עין לציון, צופיה
ג’ניפר וקובי מסיקה איבדו בערב יום כיפור את בתם בת ה-15 שנהרגה בתאונת דרכים בטרזנה. זו הילדה השניה שהם מאבדים, וכל מה שמחזיק אותם זו האמונה באלוהים ושלושת הילדים שנשארו
אמה של צופיה, ג’ניפר, היתה בביתה באגורה הילס כשקיבלה את הטלפון מבתה הבכורה, שהודיעה לה שאחת מחברותיה של צופיה התקשרה ואמרה שצופיה היתה מעורבת בתאונת דרכים והובהלה לבית החולים בטרזנה. "שעטתי מיד החוצה ובינתיים התקשרתי לבתי לשמוע אם היא שמעה משהו נוסף”, מספרת ג’ניפר, "היא אמרה לי שצופיה חסרת הכרה. התקשרתי לבעלי, הוא היה בדיוק בבוורלי הילס. אמרתי לו שאנחנו צריכים להגיע לבית החולים כי צופיה היתה בתאונה. הוא התקשר לבית החולים ודרש שיגידו לו בדיוק מה קורה ואז הם הודיעו לו שהיא נפטרה. הוא התקשר אלי בוכה בהיסטריה ואמר: ‘אל תלכי לבית החולים, תסתובבי ותחזרי הביתה’. אמרתי לו: ‘אבל אני כבר פה, בחדר המיון’, ואז הוא אמר לי: ‘היא נפטרה".
ג'ניפר מסיקה, אישה דתיה, מספרת את סיפורה, חודש וחצי בלבד לאחר שבתה נהרגה. יש לה עוד שלושה ילדים בבית שהיא צריכה לדאוג להם, אז היא מנסה להמשיך עם השיגרה עד כמה שאפשר וזה מאוד קשה, הגם שאמונתה, היא אומרת, מחזקת אותה מאוד. ג'ניפר וקובי מסיקה עברו טרגדיה דומה בשנת 2012, או 15 שנה קודם לכן, תלוי איך מסתכלים על זה. בתם בת השנתיים טבעה בבריכת הוריה של ג'ניפר בנורתרידג' ונותרה צמח במשך כ-12.5 שנה עד שהלכה לעולמה באפריל 2012, שבועיים לפני יום הולדתה ה-15. ג'ניפר התעקשה להשאיר את הילדה בבית ולטפל בה בעצמה. "בהתחלה היתה לנו אחות בלילה שהגיעה לטפל בה ועוד מישהי שהגיעה לטפל בה כמה שעות ביום, אבל לא יכולנו לסבול שהיו אנשים זרים בבית, אז אמרתי: ‘אני יכולה לטפל לבד בילדה שלי’ וככה היה. היא היתה חלק גדול מחיי. כל חיי סובבו סביבה, לא יכולתי לעזוב אותה כי היא היתה תלויה בי לכל דבר”.
איך התמודדתם עם האסון הזה?
"כבר כשבתנו היתה בבית החולים, במהלך 24 השעות הראשונות לאחר שטבעה והובהלה לשם, ידענו שאנו רוצים לחזור בתשובה. זה היה משהו שכל הזמן רצינו לעשות אבל דחינו ודחינו ובאותו הרגע הבנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אז כבר בבית החולים התחלנו לשמור על כשרות ועל השבת והאמונה חיזקה אותנו".
וזה מה שגם עוזר לכם היום, האמונה באלוהים? כי אנשים שעוברים טרגדיות כאלו, או שהאמונה שלהם מתערערת או שההפך, היא מתחזקת.
"בהחלט. האמונה היא שעזרה ועוזרת לנו. אני מאמינה שהיא היתה אמורה ללכת בזמן הזה ואם לא היתה נהרגת בסיטואציה הזאת, אז אולי היתה הולכת בצורה אחרת. זה היה הגורל שלה וכל האנשים שהיו איתה בזמן שנהרגה, היו אמורים לעבור את הטראומה הזאת ביחד איתה. אני מסתכלת על זה כמו דמויות בהצגה והיא היתה בהצגה הזאת, השחקנית הראשית".
אז את לא כועסת על הילד שנהג במכונית?
"לא. הוא רק בן 16 וילדים בגיל הזה חושבים שהם מחוסנים מכל דבר. הם לא חושבים על התוצאות".
