדה הנתמכת בראיות ברורות הקיימות בתיק החקירה, ושכבר הוגשו כראיה לבית המשפט, והן לנוכח חוות דעת של פסיכיאטר מומחה מטעם ההגנה, שעתיד להעיד כי אילן סבל ממצב דיכאוני במשך כמה שנים, הכולל שימוש בסמים שונים, אלכוהול ותרופות פסיכיאטריות סמוך למועד ביצוע העבירה — הרי שהוא פעל תחת מצב של דיכאון כרוני. מצב זה מוגדר בחוק הפרעה נפשית חמורה, אשר בעטיה יכולתו להימנע מביצוע המעשה הייתה מוגבלת במידה ניכרת ועל כן לא ניתן לייחס לו עבירת רצח בכוונה תחילה או כל עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה".
