שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "ילדים": פרק מתוך ספרה של תמר מרין

    "אבל כמו להכעיס, לא הצלחתי להיזכר באופן שבו בדיוק התפתחה המריבה, מה הוא אמר לי ומה אני אמרתי לו, ורק התמונה האחרונה נשארה קבועה בזיכרוני, אף על פי שגם בה לא היה שום דבר יוצא דופן. מביכה בשגרתיותה היא היתה, כמו תמונת כל זוג שרב אי פעם, עם העמידה הרושפת זה מול זה". בואו לקרוא את הספר באתר "עברית"

    אדם ואדוה, זוג צעירים תל אביביים תוהים וטועים, כורעים תחת נטל החיים בכרך הגדול. אדם שואף להיות סופר, אף שאינו מצליח לפרסם ולו סיפור אחד. אדוה עובדת כקריינית בספרייה לעיוורים. השניים מנסים נואשות לתמרן בין תביעותיהם הבלתי-פוסקות של הסובבים אותם, החל בפקידי בנק ומנהלים בעבודה וכלה באמו של אדם, יפהפייה מזדקנת ומניפולטיבית המסרבת להניח לבנה להתבגר ולהיפרד.

     

    הכול משתנה כשלחייהם פורצים ראש החוג לספרות עברית, מכר ישן של אמו של אדם, ואשתו העורכת הספרותית המבריקה והכריזמטית. המפגש המשונה בין הזוג המבוגר לזוג הצעיר דוחף את אדם ואדוה אל מסלול טרגי וידוע מראש של פיתוי וניצול, ומרושש את השניים מן הנכסים הנפשיים המעטים שנותרו להם.

     

    תמר מרין היא חוקרת ומרצה לספרות. זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. כלת פרס ברנשטיין לביקורת ספרות לשנת תשע"ה. "ילדים" זהו ספרה הראשון. בואו לקרוא קטע ממנו:

    "ילדים". ספרה של תמר מרין ()
    "ילדים". ספרה של תמר מרין
     

    כבר אירע שמילים או משפטים שנאמרו לי, ואפילו סתמיים וחסרי חשיבות, נחרתו בזיכרוני לא בגלל תוכנם הממשי, אלא בגלל ההקשר שבו נאמרו או מה שקרה בעקבותיהם, ואני כמעט משוכנעת שחילופי הדברים ביני לבין אודי באותו ערב שבו הסיע אותי הביתה לאחר פגישתנו באוניברסיטה זכורים לי באופן מדויק כל כך בגלל מה שהתרחש כמה שעות מאוחר יותר, כשמצאתי את עצמי מתהלכת אנה ואנה על המדרכה למרגלות הבניין שעזבתי.

     

    לקריאת ספרה של תמר מרין בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן

     

    בפעם הראשונה שהבטתי בשעון, גיליתי שרבע שעה עברה מאז השארתי את אדם לעמוד בפתח הדלת המום, כאילו לא האמין שאני מסוגלת לעשות את המעשה. מילותיו רעמו באוזני כמו נבואת זעם: "מסוכן ללכת לבד בלילה בשעה הזו, את לא יודעת איזה טיפוסים מסתובבים כאן." עיניו פזלו כמו בהיחבא אל דלת הכניסה הפעורה לרווחה, כאילו תכנן להתנפל עליה ולסגור אותה בפני שלא אלך.

     

    כשכבר הייתי בצדה השני של הדלת הטחתי בו, "אל תדאג, אני אסתדר, הכול עדיף מלהיות פה עכשיו, איתך." אחר כך מיהרתי לרדת במדרגות לפני שיגרום לי לשנות את דעתי, ורק כשיצאתי אל הלילה הסגרירי, התיק מוטל על גבי, כובדו מעקם את כתפי, הבנתי את גודל המעשה והצטמררתי קלות, לאן הולכים עכשיו.

     

    כדי להשיב לעצמי את כוחותי, לספק לעצמי דלק של זעם שידחף אותי להמשיך אל תוך הלילה, ניסיתי להעביר בראשי את השתלשלותה המדויקת של המריבה שפרצה בינינו קודם לכן, כשחזרתי הביתה מפגישתי עם אודי ומצאתי את אדם בדיוק באותו מצב שבו השארתי אותו שם לפני שהלכתי לאוניברסיטה: ישוב אל שולחן העבודה, ערימה של צלחות דביקות וכוסות ששיירי קפה נקווים בקרקעיתן מקיפות אותו מכל צדדיו.

     

    אבל כמו להכעיס, לא הצלחתי להיזכר באופן שבו בדיוק התפתחה המריבה, מה הוא אמר לי ומה אני אמרתי לו, ורק התמונה האחרונה נשארה קבועה בזיכרוני, אף על פי שגם בה לא היה שום דבר יוצא דופן. מביכה בשגרתיותה היא היתה, כמו תמונת כל זוג שרב אי פעם, עם העמידה הרושפת זה מול זה, חגים סביב סביב כמו צמד בוקרים באיזה מערבון מגוחך, מבקשים לראות מי ישלוף ראשון את האקדח.

     

    ככל הנראה אני שלפתי ראשונה, כי בשלב כלשהו של השיחה אמרתי לאדם, "אם כל כך נמאס לךָ, אולי עדיף שלא נהיה ביחד," ואדם החרה החזיק אחרי: "אם ככה, אז אולי באמת עדיף שלא נהיה יחד," ועיניו נתלו בי כאומרות: נראה אם את יכולה לעצור את זה עכשיו.

     

    להרף עין באמת אמרתי לעצור את זה, ליטול את ידו של אדם בידי ולמשוך אותו אלי לחיבוק ממושך, כמו בימים שבהם הייתי עושה הכול כדי להתפייס, כשהייתי אומרת: "אדם, לא התכוונתי לפגוע בך," והוא היה משיב: "גם אני לא רוצה לריב, אדוונת," ודואבים ומובסים היינו צועדים זה לעבר זה, ואולי נשכבים שוב על המיטה, לאו דווקא בשביל מין, כי בניגוד לאמונה המקובלת, מין אינו מתאים בהכרח לרגעים של יישוב סכסוכים, לרגעים האלה מתאימה יותר התכרבלות שקטה ומתחטאת בצוותא.

     

    אבל למי יש זמן להתכרבלות שקטה ומתחטאת כשהזמן הולך ואוזל, והזמן שלי באותם ימים הלך ואזל; הזמן שלי לכתוב את התזה שהתחייבתי לה, שלא אכזיב את כל הציפיות שנתלו בי, ומעל הכול שלא אפסיד אותה, את אביבה, בעיניה החומות ירוקות ובאצבעותיה הנחושות, הנוכחות גם כשאינן נמצאות; אביבה שבזכותה לא תהיה לי ברירה אלא להכריע סוף כל סוף.

     

     כל כך הרבה פעמים איימתי על אדם שאעזוב ואף פעם לא הצלחתי, והנה, בהשראתה, הייתי מסוגלת לגשת אל הארון ולהוציא ממנו באחת את תיק המסע, התיק השמור לפעמים הנדירות שבהן אדם ואני עזבנו את העיר, והפעם יכיל התיק רק את מה ששלי - בגדים להחלפה, תחתונים, סבון נוזלי ושמפו, וגם את בלוק הכתיבה שאזדקק לו במפגש עם אודי בעוד יומיים - שום דבר נחוץ לא יישאר מאחור ולא יגרום לי לחזור, ורק אתה, אדם, תרבוץ לך כאן עם האומללות שלך, והסיפורים שלך ונאוה שלך, אלוהים יודע שאני לא רוצה לשמוע יותר שום דבר מכל אלה.

     

    ובכל זאת, כשישבתי שם למטה, על הספסל שמתחת לדירתנו, המשכתי להסס עוד דקות ארוכות, ואפילו פניתי אל אחורי הבניין, לבדוק אם האור בחדר השינה עוד דולק. האם אדם הלך לישון או שאולי הוא עדיין עומד שם, באמצע החדר, המום מלכתי, מגלגל לאחור בראשו, כמוני, את אירועי הערב, מחשב אם אולי כדאי לצאת משם ולדלוק בעקבותי או להישאר על עומדו ולהעמיד פני אדיש? ואולי העייפות ואיתה ההשלמה כבר הכריעו אותו, וסחוט כולו צנח אל המיטה, אומר לעצמו שאני כבר אסתדר בוודאי, ובטח אחזור בעוד שעה קלה, הורי ממילא גרים מחוץ לעיר ולאן כבר יש לי ללכת בשעה הזאת.

