כאן, שם ובכל מקום
איתי אנגל הוא אחד העיתונאים הטובים ביותר שצמחו בישראל. הוא גם אחד האמיצים שבהם. מהמקום הזה הוא ראה מקרוב את המפלצת שנקראת דעא”ש, ועכשיו הוא מגיע לניו יורק לספר לנו עליה
מאת מאיה טריפ
איתי אנגל הוא שם נרדף לסיקור סכסוכים בעולם. הוא דיווח מהמלחמה בקרואטיה, שידר מבוסניה והרצגובינה, סיקר את התמוטטות ברית המועצות, נשלח למלחמת האזרחים ברואנדה, למלחמה בקוסובו, לפקיסטן לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, לאפגניסטן, לרמאללה, שכם וג׳נין, לקונגו, לעיראק ולסוריה...
בשבוע הבא הוא יהיה ניו יורק, סוף סוף מקום שהוא יוכל, ככל הנראה, להירגע בו.
אנגל בא לסדרת הרצאות, בהפקת חברת "O.N.E Productions", וידבר בפני קהל ישראלי בניו יורק ובניו ג׳רזי, ובהמשך גם ירצה באנגלית באוניברסיטת הארוורד. בשנים האחרונות הוא מתעמק יותר ויותר בהשפעות המדינה האיסלאמית על סוריה ועיראק ובטבח העם שמתבצע שם. הכח העולה הזה, דאע”ש, מאורגן ואכזרי יותר מכפי שהכרנו ואנגל הוא למעשה העיתונאי הישראלי היחיד שדיווח מתוך החזית במלחמה נגדם, מה שיצר לא פעם סיטואציות מאוד לא נעימות.
״בנסיעה האחרונה לסוריה״, הוא מספר, ״שהיתי עם כוחות כורדים שהצליחו לכבוש שטחים מדאע”ש. עוד יותר מלהיות בקו החזית, היה מפחיד לנסוע באזורים הכורדים, כי הם אמנם נכבשו אבל התושבים שגרים שם הם בחלקם דאע”ש, שעכשיו מתחזים לאזרחים, ויש תושבים, רבים מהם ערבים סונים, שהיו מעדיפים שדאע”ש ישלטו שם מאשר הכורדים. וכשאתה זז במקומות האלה בלי אבטחה ממשית, אתה לוקח סיכון. שום דבר לא קרה בסוף, אבל מספיק שרואים מבטים, והאווירה נעשית מאוד מתוחה. אותי זה הלחיץ הרבה יותר מהחזית, ממקום שבו היו יריות ופיצוצים. הרבה פחד ודריכות״.
ברגעים כאלה אתה נזכר בחברים העיתונאים שלך שנהרגו במילוי תפקידם? יש חשש שהוא ממש פחד מוות?
״לא, כשאני שם, לא. דווקא לפני נסיעות עולים חששות. הכרתי את ג׳יימס פולי, והוא היה עיתונאי ואדם מצוין. הוא נכנס לסוריה באותו שבוע שאני נכנסתי לסוריה בפעם הראשונה, בשנת 2012, וערפו לו את הראש. דווקא שם זה לא בראש שלי, אני כל הזמן בעיסוק. אני מצלם, מתחקר תוך כדי, מטפל בסאונד ובדברים טכניים. אין לי זמן להרהר. כרגע, למשל, קל לשנינו לדבר, יכולים לשתות קפה ולדבר ברוגע. אז מתוך הרוגע הזה, המחשבה של להיכנס לתוך סוריה נשמעת מוטרפת לחלוטין. אבל כשאני נמצא ומתנהל שם, זה משהו אחר. המחשבות באות לפני ואחרי״.
אתה צריך לדאוג לסיפור הכיסוי שלך, להיות דרוך, לדבר בשפה זרה, להתחזות. איך אפשר להיות טבעי ולחשוב רק על עבודה במצב כזה?
״כן, אני מדבר בשפה שהיא לא שלי, אני מנסה תמיד להיראות הכי נינוח בעולם, כי כך אני פחות מושך תשומת לב. כשבן אדם לחוץ ומבוהל הוא מושך תשומת לב ומיד יש תחושה שהוא עשה משהו לא בסדר. אז זאת תחושה של משחק, זה לא באמת מה שאני מרגיש מבפנים, אבל זאת העבודה שלי יותר מעשרים שנה, וזה עובר בסדר״.
איך התגלגלת, והאם אתה מרוצה מהגלגול הזה, מאולפני הטלוויזיה הממוזגים לנישה ההרפתקנית שלך?