הוא בא לבקר אתכם במהלך השבעה?
"כן, הוא הגיע ביחד עם ההורים שלו ולא הפסיק לומר כמה שהוא מצטער. שאלנו אותו למה לא עצרת את המכונית ולא מנעת ממנה מלעלות על המכונית גם אן היא רצתה לעשות את זה, אבל אין לו על כך תשובה. בתי לא היתה Dare Devil היא חשבה שאם הוא נוסע לאט, שום דבר רע לא יקרה. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שהיא עשתה משהו כזה, בכלל לא ידעתי שזהו משהו שילדים עושים היום”.
ואת לא כועסת על הוריו של הילד שאיפשרו לו לנהוג ועוד עם ילדים אחרים במכונית, כשרק באותו יום הוא קיבל את הרישיון ולא אמור להסיע קטינים?
"לא, כי אני לא חושבת שהם היו מודעים לכך”.
ג'ניפר, יהודיה אמריקאית, הכירה את קובי הישראלי בלוס אנג'לס. השניים גרו בגרנדה הילס עד שעברו לסקרמנטו בשנת 1997. "תמיד רצינו לחזור לכאן כי רצינו שהילדים ילכו לבית ספר יהודי דתי וזה לא היה אפשרי שם. לאחר שבתי טבעה, נתתי הבטחה ל"שם" שאגדל את ילדי כיהודים דתיים. לא היה לנו כסף באותו הזמן לחינוך דתי, אבל אמרתי אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לרשום את ילדי לבתי ספר דתיים והשם יעזור לי”.
וכך התחילה ג'ניפר לעשות את ההכנות לקראת המעבר ללוס אנג'לס, כאן אין מחסור בבתי ספר יהודים דתיים, מה שכן היווה בעיה בסקרמנטו. "נפגשתי עם מנהל בית הספר, מילאתי טפסים, חיפשתי בית ודאגתי שהכל יעבוד כמו שצריך ושנוכל לעבור בחזרה לעיר”.
בשנת 2010 עברו ג'ניפר, קובי וחמשת ילדיהם לאגורה הילס ורשמו את ילדיהם לבתי ספר יהודים דתיים. צופיה ,שעלתה לתיכון בשנה שעברה, נרשמה לישיבה התיכונית דתית "יולה" בעיר. ג'ניפר הסיעה את בתה מדי יום לבית הספר, שעה הלוך, שעה חזור ושוב אחר הצהריים כשהשיבה אותה הביתה.
"אני שמחה על הזמן שהיה לנו ביחד. היו לנו שיחות ארוכות במהלך הנסיעות. כשהיא רק התחילה ללמוד ביולה, היא חששה ואמרה: אני לא יודעת אם יהיו לי שם חברות ואיך יהיה? אבל בתקופת הקיץ והשנה היא הכירה שם חברות נהדרות והיתה מאוד מאושרת. ביום האחרון שלה, אני זוכרת שאמרה לי שהיא קיבלה 100 בגיאומטריה והיתה כל כך שמחה".
איך האחים שלה מתמודדים עם מותה?
"למיכאלה בת ה-19 קשה במיוחד כי הן היו מאוד קשורות, חברות מאוד טובות. היא יכולה להיות בחדר אותו חלקו, אבל לא לישון בו. מיכאלה מדהימה, היא כתבה משהו מאוד מרגש בפייסבוק על אחותה. זו התמודדות יומיומית. יש ימים טובים ויש פחות. יש דברים שפתאום מזכירים להם את צופיה ומעוררים את העצב מחדש. למשל, כשמיה בת ה-12 נכנסה לחדרה של צופיה כי חיפשה משהו שהיתה צריכה לבית הספר וחשבה שאולי תמצא אותו בתיק של צופיה. היא מצאה שם בקבוק מים וחשבה, זה בקבוק שצופיה שתתה ממנו. גם ג'וש בן ה-7 מאוד מתגעגע אליה”.
חבריהם הטובים של בני המשפחה החליטו לגייס 50 אלף דולר לספר תורה שיכתב לזיכרה של צופיה ויוצב במרכז חב"ד באגורה. אירוע ההתרמה יערך ב-22 בנובמבר בבית משפחת רובין בטרזנה. לפרטים נוספים, אנא עיינו במדריך האירועים שלנו.