     

    ובאמת לאן כבר היה לי ללכת, כשישבתי שם על הספסל שמתחת לבניין, מול תחנת המשוגעים, מוכנה לרגע שבו מי מהם יתחיל לדובב אותי לשיחה או לשגר לעברי קריאות מגונות, אבל להפתעתי המשוגעים לא הבחינו בי כלל. חרישיים ועגומי פנים סבבו להם במרפסת, לא מזכים אותי אפילו במבט אחד, ואז לפתע, ללא אומר ודברים, נכנסו פנימה כאיש אחד;

     

    אולי המדריכים קראו להם לבוא לארוחת הערב או שהיתה זו שעת כיבוי האורות שלהם, הבטתי אחריהם בערגה, לו מישהו היה מכין לי ארוחת ערב עכשיו זה היה יכול להיות נפלא. שעות ארוכות שמזון לא בא אל פי, מפגישתי עם אודי באוניברסיטה שנמשכה משעות הצהריים הגעתי ישר אל המריבה עם אדם ולא הספקתי לאכול כלום, וזכור לי שזמן רב ישבתי שם על הספסל ולא יכולתי להחליט מה אעשה עכשיו, כי אני לא בדיוק הטיפוס הלילי וגם בפעמים שאדם ואני יצאנו לבלות, תמיד הייתי זו שביקשה להקדים לחזור הביתה, עייפה משאון העיר ומן המבחנים הבלתי פוסקים שהיא בוחנת בהם את תושביה; אנשים שאת מכירה ואינך רוצה לפגוש ואנשים שאינך מכירה ולעולם לא תכירי.

     

    דומה שהלילות בתל אביב הם מרתון מתמשך של צעירי העיר ההולכים והולכים ועוד מוסיפים ללכת, לבנות ולהיבנות, ורק אדם ואני תמיד נשארים במקומנו ועוד מעט כבר יהיה מאוחר מכדי להיבנות ואת מה שהתחלנו לבנות כבר הרסנו.

     

    כבר שעה עברה ועדיין המשכתי לשבת על הספסל, ורק כשהרגשתי איך גופי מתאבן לאטו בקור הלילה ואת הרעב כבר מציק באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, חד ואכזרי היישר בפנים הבטן, קמתי ממקומי באחת, נחושה שלא משנה מה יקרה בהמשך הלילה, להישאר כאן אי אפשר. בצעדים קדחתניים מיהרתי אל שדרות רוטשילד הסמוכות, לדוכן הפלאפל הקרוב עם המוכר הקבוע, שפניו צרובות שמש וזנב סוס ארוך, צהבהב, קוקו, מוטל שמוט על אחת מכתפיו. כאשר חלפתי שם היה הדוכן, העמוס תמיד לעייפה בשעות הצהריים, מיותם לעת לילה, ומיד כשראה אותי התרומם המוכר מעל קערת החמוצים ונופף בידו, מסיט מבלי משים את הקוקו הצהבהב מכתף לכתף. "מה המצב, מותק? לא רואים אותך בדרך כלל בשעה הזאת."

     

    "מה לעשות, נתקעתי בעבודה עד מאוחר. תאר לעצמך, אפילו לא הספקתי לאכול כמו שצריך," השבתי, והמוכר בהה בי לרגע כתוהה על דברי. אולי לא הבין מדוע העמסתי עליו את כל המידע הזה, ואולי שאל עצמו אם בחורה כמוני, המסתובבת לה בשדרות רוטשילד כמו שבשבת הפונה לכל רוח, באמת יכולה להחזיק בעבודה מהסוג שנשארים בה עד שעות מאוחרות. "הבנתי אותך," הפטיר לבסוף, עיניו מרפרפות עלי. "אתם הצעירים עובדים קשה מדי, יוקר המחיה זה לא מה שהיה פעם."

     

    "מזל שאצלך עדיין פתוח," השבתי והסתערתי על אחד המושבים הגבוהים, מניחה לו להערות אל הפיתה הקרה כדורי פלאפל בזה אחר זה. ריח הטיגון עורר בי, כתמיד, את אותה בחילה קלה, בלתי נשלטת, ובכל זאת התנפלתי על הפיתה ברעבתנות.

     

    "הכול בסדר, מותק?" שאל, בוהה בי בסקרנות. כמה בחורות תל אביביות שמתנפלות ברעבתנות על פיתה עמוסה בפלאפלים כבר יוצא לו לפגוש בשעה עשר בלילה, כולן הרי צובאות עכשיו על הברים ובתי הקפה, לוגמות מעדנות שמפניה מבעבעת או תה צמחים. לרגע אחז בי הרצון לתנות בפניו את צרותי, אבל כמה מביכות עשויות הבעיות שלי להישמע לאוזניו ששמעו כבר הכול: "מה אתה יודע, חביבי, רבתי עם החבר שלי אחרי שהסתבכתי עם אישה מבוגרת."

     

    "מה את אומרת, מותק, אני בעד התנסויות בחיים. לא שאני חס וחלילה הייתי הולך עם בחור, אבל אני לא שופט, אם את מבינה את הכוונה שלי, ועוד שתי נשים, שיהיה לכן לבריאות כמו שאומרים, בחיי שלא הייתי מתנגד להצטרף."