״מה שאני עושה זה לא רק לסכן את חיי. היחס לעבודה שלי כסכנת חיים קשור לזה שאף אחד כמעט לא עושה היום כתבות בשטח במקומות של קונפליקטים. אני מספר סיפור של מקום, לא הולך להתאבד. בעיתונות של היום היציאה לשטח הפכה להיות דבר כל כך נדיר, שמי שכבר עושה את זה נראה כמתאבד. אבל זאת בעיה של העיתונות, לא שלי. אני מאז ומתמיד התעניינתי במקומות האלה. הפעם הראשונה שהבנתי שאני רוצה להסתובב בעולם היתה כששמעתי ברדיו, כחייל, שנפלה חומת ברלין. בדיוק אז קיבלתי את התפקיד של עורך חדשות החוץ, ורציתי ללכת למקום שמתרחש בו הדבר הכי מעניין על כדור הארץ. ואחר כך נלסון מנדלה משתחרר ומסיים את האפרטהייד, ובריה״מ מתפרקת, ולשם נכנסתי. לכל אירוע גדול שהיה, רציתי להגיע.
“בפעם הראשונה שנסעתי לקרואטיה, בשנת 91, פחדתי פחד מוות. אני לא מאצ׳ו, היה ברור לי שאני לא בנוי לזה. בבוסניה כבר היו מצבים ממש מפחידים וקשים, ורגעים שהחלטתי כבר שאני עוזב. אבל לעזוב היה עוד יותר מסוכן מלהישאר, ביציאות נפגעו הכי הרבה מאש צלפים. אחרי שחזרתי משם הבנתי שאם לא היה ברור לי קודם, אז עכשיו זה ברור שאני עיתונאי. מאוד התלהבתי מזה וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. היה לי קצת חבל שהזמן שלי מוגבל לעשות את זה... חשבתי לעצמי: ״יש לי שנתיים-שלוש, ואז יבוא מישהו צעיר, והוא יעשה את זה, וייכנס לנישה במקומי״. וזה מדהים, אף אחד לא בא. אבל אני חושב שזה עומד להשתנות, ויהיו עוד מעט יותר ויותר כתבים שייצאו לשטח״.
על מה אתה מספר בהרצאות שלך?
״ההרצאה שלי היא על דאע”ש. הייתי בעיראק חמש פעמים ובסוריה שלוש פעמים, שם הם פועלים, ואני רוצה שילמדו להכיר אותם כפי שאני למדתי: לאט לאט. להבין מה קרה, איזה טעויות נעשו בפירוש ובהבנה שלהם, ומי אחראי, בין היתר, למה שקרה למרות כוונותיו הטובות. ההרצאה מלווה במפות דינאמיות וקטעי וידיאו מהפעם הראשונה שהגעתי לאזור ועד הפעם האחרונה, השנה. לא חשבתי שההרצאות יהיו משהו שיתפוס אותי כל כך, אבל היום זה רוב מה שאני עושה״.
בסוף ההרצאה האנשים יוצאים מפוחדים יותר? אופטימיים יותר?
״הם מבינים יותר. אם מישהו מפחד יותר אחרי, זה כבר תלוי באופי של הבן אדם. מצד אחד יש אנשים שעבורם דאע”ש זה חור שחור ענק, וברגע שהם יבינו יותר הכל יהיה ברור, גם מהן הנקודות שפחות צריכים להיות בלחץ בגללן, ויש כאלה שללא ספק ייכנסו לפאניקה. זאת לא אמורה להיות תגובה אחידה״.
ואתה - ככל שאתה מבין ונמצא יותר בסוריה ובעיראק זה גורם לך לפחד יותר או שזה דווקא מרגיע אותך, בבחינת ״לדעת את האויב״?
