שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בשבילכם אני תמיד אהיה ערביה"
    אחרי רומן מאכזב עם להקת הבלט הקיבוצית, הרקדנית והכוריאוגרפית סחר דאמוני משפרעם תציג במסגרת "הרמת מסך" יצירה אוטוביוגרפית. "אין לי בעיה להיות הערבייה שמשמיעה את הקול שלה. איך אני משמיעה אותו, איפה, למה ואיך, זה מה שחשוב"

    זה מתחיל עקום. אני שואלת "איפה למדת לרקוד?" היא עונה "התחלתי אצל ריטה וואקים בבית הספר ללמודי בלט קלאסי ומודרני בשפרעם". יש בית ספר לבלט בשפרעם? "כן. אחד". היא ממשיכה: "בכיתה י"א לימדה אותי ראבעה מורקוס, בטוח את מכירה אותה". אני מכירה את אמל מורקוס. "את אמורה להכיר אותה, היא יותר בעניינים ממני. זה מה שמעצבן אותי, את מבינה, חוסר ההתעניינות שלכם במגזר הערבי, מוליד את זה שבסוף אף אחד לא מכיר אף אחד".

     

    התחלות. תמיד קשה.

    "אני לא פה ולא שם" (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    "אני לא פה ולא שם"(צילום: עידו ארז)
     

     

    הראיון עם סחר דאמוני נערך ימים ספורים לקראת מופע הבכורה של "בתלם", עבודת סולו אוטוביוגרפית שיצרה ותבצע במסגרת אירועי "הרמת מסך" שנפתחים השבוע במרכז סוזן דלל. זו הפעם הראשונה שתופיע על במת המחול המרכזית בישראל. זה לא ברור מאליו.

     

    למעשה שום דבר בסיפור של דאמוני אינו ברור מאליו: רקדנית וכוריאוגרפית שעושה את צעדיה הראשונים בליבו של הממסד המחולי בישראל בגיל 30. ערביה נוצריה שנולדה ומתגוררת בשפרעם, נאבקת במוסכמות חברתיות ובחוקים שהחברה בה היא חיה מציבה לה, הופכת את הגוף לזירת התנגשויות בין האסור והמותר, הרצוי והמצוי. ים של מאבקים, מעט ניצחונות, קונפליקטים, כאבי לב ופחדים, אבל גם אושר גדול ומטרה אחת: לרקוד ויהי מה. "אני חיה בחברה ערבית, שחיה בחברה יהודית ואני לא פה ולא שם. הבחירה שלי לרקוד שמה אותי מחוץ לתלם והקונפליקט הגדול הוא איך להיות חלק בלי ליישר קו", היא אומרת. קונפליקט אחד מני רבים.

    הגוף כזירת התגוששות בין האסור והמותר (צילום: תמר לם) (צילום: תמר לם)
    הגוף כזירת התגוששות בין האסור והמותר(צילום: תמר לם)
     

     

    זו הטלוויזיה שפתחה לה צוהר אל עולם חדש שלא הכירה ואליו רצתה להשתייך. ילדה בת חמש יושבת פעורה מול שידורים של מופעי בלט ורוצה גם. את המסלול היא תעשה עקב בצד אגודל, צעדים מדודים ומתעקשים גם כשנראה שהגיע לסופו.

    כשסיימה תיכון שלחה אותה ראבעה מורקוס למבחן קבלה לסדנה של יהודית ארנון בקיבוץ געתון, מקום מושבה של להקת המחול הקיבוצית. שנתיים בסדנה, אודישן ללהקת המחול הקיבוצית, חודשים ספורים בלהקה הצעירה ומשם לבוגרת. נגד כל הסיכויים חלום שמתגשם. אבל אז משבר כלכלי, מנהל שפורש וקיצוצים שהגיעו גם למצבת הרקדנים. "זו טראומה שהשאירה סימן", היא אומרת ממרחק הזמן: "אז החלטתי שאני הולכת בדרך שלי. שאף אחד לא יגיד לי ללכת. שאני ארקוד את עצמי".

    "אני מתויגת, ממוסגרת, לא רואים אותי בכלל" (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    "אני מתויגת, ממוסגרת, לא רואים אותי בכלל"(צילום: עידו ארז)

     

    העבודה שתחשוף בהרמת מסך אינה הראשונה שיצרה, גם לא הראשונה שתציג בתל אביב. לפני חודשים ספורים השתתפה בפרויקט "מטבח המכשפות", אירוע פרפורמטיבי פרובוקטיבי בהשתתפות שורה של יוצרי מחול ופרפורמנס שהציג במסגרת אינטימדאנס בתמונע. "חיפשו רקדנית ערביה לפרויקט שדבר בעקיפין על הפוליטיקה בארץ יהודית שנקראת ישראל. באותה תקופה לקחתי שיעורים אצל יסמין גודר ואיכשהו השם שלי התגלגל", היא אומרת.

     

    לא מעצבן אותך המשפט הזה: "חיפשו רקדנית ערביה"?

