"סרט האימה שב אליי בשידור חוזר"

"אני עדיין אוהב את פוקט", אומר יריב קניגר שחזר אתמול לישראל, "אבל אין לי איך להסביר את מה שקרה לנו דווקא באי הכי יפה בעולם. כשבני גל נהרג שם בתאונת אופנוע, אשתי ואני החלטנו להישאר באי כדי להמשיך את מפעל חייו. שי, בתנו, התגייסה למשימה וניהלה את המשרד. בשבוע שעבר, שישה ימים לפני שמלאו שלוש שנים למותו של גל, היא נפצעה בתאונת דרכים על אופנוע וסרט האימה הזה חוזר אליי בשידור חוזר".

איך אתה מתמודד?

"נגמרו לי המילים. הכאב פשוט לא יתואר. כשברק מכה בבית שלך אתה אומר לעצמך 'זה הגורל, זה קורה, זה עלול לקרות לכל אחד'. אבל כשזה קורה בפעם השנייה זה לא הגיוני ולא אנושי. אני לא מאמין בקללה שרודפת בני אדם, ואם הייתה כזו, אני לא מאמין שהיא הייתה בוחרת דווקא במשפחה שלנו, שהכי חשוב עבורה היה לחיות את החיים".

טלפון בשבת בבוקר

מימין: יריב, גל, איריס ושי קניגר

עד לפני 17 שנה ניהלה משפחת קניגר חיים שלווים. יריב (54) ורעייתו איריס (53), שנפגשו בצבא ונישאו לפני 33 שנה, גרו בבית פרטי בהוד־השרון, ניהלו שלוש חנויות רהיטים בכפר־סבא ובהרצליה וגידלו את שני ילדיהם, גל ושי. "היה לנו הכל", אומר יריב, "אבל איריס כרעה תחת עומס החיים שלא איפשר לה לבלות מספיק זמן עם הילדים. היא חלמה לנסוע להימלאיה, לגדל עיזים ולהכין גבינות. לאט־לאט זה חילחל גם אליי. במיוחד בימי ראשון, כשהתעוררתי וחשבתי 'הנה מתחיל עוד שבוע של עבודה'. אמרתי לעצמי שיום אחד, כשהילדים יגדלו, אגשים חלום ואפליג בעולם ביאכטה. חבר שאל אותי: 'למה 'יום אחד'? למה לא עכשיו?' שמענו על משפחות שעשו שינוי קיצוני בחיים, ויום אחד פשוט קיבלנו החלטה".

הם מכרו את הבית בהוד־השרון, קנו שתי דירות קטנות באילת ורכשו יאכטה משופצת. "יצאנו לדרך במטרה מוגדרת — לחיות עם הילדים. עכשיו, כשאני אומר את זה, הלב שלי מתכווץ".

גל היה בן 13 ושי בת 10 כשהם הרימו עוגן. "לא ידענו כמה זמן נפליג, אבל התכוננו לשהות ארוכה. רשמנו את שניהם לבית ספר בארה"ב שמלמד בהתכתבות. בשלוש השנים הראשונות הפלגנו בים התיכון — קפריסין, יוון, טורקיה, איטליה. עצרנו בערים קטנות על החוף, נשארנו לכמה שבועות לטעום מאורח החיים המקומי והמשכנו הלאה".

ממה התפרנסתם?

שי וגל ז"ל.

"כסף מעולם לא עניין אותנו, וכשחיים בים לומדים לחיות בצמצום. כל יום שליתי דגים מהים, ולאיריס יש ידי זהב, היא מכינה סופגניות טובות יותר מבמעדנייה. מה שהיה חשוב לנו זה להיות ביחד, משפחה מלוכדת. לשי היה כישרון יצירתי, היא קלעה שרשראות ומכרה אותן לתיירים. כשהעירו לה שזה לא חוקי, היא הוכיחה שיש לה גם ראש לעסקים והשיגה רישיון להציב שולחן ולהניח עליו מפה".

לפני שמונה שנים הגיעה המשפחה לתאילנד. בינתיים הילדים גדלו, "וכשגל החליט להישאר בפוקט היה ברור שאנחנו נשארים איתו. הוא הקים את סוכנות הנסיעות 'סגול', ואיריס ואני עזרנו לו. ההורים הם תמיד כוח העבודה הזול ביותר", אומר יריב.