״זה משתנה, כי אני פועל בעולם מאוד משתנה. מה שקורה בסוריה ובעיראק שונה לחלוטין ממה שהיה לפני כמה חודשים או שבועות. אני לא יכול לקבוע מה מידת הפחד הראויה ואם להיות אופטימי או פסימי, ולא רוצה לחרוץ משפטים. כמובן שבהרצאה הרבה אנשים מבקשים ממני: ״תגיד מה יהיה!״, אבל אני לא יכול להגיד להם, כי אני לא יודע. יש אנשים שאומרים שהם יודעים כי הם רוצים שיכוונו את השלט לערוץ שלהם, או שישמעו את טור הדעה שלהם, אבל האמת היא שאף אחד לא יודע שום דבר. זאת תקופה מאוד מורכבת מהבחינה הזאת. פעם הכל היה בהיר יותר, השכונה שלנו במזה״ת היתה מאוד ברורה. אם היית פרופסורית באוני׳ לענייני המזה״ת, או שהיית ב-8200 בצבא או שהיית פרשן לענייני ערבים, דמויות המפתח היו מוכרות, השליטים והמשטר, והיו דברים שלא השתנו במשך עשרים, שלושים, ואפילו ארבעים שנה. קדאפי, למשל, שלט 42 שנים. אם רצית להיות הכי טובה בתחום שלך ידעת עם מי את צריכה להיות בקשר, איזה אנשי מפתח לתחזק ומה לקרוא. כרגע רוב אנשי המפתח ועוזריהם כבר אינם רלוונטיים, מדינות שידענו עליהן הכל כמו סוריה ועיראק כבר אינן קיימות, ועל ההריסות שלהן קמים אזורי שליטה ומדינות חדשות. הכל חדש ומבלבל, ומי שמחפש כותרת סתם משלה את עצמו, ומי שנותן לו תשובה עושה עוול גדול. זאת תקופה שצריך להודות שהיא מרתקת, מעניינת לתיעוד, אבל בלתי אפשרית לניבוי. מי שניסה להגיד מה יהיה קרס קריסה מוחלטת, בין אם הוא פרשן ובין אם הוא איש מודיעין או פרופסור ומנהיג מדינה״.
כעיתונאי, יש הרבה מקום לעריכה ולאיך שאתה מסדר את הדברים. ככל שאתה מנסה להיות אובייקטיבי, יש לך המון כוח בידיים.
״כשאני נוסע לשם אני מנסה לדבר עם כל הצדדים, אבל בקונפליקט שדאע”ש מעורבים בו אני לא יכול לראיין את הפעילים אלא רק אסירים שלהם. כל החיים תמיד הלכתי לשני הצדדים, ואם היו אז גם לשלושה, בבוסניה למשל. גם כשאני מראיין את כל הצדדים המעורבים, אני לא מכונה אלא בן אדם עם רגשות. יש אנשים שאני מכיר ואוהב, כמו שיש כאלה שאני מסתייג מהם, באופן אינדיבידואלי ולא לאומי. בסוף מגיע הרגע שמתוך מודעות, ועל פי תחושת האחריות שלי, אני מציג את הדברים. לא תהיה כתבה אחידה לכל מי שביקר באזור קונפליקט, כמו שאחרי סרט קולנוע חמישה אנשים ידברו על דברים שונים שראו ופירשו בצורה אחרת. אני, עם האחריות שלי, עם הידע ההיסטורי על המקום, עם מה ששמעתי - מחבר את הכתבה שהכי משקפת את המצב שם באותו זמן. אני מודע לחלוטין לכוח. היתרון שלי הוא שהייתי שם לא מעט פעמים, ותפיסת העולם שלי משתנה גם היא, ואני אוהב את זה. אני לא מחפש להיות נחרץ, לא מחפש לתת תזה, לא מעניין אותי ״לתת כותרת״. יש לי סיפור הרבה יותר גדול מכותרת. תני את את הכותרת בעצמך אחר כך״.
היו דברים שהחלטת לא להראות או לספר עליהם בהרצאות?
״רק דברים גרפיים ויזואליים שאני לא מראה כי זה קשה מדי״.
מה השתנה אצל הלוחמים לאורך השנים?
״בעידן הטכנולוגי הכל השתנה. דאע”ש הם גאונים בשיווק ומשקיעים בזה המון. יש להם ממש חטיבה של תקשורת, ובתוכה אגף מצלמות, אגף סאונד ועריכת וידיאו. אני לא מסתכל על הסרטים שלהם, כי אני לא רוצה להוסיף לי מראות למה שגם ככה יש לי בראש, אבל עניין אותי לראות איך הם עובדים. אז צפיתי עם חברים בווידיאו הנורא של שריפת הטייס הירדני, אבל ביקשתי מהם שכשמתחילה השריפה, נפסיק. בשלושים השניות הראשונות, עד שהשריפה מתחילה, אפשר להבין את המקצוענות. הדרך בה הסרט צולם, עם 16 מצלמות הכי יקרות בשוק, זווית צילום חכמות, השקעה באפקטים של סאונד, עריכת וידיאו אופנתית. המטרות הן להפחיד עד מוות, ולמשוך את הג׳יהאדיסטים. יש אנשים שיגידו על כל מה שאנחנו מזועזעים ממנו בסרט, שהם אוהבים את זה וזאת המשמעות ולשם הם רוצים להגיע. ובכך דאעש מצליחים. מהבחינה הזאת, המלחמה לא קשורה לשום דבר שהיה כשהתחלתי לעבוד״.