     

    כדורי הפלאפל המטוגנים התערבלו בפי, מעוררי גועל עם המחשבה על השיחה המתגלגלת. רק שלא אקיא את כל תוכנה של הפיתה על חלקת הדשא החדשה ששתלו כאן בשדרה. ורק הנהנתי בנימוס, ממוללת בידי את הפיתה העמוסה עדיין בכדורי פלאפל. עיניו שבו וננעצו בי. "מה, לא טעים?" דרש לדעת, ומיהרתי להסביר, "בטח, בטח טעים, אני פשוט לא כל כך רעבה, אז אשמור לי את זה לאחר כך."

     

    "רק תביאי בחשבון שפלאפל טרי לא יכול לעמוד יותר משעתיים בחוץ," אמר, מוסיף להביט בי בחשדנות, ועניתי מיד, "אל תדאג, בחיים לא אצליח להתאפק ולא לאכול את זה יותר משעתיים," אבל קולי צלצל באוויר הלילה גבוה ושקרי, והמוכר הסב בבת אחת את פניו ממני, ושוב הסיט בתנועת יד מהירה את הקוקו מן הכתף אל העורף ומיד פנה אל עיסת הפלאפל שמולו, כאילו נתקף דחף בלתי נשלט להכין כדורים חדשים, אף על פי שאף קונה אחר לא הזדמן לדוכן.

     

    כשנפרדתי ממנו לשלום, שיירי הפיתה הקרים עדיין בידי, עוד הוסיף לבחוש בעיסת הפלאפל,

    הקוקו הארוך קיפץ וריקד על עורפו עם כל תנועת יד, ורק אז הרים כף יד אחת ונופף לי רפות מבלי להרים את ראשו, ואני התחלתי להתקדם בצעדים אטיים במורד השדרה ההומה מבלים, עיני בולשות סביב, לראות מאין יבוא עזרי.

     

    בחורות סמוקות לחיים עלצו אל הלילה בפנים לוהבות, בחורים בודדים, שמוטי כתפיים, לטשו בהן מבטים רוחשים, וזוגות מבושמים תעו ברחובות הסמוכים, מצחקקים, שעונים זה על זה כנוטים ליפול. כשהרימו את מבטם אלי היו עיני חלק מהם ננעצות בי כמתוך סקרנות; עם תיק הגב הגדול ורגלי הנגררות בכבדות לאורך השדרה בוודאי נראיתי להם כמו איזו בת טיפש עשרה שברחה מהבית, אבל כל מי שהביט קצת יותר מקרוב, קצת יותר בתשומת לב, יכול היה להבחין שימי נעורי כבר חלפו עברו מזמן, וכל מי שהכיר אותי יכול היה לדעת שגם בית לא ממש היה לי ואפילו לא מיטה לחזור אליה, רק שתי מיטות שבהן איש לא רצה שאשאר ושבתוך אחת מהן ישן עכשיו, המום ונעלב, בחור אחד, שגם הוא בעצם כבר לא כל כך צעיר.

     

    כשהגעתי לקצה השדרה, הסמוך לרחבת הבימה, ואמרתי לפנות מזרחה, לכיוון אבן גבירול, העיר נראתה כבר פחות הומה, מעט יותר שוממת; כמה בני גילי עוד נהרו אל הפיצוציות כדי לקנות קופסת סיגריות אחרונה, אבות טרוטי עיניים התדפקו על שערי הסופרמרקט הפתוח כל הלילה כדי לרכוש, במצוות נשותיהם, קופסת תרכובת מזון לתינוק שאזלה, ורק אני הוספתי לצעוד באין מטרה, שואלת את עצמי אנה אפנה, ואין עונה, עד שבבת אחת ידעתי את התשובה, שהתגלתה לפני בכל הדרה כשעמדתי מול אותה הצטלבות רחובות מפורסמת שעליה קראתי פעמים כה רבות - ברומנים, עוד לפני שנים, ובכמה מהסיפורים המוקדמים שעליהם שקדתי בזמן כתיבת הצעת התזה, ואפילו בראיונות שנתן בעיתונים או באלה שנתנה אשתו לאחר מותו - וכך או כך, מרגע שהתגלה לפני, ידעתי בוודאות שאין גדולה ממנה שזה המקום, המקום הנכון ביותר שאוכל להימצא בו באותה שעה: בדירה שבה התגוררה תרצה שץ עם בעלה, הסופר המפורסם יצחק שץ. אותה דירה שבה הותיר אותה לגור לבדה במשך שבע עשרה השנים שבהן שכב בקבר. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ילדים". ספר ראשון לתמר מרין
    לאתר ההטבות
    מומלצים