שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "איילה עפה": פרק מספר

    "הנה. אני הולכת. מריחה. אוהבת פרפרים. ממש ממש. כאן. באמת. אמא צוחקת ואומרת שאני 'אצבע משולשת למדע'. אני לא מבינה מי זה המדע הזה? ואיך אצבע ארוכה יכולה להיות משולשת? טוב, לא הכול ממש טוב. הרבה דברים שקלי-קלות לכם, לי זה לא"

    איילה בת שמונה-עשרה. נערה גבוהה ויפה. היא זוכרת איפה כל דבר נמצא גם כשהאחרים שוכחים. היא מבחינה בדיוק איך סבתא פותחת וסוגרת את כף היד. היא שומעת את הפרחים צומחים בלילה. תמיד בצהוב. אח שלה, הוא גיבור-על. המילים שלו חכמות וגבוהות ואיילה צריכה לחפש סולם כדי להגיע אליו.

     

    אמא שלה מתיזה בלילות את ליבה לתוך המקלדת ובבוקר איילה רואה פרפרים עפים משם. איילה מבינה אחרת ומרגישה יותר. יש לה הכול, אבל אין לה מילים. במסע תזזיתי בתוך מעבה הנשמה היא רודפת אחר קולה שאבד. תרה בין קרעי חלומות, פתיתי צחוק ורסיסי געגוע.

    "איילה עפה". ספר ראשון לד"ר רויטל איתן ()
    "איילה עפה". ספר ראשון לד"ר רויטל איתן
     

    ד"ר רויטל איתן היא מרצה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, מנחת בימוי וכתיבה דרמטית ובמאית בתיאטרון הפרינג' והרפרטוארי. זהו ספרה הראשון. בואו לקרוא פרק ממנו:

     

    אז יש לי היום יומוּלדת. אני בת שמונה-עשרה-ועוד-פחות ועוד. בטוח שאני עשר. וגם בת. ועוד שמונה. ואז, בהתחלה שלי, אז, כולם לא האמינו. חשבו שאני לא אהיה פה. אבל אני כן "כנגד כל הסיכויים. נס רפואי" – ככה קראו לי שמה בבֶית חולימים שהייתי. הנה. אני הולכת. מריחה. אוהבת פרפרים. ממש ממש. כאן. באמת. אמא צוחקת ואומרת שאני "אצבע משולשת למדע". אני לא מבינה מי זה המדע הזה? ואיך אצבע ארוכה יכולה להיות משולשת? טוב, לא הכול ממש טוב. הרבה דברים שקלי-קלות לכם, לי זה לא. אני יכולה לעשות רשימה למכולת כמו שאמא מכינה רשימת "יש" (יש להביא, יש לקנות, יש לתקן ועוד כל מיני 'ישים' כאלה). אבל אצלי זאתי רשימת "אין".

    מה שאין לי. מה שאחרת אצלי מאצלכם. וגם אתם יכולים בעצם להכין אותה, אם רק תסתכלו עלי.

     

    זה מצחיק ולפעמים גם מפחיד קצת. הרווח הזה בין איך שאני בחוץ ומה שיש לי בבתוכו של הלב שלי. אמא אומרת שהראש שלי מלא מחשבות כמו "שפנים בכובע של קוסם". ואיך שהיא אומרת את זה, אני רואה שדה גדול צהובים ירוקים עם שמש למעלה בשמים ומיליו שפנים רצים מהר-ֿמהר, ומתנגשים כמו המכוניות שראיתי בלונה פארק. ומה שאמא אומרת זה נכון. השפנים. אבל הפה שלי בלי מילים. "את שפת הרִיק של איילה, לא לומדים בשום אוניברסיטה" עֿמי אומר. "חוץ מאשר בפקולטה לאהבה במגמת סובלנות. אבל היא עומדת להיסגר מחוסר מתעניינים...". ואני לא ממש מבינה את עֿמי אולי בגלל שהוא נורא גבוה אז המילים שלו ענקיות, ואפילו אם יהיה לי סולם, אני לא אצליח לטפס אליהן. בעצם אתם לא יודעים מי זה עֿמי שהוא עומרי ומי זאתי אמא שהיא אמא שלי, אבל לא מתחשק לי עכשיו לספר.

     

    יומוּלדת שמונה-ועשר. עוד פעם ועוד פעם אומרים לי "את בוגרת", "אוטוטו חיילת". אז אני כמעט. כי לא מזמן, אולי שנה-ועוד-פחות, הגיעה בשבילי מעטפה צהובי-ירוקה מצה"ל הזה והלב שלי קפץ איזה חצי מטר פחות-ועוד באוויר. ונזכרתי בכל הטיולים האלה שעשינו עם הבֶּתספר בצה"ל, פעם אתמול. ותכף חשבתי בזמן שקפצתי, שאולי, אולי אולי, הצה"ל הזה הפסיק לישון ונפתחו לו פתאום העיניים. שהוא החליט שאני כן יכולה. יכולה. ושאולי בתוך המעטפה יש מכתב כמו שחלמתי בחלום הכי הכי יפה שלי: "צבא-ההגנה-לישראל-מדינתנו-ירושלים-בירתנו, שמח לכבודך. בואי אלינו חיילת איילה". וחשבתי בתוך הראש שלי שאני לא צריכה לנהוג בהגה של מטוס בשמים, ולא אכפת לי לא ללכת עם טנקים בשדה. אני רק רוצה לשבת בחדר קטן. אפילו בלי מזגן. ושיתנו לי ערימה של ניירות ענקית ואני אעשה חורים במכשיר הזה ואחשוב הכי חזק בראש, בשביל שהחורים יהיו בקו ישר. ואז אני אכניס לקלסרים צהובי-ירוקים-זית שכתוב עליהם מילה דומה לדייסה – "גריסה".

     

    אמא פתחה את המעטפה. הידיים שלה קצת רעדו והאצבעות היו רטובות והנייר נעשה דומה לסמרטוט הצהוביֿ-ורוד מהמטבח. היא קראה בשקט. הרימה את הראש בשקט. הסתכלה עליי בשקט ויצאה מהחדר בשקט ישר לחֶדֶר-עבודה שלה, למחברת. ואני הבנתי שכנראה, לא יודעת למה, צה"ל המשיך לישון לי בעיניים סגורות. אז חשבתי שאם, אולי, נהיה חברים ואתם תכירו אותי קצת לא רק מבחוץ אלא מהבטן, "מהבטנה" כמו שאמא אומרת, אולי אז גם אתם תגידו משהו לצה"ל נגיד – "איילה-יכולה!". אפילו הכנתי במבה ומעטפות. וציירתי עליהם הכי יפה את הבית ששמה גרה "לשכת גיוס" – שעומרי מדבר עליה כל הזמן.

     

    זהו. אם תישארו קצת ליומוּלדת, אני אספר לכם כל מיני דברים שלא סיפרתי לאף אחד, כי קשה לספר סיפור בלי-מילים. ואני אספר לכם גם על החלומות שלי. ששמה, בחלומות שאני חולמת, אני מדברת רגיל. שמה פתאום, יש לי את כל המילים. והמילים הכי יפות והמילים הכי ענקיות. כמו של עומרי. ואני מבטיחה שאני אספר מהר-מהר, כי בעוד רגע הפרפר שלי יעוף כל כך גבוה, שאף פעם אני לא אצליח לתפוס אותו, והשנייה הזאת, תכף לא תהיה.

     

    ואז, בידי-בדיוק כשחשבתי על המכתב של צה"ל, ראיתי את הפרפרון יושב לרגע על "המחברת של אמא". כל ערב היא רצה אליה, למחברת הזאתי. והעיניים שלה שמחות כמו שהיא פוגשת חברה טובה שלא ראתה מיליו שנים. היא פותחת אותה מהר-מהר ומתחילה לכתוב ולכתוב כאילו משהו בורח לה עוד רגע והיא צריכה לתפוס אותו בעט שלה. אני לא מבינה מה יש לה עם המחברת, אבל ברגע שהיא יושבת, היא לא מרימה בכלל את הראש מהדף ואם מדברים אליה היא כאילו לא כאן והפנים שלה כמו כאלה שקופות והיא נראית כאילו היא בעצמה מעופפת בתוך בועה שיצאה מבקבוקון הסבון שלי.

     

    בשקט התקרבתי לתפוס את הפרפר שישן על המחברת, אבל היד שלי לא שמעה את המחשבות שלי ופתאום, לא בכוונה, היא נפלה חזק והמון דפים מ"המחברת של אמא" נשארו לי ביד. והדפים התפזרו כמו סביון-ֿסבא שאני עושה לו "פפפוווו"..., כמו כוכבים שאני רואה נופלים בלילה בשמים, כמו סוכריות צבעוניות שמפזרים על העוגה שלי ביומוּלדת שמונהֿ-ועוד-ֿבת-עשרה שלי. ואיפה שהדפים של אמא נשרו שמה הם נשארו, והמילים שלה התחבקו עם המילים-לא-מילים שלי.

     

    אז עכשיו, תקשיבו עמוק מבתוכו הכי בפנים של הלב. תקשיבו בכל האוזניים שלכם לשקט שלי. כי כל מה שקרה כאן וכל מה שיקרה – מעולם לא היה וכנראה אף פעם לא יהיה.

    הכול התחיל בחושך. כשהייתי. כשנחלמתי...

    עוד לפני הכול.

    חושך גדול ושחור. בלי אוויר.

     

    מגששת החוצה. אין דרך. מים מזוהמים מקיפים אותי מכל עבר. שואבת ויונקת את החלל מסביבי. מחנק. אין לי אוויר. רכבת דוהרת עולה מדפיקות לב מואצות. בועטת בידיים, ברגליים, מניעה את הראש בפראות. מנסה להיחלץ. הצילו...! הצילו...! הדפנות סביבי מתחילות לרעוד. רעידת אדמה הולכת ומתחזקת. הגוף מיטלטל, נחבט בקירות. זה נעשה יותר פראי מרגע לרגע. פותחת את הפה "אוויר!"... מים שחורים ממלאים את הגרון. מחרחרת. מתחילה לצלול פנימה. למטה. מרחוק צעקות "תדחפי! היא מתה שם בפנים".

     

    הקירות מתכווצים. הולכים ונסגרים עליי. האור החלש בקצה המנהרה נעלם.

    נשאבת אחורה. טובעת בנוזל סמיך וצמיג. מתחילה להרפות. לוותר. רק לנוח. בולעת מים. הראש מוצף. אין אוויר. חושך... צעקה גדולה וארוכה וכוח אדיר בועט אותי אל הפתח. רגע לפני שהכול משחיר, ידיים קרות, נוקשות, מושכות אותי בכוח. רוצה לצעוק "אמא" אבל רק רוק, דם, סחי, זיעה וצפצופים מייללים. "תנו לי לראות אותה," מישהי לוחשת. מרימים אותי כמו תרנגול כפרות. אצבעות דוקרות את הכיסוי הדק סביב גופי. "תנו לי אותה. לחבק רגע" מתחננים שם. "אין זמן!" קורעים אותי רחוק מהבטן. רחוק מהשד. זנב ריח חלב חם באפי. "למחלקה!" - קולות מתכת, גלגלי עגלה חורקים, ניאון מסנוור.

     

    התקרה חולפת במהירות מול פניי. חלוקים לבנים מתנופפים בריצה... הַא... הַא... הַא... נשיפות. דלתות נפתחות. שלט לבן "טיפול נמרץ ילודים". צינור לאף, צינור לפה, צינור לווריד. נחשי פלסטיק משתרגים סביבי. הראש מוקף כיפה ענקית. כתר חונק. חומר חם זורם לי בדם. הוורידים נשרפים. מרפה. נשפכת. לאט. משלימה. שוקעת. חלוקים לבנים מרפרפים סביבי. ראשים רוכנים מעל מיטתי. "לידה עצמונית... נצפו מים מקוניאליים. נשאב חומר סמיך ממיתרי הקול".

     

    עיניים בולשות את גופי. ידיים ממשמשות את בטני. קר לי. החדר חשוך. מוניטור מצפצף. לטינית מתערבבת באנגלית. עברית מתערבבת ברוסית. "הנשימות התייצבו רק ביום השלישי לחיים... החל מהלידה שרויה בתנוחת צפרדע" קורי עכביש צבעוניים עוטפים את קירות החדר. צילומי המוח שלי מוקרנים על מסכי ענק. עיני הרופאים עוקבות אחרי הסרט הכי טוב בעיר. אצבעות המומחים משוטטות על פני מפת דרכים מסובכת. אין מוצא. אין מוצא. זולגת לאט לתוך חוסר הכרה. רגע לפני התהום לוחשת לעצמי: "בוקר טוב עולם - הגעתי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שיר אברמוב
    רויטל איתן. מחברת "איילה עפה"
    שיר אברמוב
    לאתר ההטבות
    מומלצים