בתגובה למי שקורא לדאע”ש ״הזויים״, אנגל ממהר לבטל: ״זו אחת הטעויות הגדולות. הארגון הזה ממש לא הזוי, הוא מסודר, עם חטיבות ברורות ואגפים. יש שם אנשים מאוד אינטליגנטים שמנהלים אותו, ובינתיים מאוד מצליחים. חברי הארגון מאמינים שהם עושים את הדבר הנכון על פי ציווי דתי אלוהי, וזה בכלל לא קשור לסדיזם. מבחינתם יש הוראות ברורות של מה לעשות לכופרים ולמי ששונה מהם. ציווי אמיתי לכרות ראש ולשעבד נשים, אלה דברים כתובים, לא קריזה שמישהו חטף״.
יש גם הנאה בנסיעות כאלה או שזה רק ״ביזנס״?
״כל הזמן יש צחוקים. מלחמה מורכבת מהמון הומור שחור. גם כשהייתי עם הנח״ל בלבנון, בקרבות מאוד קשים, היה תמיד הומור שחור. כשישראל מופצצת למשל, דברים קשים מאוד קורים, יש מצוקה, אין בדיחות? כמה בדיחות שיש לנו בתקופה הזאת... אז בסוריה ובעיראק אותו דבר. הם בני אדם, וצוחקים על האוכל, עליי, על הנהג, על הלוחם והמכונית... חיים חיים אמיתיים כשנמצאים במקום מסוים כמה שבועות.
וגם כשאני מצלם אני יכול לצחוק. זאת עבודה נהדרת לצלם, ולא הייתי רוצה לצאת לשם בלי מצלמה. זה מאוד מחבר אותי לסיטואציה. להיות ״שם״ זה בכלל מאוד מעניין. מהתקופות הכי מעניינות בחיים שלי״.
את מי אתה ממש רוצה לצלם?
״האמת היא שדיברתי עם כל האנשים שרציתי. אנחנו בתקופה שיש מהפכות, והמהפכות באות מלמטה. אותי לא מעניין לראיין נשיא. תחשבי אפילו על ברק אובמה. ראיון מאוד יוקרתי, אבל שנינו יכולים לנחש תשעים אחוז ממה שהוא יגיד, ואותו הדבר לגבי נתניהו. הראיון לא מעניין, הכותרת ״ראיינתי את אובמה״ היא הסיפור. וזה באמת לא מעניין אותי. אני רוצה לפגוש אנשים מעניינים, שאין להם יועצי תקשורת, שלא יגידו לי את אותו משפט שנתנו לעשרה כלי תקשורת אחרים. לדבר עם בני אדם, ללמוד מקום ואווירה והומור ומוזיקה ואוכל. ואני רוצה להבין את המקום על אמת, לא רק לסקר יריות. יש הרבה דברים שלא כולם קשורים לירי ונשק, שהם תחומים שאני פחות מבין בהם״.
השליחות העיתונאית שלך עוזרת באיזשהו אופן לפתרון?
״היא עוזרת להראות מה המצב בעולם. להראות מה קורה ולגרום לאנשים לחשוב. לאן זה יוביל? זה כבר עניין אחר. להגיד לך שזה משנה את העולם? את סדר היום והמדיניות? עיתונאים מתים להגיד את זה, אבל האפקט של זה הוא לא תמיד מיידי. כשבן אדם קולט מה קורה, מכתבה דוקומנטרית אחת ועוד אחת, הוא מתחיל לקבל רעיונות והבנה ומחשבות חדשות. מתי יהיה לזה ביטוי מעשי? אולי יום אחד הוא יקים ארגון סיוע, שמעתי על מישהו שהקים כזה למשל. ופעם יצא מסדרת כתבות שלי פרוייקט גדול של סיוע לנשים נאנסות בקונגו. אולי מנהיג או בעל השפעה יחליט על דבר כזה ולא אחר. אני מקווה שהמסרים שאני מעביר נכנסים לראש, ואולי יובילו לפעולה״.
לפרטים על ההרצאות:
אפרת מוזס: 0554-627-917
דוא״ל: info@onepronyc.com