גם שי (29) הצטרפה לסוכנות. בתום טיול ארוך בתאילנד היא השתקעה בפוקט עם בן זוגה הישראלי, בן וירון (32), שאותו הכירה בקורס צלילה באילת. "בהתחלה שניהם עבדו ב'סגול', אבל אחרי שנולדו להם שני ילדים בן לקח על עצמו את התפקיד של 'עקר בית', כדי ששי תוכל להתמסר לעבודה. והיה שם עוד עובד קבוע", יריב מחייך, "צ'ארלי, כלב האסקי סיבירי שגל אילף, והוא ישב על הדלפק וקיבל את פני האורחים".

המוות היכה בהם בפעם הראשונה לפני שלוש שנים. "זה קרה בשבת. איריס הייתה בישראל, לאזכרה של אמה. מוקדם בבוקר העיר אותי הטלפון מבית החולים המקומי, והודיעו לי שגל נפצע בתאונת אופנוע. הוא החליק על כביש רטוב בגשם. מאוחר יותר נודע לנו שגל, שהיה חולה בשפעת, נסע לחברה שלו שהייתה חולה אפילו יותר ממנו, כדי להביא לה מרק. אזרתי את כל כוחותיי וצילצלתי לאיריס. אמרתי לה 'גל נפצע קשה', והיא עלתה על הטיסה הראשונה. היא הספיקה לראות את גל וללטף אותו ביום האחרון לחייו. 48 שעות אחרי התאונה הוא נפטר".

בני המשפחה החליטו לקבור את גל (28) בבית העלמין באילת, "כי סבתו ואמה הן מאילת. התאים לו להיקבר על רקע של ים. גם שי טסה להלוויה, עם בעלה ובנם הבכור אדם. על המצבה שלו חרתנו משפט שהוא נהג לומר — 'Once Upon a Time in a Galaxy Far Far Away' — שביטא את האושר שהוא חש כילד שגדל בטבע ובין הגלים. מסביב למצבה שי סידרה חלוקי נחל שעליהם ציירה, ואת המשפט הזה היא קיעקעה על זרועה".

בתום חודש האבל חזרה כל המשפחה לפוקט. "היה ברור שאנחנו חוזרים כדי להמשיך את 'סגול', אומר האב. "אני לא מאמין במצבה של אבן. מצבה בעיניי זה מה שהאדם עשה בחייו. גל נתן את נשמתו ל'סגול' והחלטנו להמשיך את דרכו. שי לקחה על עצמה את הצד של האינטרנט ופיתחה אותו מאוד, העלתה פוסטים עם המלצות למשפחות מטיילות והקימה מערכת הזמנות משוכללת — אבל כמו אחיה, כסף לא עמד בראש מעייניה. מי שנכנס לאתר מצא המלצות והצעות הרבה לפני שהגיע ל'צרו קשר'. במקביל היא המשיכה להפעיל את עמוד הפייסבוק של גל וכתבה אליו כמעט מדי יום".

עשרה חודשים אחרי שחזרו לתאילנד, לקה האב בליבו. "כשמאבדים ילד, הלב לא חוזר לתפקד כרגיל", הוא כובש את הדמעות. "בעקבות התקף הלב גם הכליות שלי הפסיקו לעבוד. עברתי טיפולי דיאליזה ראשונים בתאילנד ולפני שנתיים חזרתי ארצה. לא יכולתי לחזור לאורח חיים של ארבעה קירות, אז קנינו קרוואן נגרר והתחלנו לנדוד בארץ. עכשיו אנחנו גרים בעין עירון, מקום נחמד מאוד. לפני שנה עברתי השתלת כליה, מתרומה של אחותי דפנה בר אבן, ואחת לחודשיים־שלושה נסענו לבקר את שי, הבת היחידה שנותרה לנו, את בעלה ושני הנכדים. אדם יהיה בן ארבע בעוד חמישה ימים. לנכדה בת השנה קוראים דידי. השם האמיתי שלה הוא די. בתאית זה מזל".

הנכדים זה כל מה שנשאר

לפני שבועיים הגיע יריב לפוקט בגפו. "בגלל מצבי הרפואי אני יכול להיות שם רק שבועיים. גרתי אצל שי ובן, שיחקתי עם הנכדים, ופתאום סרט האימה חזר. הפעם זה לא היה בשבת בבוקר, אלא ביום ראשון. בן ענה לטלפון, ניגש אליי והרגשתי שנפלתי לשידור חוזר".

נסיבות התאונה לא ידועות. "אין שום רקורד", הוא טוען. "בשעה 03:58 לפנות בוקר צילצל נהג אלמוני לחברת האמבולנסים, והודיע שיש פצועה על הכביש. זה הרישום היחיד. האופנוע שלה לא נפגע. הקסדה ששי חבשה קיבלה מכה בצד ונשברה. אבל מה זה משנה איך בדיוק זה קרה? במקרה של גל ידעתי את כל הפרטים וזה לא הפחית מהכאב. גם אם יצליחו לשחזר, את שי זה לא יחזיר".

שי, לדבריו, נהגה לרכוב על אופנוע "כי זה כלי התחבורה הפופולרי ביותר בפוקט, זה מקום קטן שבו נוסעים 200 מ', אולי 400 מ'. היא הייתה רוכבת זהירה ומנוסה. במוצ"ש היא עבדה עד 11 בלילה — בפוקט סוגרים מאוחר ופותחים מאוחר — ואחרי שסגרה את המשרד היא ישבה איתי עד אחת לפנות בוקר. דיברנו, צחקנו, ואז היא יצאה עם אליסה, חברתה האוקראינית שעובדת ב'סגול'. אולי הן עצרו לשתות באיזה מקום, אין לי מושג".

גם הפעם הוטל עליו התפקיד הקשה: לבשר לאיריס. "לא ידעתי איך לעשות את זה", הוא אומר. "מצד אחד כבר הייתי מתורגל, ומצד שני כבר ידעתי מה זה אומר. בשעה הראשונה התאפקתי, אמרתי לעצמי שכל שעה שבה היא לא יודעת על התאונה חוסכת ממנה סבל. אבל אחרי שלוש שעות, כשלקחו את שי לחדר ניתוח, הבנתי שאין ברירה. צילצלתי לאיריס ולמחרת היא התייצבה ליד המיטה של שי, שכבר הייתה בקומה. היא ישבה בפתח המחלקה לטיפול נמרץ ומדי פעם נכנסה לחבק אותה ולדבר איתה. לי היה אסור להיכנס, כי בזמן השתלת הכליה חטפתי חיידק שעמיד לאנטיביוטיקה. ישבתי במרחק של חמישה ק"מ מבית החולים וחיכיתי לדיווחים".

האמנת ששי תצא מזה?

"אני לא אדם מאמין, אבל אחרי כל כך הרבה שנים על הים, כשאת שטה במשך שבועות ואין יבשה בסביבה, את לומדת עד כמה אנחנו, בני האדם, קטנים וחסרי אונים. שי נלחמה. במשך חמישה ימים היא התנדנדה בין חיים למוות, וכשהיא נשמה את נשימתה האחרונה אמרתי 'זהו, שי הלכה להיות עם גל'. מאז שהוא נהרג היא לא הפסיקה לדבר עליו. היא סיפרה שלפחות פעמיים בשבוע הוא מופיע לה בחלום והם משוחחים".

אתמול, אחרי שנחת בארץ, יצא האב לחפש את הכלב צ'ארלי. "איריס השאירה אותו בפנסיון כשהמריאה והוא ברח. זה היה הכלב של גל ושי, הייתי חייב למצוא אותו". אליסה, חברתה של שי, אמורה לנחות הבוקר בישראל. איריס, בעלה של שי ושני ילדיהם יגיעו בצהריים לעקבה, ושם יעברו את הגבול לאילת. "בחרנו בטיסה הכי קלה לנכדים הקטנים", אומר יריב.

הנכדים, הוא בוכה, הם כל מה שנשאר. "המשפחה המלוכדת שלנו התרסקה. אני לא יודע מה יהיה בעתיד. בן, בעלה של שי, הוא זה שיחליט. הוא כבר הרבה שנים לא גר בישראל, והוא יודע שאיריס תוכל ותרצה לעזור לו עם הנכדים, אבל זו ההחלטה שלו. מה שבטוח, 'סגול' תמשיך לפעול. שי הייתה רוצה לראות שהחיים ממשיכים". •