    "אין לי בעיה להיות הערבייה שמשמיעה את הקול שלה. איך אני משמיעה אותו, איפה, למה ואיך, זה מה שחשוב. להיות ערבייה זה לפעמים כרטיס ביקור טוב ולפעמים פחות ואני מודעת לזה. זה מעצבן אבל זה מה שיש. הייתי בראש השנה שלנו בקורס כוריאוגרפיה בגרמניה. זה לא ייאמן. פתאום מדברים אליך כמו אל בנאדם מהשורה. בלי כותרות. זה האישיות שלך שמעניינת לא הדת, לא הגיאוגרפיה. פה בגלל שאני ערבייה אני ישר מתויגת, ממוסגרת, לא רואים אותי בכלל. יהודים אומרים עלי: ערביה רוקדת. ערבים אומרים עלי: עוף מוזר. זה מבלבל ומתסכל. אבל בסופו של דבר אני לא רוצה להשתייך לאף קבוצה, לא רוצה שישימו אותי במסגרת. אני מי שאני".

    להיות בתוך החברה ולא ללכת בתלם (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    להיות בתוך החברה ולא ללכת בתלם(צילום: עידו ארז)

     

    את ההשתתפות באינטימידאנס היא מגדירה כחוויה מרתקת: "זו היתה הפעם הראשונה שבה באמת התחלתי לצלול עמוק לתוך עצמי, הייתי זקוקה למנוף הזה שיאפשר לי להעז ולהגיד את הדברים שכלואים בפנים, לרקוד אותם. זה מה שדחף אותי בחזרה לסטודיו".

     

    מה לקח כל כך הרבה זמן?

    "לא רציתי להתאכזב. הספיקה הטראומה של הקיבוצית. זו גם אחת הסיבות שלא עברתי ישר לתל אביב שזה לכאורה הדבר הטבעי לעשות. זה המקום לנסות ולהתנסות כדי להבין מה אני רוצה. אז למדתי בסמינר הקיבוצים ועשיתי תואר בהוראת מחול, שפיתח, חידד וכיוון אותי ואפשר לי להיחשף למחול, אבל האש בערה והדחפים חזקים יותר".

     

    העבודה החדשה מדברת על הקונפליקטים שלה בתוך החברה שבה היא חיה. "החיים שלי מלאים בקונפליקטים. בעצם העובדה שאני רקדנית בעצם השייכות החברתית והתרבותית שלי שאני חיה אותה ובתוכה ומושפעת ממנה", היא אומרת: "החברה שבה אני חיה זו המשפחה הגדולה שלי אבל יש לי מחשבות ודעות אחרות והרבה שאלות. הכי נוח ללכת בתלם, לצאת ממנו זה לבחור בחיים מורכבים, לא רגועים, אבל זה המקום שבו אני רוצה להיות".

     

    למה יש כל כך מעט רקדנים ערבים. או לפחות מעט שפורצים את מחסום האנונימיות?

    "אני מניחה שזה מושפע מהתרבות עצמה. מהמוסכמות החברתיות. לא קל לבוא ולהגיד: אני רוצה להיות רקדנית, מורה לבלט, כוריאוגרפית. זה להוסיף קושי על קושי. אתה הופך לזר בחברה שלך שלא מבינה מה זה המקצוע הזה בכלל וזר בחברה הישראלית כי בשבילכם תמיד אהיה ערביה".

     

    אני מבינה את זה אבל יותר קל לי לרקוד מאשר לעשות את הראיון הזה וכשאני עושה את הראיון צריך להתחשב במלא רבדים שלא יזיקו לי לעתיד וזה קשה. לא רוצה להיכנס כשאני זורקת את החומרים האלה זו הבעיה אני לא חושבת שצריכים לראין אותי עליה אני עושה את זה כי מעניין אותי לחקור אותם ולהוציא אותם החוצה על הבמה וזה אחד הדברים שדוחפים אותי לרקוד וליצור אם הייתי רוצה לדבר על זה הייתי לוקחת מיקרופון ואומרת בוא נדבר או נריב. אני מציעה זווית אחרת להתמודד עם דברים ולראות אותם על הבמה

     

    איך המשפחה מגיבה על הבחירות שלך?

    "תומכים, אבל תמיד יש את השאלות לאן? לאיפה? ודי חאלאס עד מתי? וכן, תמשיכי.

    זו דילמה גם בשבילם. רוצים שאצליח, אבל דואגים. אני מניחה שבשבילם זה מרגיש כמו חיים בלי מסגרת מה שיוצר בלבול".

     

    על פוליטיקה היא לא רוצה לדבר. "העבודה אומרת הכל", היא חוזרת ואומרת שוב ושוב במהלך הראיון. "אני בתחילת דרכי. אמנות זה חשוב, אבל אני לא רוצה לפתוח חזיתות. במיוחד לא עכשיו", היא אומרת. השתיקה שלה מדברת בשמה את הפחדים. "אין לי תשובה מעשית או כזו שתספק אותי או אותך. אני פה כדי לעשות אמנות ולרקוד זו התשוקה שלי. אני מאמינה שאני יכולה להשפיע, שאני כבר משפיעה בעצם היותי. אולי אני צובעת את המציאות בוורוד אבל אני מאמינה שאמנות היא פותחת את הלב, שהיא דרך לקרב בין בני אדם, הזדמנות לשאול שאלות ולהבין אולי קצת יותר אחד את השני. אם אדבר על הקונפליקט או לא, המצב יישאר כמו שהוא, אז לְמֲה?", היא אומרת: "באמנות אין אף אחד שימנע ממני לומר את מה שיש לי לומר. גם ככה זה קשה וכערביה עוד יותר. יש מחיר שצריך לשלם ואני לא באתי לתקן את העולם או ללמד אנשים איך לכבד אנשים אחרים".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים